1. אחרי 73 שנים ו-35 ממשלות, לישראל עדיין אין נוהל מסודר של חילופי שלטון. יש מסורות של טקסים, יש נוהג של חפיפה בין ראש הממשלה היוצא לראש הממשלה הנכנס, אבל אין שום דבר מחייב. לכן, נכון לשעת כתיבת שורות אלו – לא ברור האם בנימין נתניהו יבצע חפיפה לנפתלי בנט (בעיקר בנושאי ביטחון, מודיעין וחוץ רגישים), לא ברור האם יהיה טקס במשרד ראש הממשלה ולא ברור מתי משפחת נתניהו תפנה את בית ראש הממשלה ברחוב בלפור (ב-1999 זה לקח לה שישה שבועות). במשרדים אחרים, כולל הרגישים ביותר, אין חפיפה כלשהי בין השרים והפקידים הבכירים. בארה"ב יש למעלה מחודשיים בין הבחירות לנשיאות לבין ההשבעה, בדיוק למטרה הזאת. קיים חוק הקובע בפירוט כיצד מתבצעים חילופי השלטון, ויש תרגולת ארוכה של פינוי וכניסה בבית הלבן בתוך שעות אחדות ב-20 בינואר. זה לא מבטיח העברה חלקה ומסודרת; ראו את התנהלותו הנבזית של דונלד טראמפ. ואם היה חוק אצלנו, לא בטוח שהוא היה מקוים; ראו כיצד נתניהו הפר את חוק יסוד הממשלה שעיגן את ממשלת החילופים. אבל לפחות תהיה איזושהי נקודת התייחסות. מה שנכון בכל משרה ניהולית זוטרה, חייב להיות נכון פי כמה כאשר מדובר בניהולה של המדינה כולה. היגיון פשוט. 2. אם כבר נגענו בהיגיון הפשוט, הנה עוד משהו שחייבים לתקן: בישראל אין חובה למנות ממלא-מקום לראש הממשלה. וכך, אם חלילה ראש הממשלה לא יוכל לתפקד – וזה עלול לקרות בעיצומה של לחימה או מגיפה – נוצר ואקום שלטוני מסוכן והרה-אסון. כל זמן שנתניהו כיהן בתפקיד, לא היה סיכוי שהמחוקק יסתום את החלל הזה, שכן נתניהו פעל בכוונת מכוון למנוע צמיחה של יורש אפשרי כלשהי. כעת יש לעשות זאת, בלי קשר לממשלת החילופים. בכל קבוצת כדורגל יש עוזר מאמן; גם למדינה מגיע מישהו שיהיה זמין לתפוס פיקוד בשעת הצורך. לעומת זאת, יש לנו שוב שפע של שרים מיותרים ומשרדים מיותרים עוד יותר. העובדה שמדובר הפעם ב-28 שרים לעומת 35 בממשלת הג'ובים של נתניהו ובני גנץ, איננה נחמה. יאיר לפיד הודה בפה מלא, שהוא נכשל בקיום הבטחתו להגביל את מספר השרים ל-18; זהו חלק ממחיר הקמתה של ממשלת השינוי. לפחות בתחום הזה, אין שינוי אמיתי. כסף ציבורי ימשיך להיזרק לטובת אגו ושיקולים מפלגתיים.

3. מצד שני, אם ריבוי השרים יוביל לכך שהממשלה הזאת תחזיק מעמד – זהו מחיר כדאי. אנחנו חייבים, ממש חייבים, ממשלה שקודם כל תרגיע את הרוחות, תוריד את מפלס ההסתה והשנאה, תפסיק את השיסוי נגד מערכות החוק והמשפט, ובעיקר תביא לקיצו את הוויכוח הבלתי-פוסק כן/לא ביבי. הבעיה היא, שנתניהו וחסידיו יעשו הכל כדי להמשיך את ההתססה, השנאה, ההסתה והשיסוי. נפתלי בנט נתן קריאת כיוון מצוינת כאשר קרא אמש לנהוג כבוד בנתניהו ומשפחתו; אלא שבשביל לריב לא צריך שניים, מספיק שצד אחד יחרף ויגדף. השאלה הגדולה ביותר היא, האם הממשלה הזאת תוכל לתפקד ולשרוד, כאשר לכאורה הדבק היחיד בין מרכיביה הוא ההתנגדות לנתניהו. נכון לעכשיו מדובר בנישואי נוחות; רק הזמן יאמר האם הם יתפתחו לנישואי חיבה (לאהבה איש אינו מצפה) או יתדרדרו לגירושין. אם ההיגיון יגבר על הרגש, טובים יותר סיכויה של האפשרות הראשונה: כל מרכיבי הממשלה יודעים כמה קשה היה להגיע ליעד הזה, כולם יודעים שנתניהו וחסידיו אורבים לכל הזדמנות להפיל אותם, השמאל יודע היטב שאין לו רוב ושלא יגיע לשלטון בדרך אחרת. הסיעות החברות בה עשו צעד גדול בקווי היסוד, כאשר כולן ויתרו על יעדים חשובים מבחינתן כדי לחיות יחדיו. זו התחלה נכונה.

4. זעקות השבר של הסיעות החרדיות מלמדות עד כמה נכון להקים את הממשלה הזאת. אורי שרקי הגדיר זאת בצורה הטובה ביותר: הכיפה הסרוגה מחליפה את הכיפה השחורה. ההסכמים הקואליציוניים בין יש עתיד לבין ישראל ביתנו, חוסן לישראל, העבודה ומרצ מדברים על פגיעה קשה בשבת, זכויות להט"בים ונישואין לא-דתיים – אבל רק בלשון של שאיפה ותוך כפיפות להסכם בין לפיד לבנט. שם יש רק בחירת רבנים ראשיים ציוניים, מתן סמכות גיור לרבני ערים ותחרות בתחום הכשרות – או במילים אחרות: הוצאת הרבנות הממלכתית מידי מי שאינם מקבלים את מרותה והשבתה לידי מי שמתפללים לשלומה של המדינה. קווי היסוד קובעים במפורש, שחקיקה בתחום דת ומדינה תיעשה רק בנושאים שיש עליהם הסכמה רחבה – ובזה נסתם הגולל על כל השאר. כן, יהיה גם מתווה הגיוס של 2019 – שהמפלגות החרדיות יכולות לחיות איתו. כן, יש הצהרה על לימודי ליבה – שרק יעשו טוב לציבור החרדי (בניגוד לעסקניו). כן, ייבחן מודל חדש לשירותי לאומי-אזרחי – שיסייע לחרדים להפיל את מחיצות הבורות והשנאה כלפיהם. בטווח הארוך, תחום הדת והמדינה יכול להניב את ההישגים המשמעותיים ביותר של הממשלה החדשה; וכדאי מאוד שראשיה לא יתפתו לצרף אליה את הסיעות החרדיות. 5. מופע האימים של אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני בשבוע שעבר הוא כנראה חלק מתסמיני הגמילה של חסידי נתניהו. יש התמכרויות נפשיות בדיוק כמו התמכרויות גופניות, ויש להן תסמיני גמילה גופניים בדומה למצב כאשר נגמלים מאלכוהול וסמים. זה יכול להיות קשיי שינה, זה יכול להיות אובדן שליטה, זה יכול להיות תחושות של אסון ופחד. הגמילה גם עלולה להפוך חלק מהנגמלים לאנשים מיואשים ונוחים להשפעה, אותם קל יחסית להסית לפעול באלימות. 6 בינואר בהחלט יכול להתרחש גם אצלנו.

6. לפיד ובנט ביססו את ממשלתם על חקיקת ממשלת החילופים, התלויה ועומדת להכרעת בג"ץ. מעניין שהעותרים נגד אותם תיקוני חקיקה נאלמו דום ולא ביקשו צו ביניים נגד השימוש בהם להקמת הממשלה הנוכחית – מה שמלמד היטב על המניעים הפוליטיים של עתירותיהם. לשנות את החוק כדי להקים את ממשלת נתניהו – פסול לגמרי בעיניהם; לשנות אותו כדי להפיל את נתניהו – מבורך לגמרי בעיניהם. הרושם הוא שבג"ץ יפסול את התיקונים הללו ויקבע שאין מקום להשתמש בחוקי יסוד כדי לפתור בעיות פוליטיות נקודתיות (כפי שעשה בנוגע לתקציב ההמשך שאושר אשתקד). מה יקרה אז לממשלה החדשה? יש לקוות שלפיד ובנט השתמשו בחוק הקיים רק כקיצור דרך כדי לאפשר את הקמתה, ושיש ביניהם מספיק אמון כדי להחליף אותו בהסכם קואליציוני שגרתי. זה בהחלט יהיה מבחן ליכולתם לחיות יחד לאורך זמן. 7. יום ראשון, ג' תמוז תשפ"א, 13 ביוני 2021. היום הזה ייכנס להיסטוריה, אבל בתור מה? האם הוא יירשם בתור היום האחרון של עידן נתניהו והיום הראשון של עידן פוסט-נתניהו? האם הוא יירשם בתור היום האחרון של עידן נתניהו 2 והיום הראשון של עידן הביניים לקראת עידן נתניהו 3? האם הוא יירשם כיום בו החלה פארסה שלטונית שתסתיים בבחירות נוספות? האם הוא יירשם כיום של אלימות? האם הוא יירשם כיום של תקווה?