זוכרים את האמירה של גביש: "אני חייל וחייל ממלא פקודות"? אז זהו, שיעברו שנים רבות, ליתר דיוק 20 שנה, עד שגביש יהרהר ויתייסר ממש סביב אותו נושא ערכי-משמעותי.
בתום מלחמת ששת-הימים טס גביש, אז אלוף פיקוד הדרום, עם משה דיין, שהיה באותה עת שר הביטחון, מעל תעלת סואץ.
"המים היו שקטים וגם שני הצבאות היו שקטים: צה"ל מצד אחד של התעלה והצבא המצרי בצד השני. פתאום אומר לי דיין: 'אתה יודע, הגבול החדש בינינו לבין המצרים הוא אמצע רוחב התעלה'. אני יודע, אמרתי לו. 'כן', אמר לי דיין, 'אבל לא כל אחד יודע את זה. אני רוצה שתוריד סירות שעליהן דגלי ישראל עם לוחמי שייטת 13 שישוטו בדיוק באמצע - הלוך ושוב, הלוך ושוב. חשוב לי שהמצרים יפנימו את המסר הזה'. אמרתי לו: אדוני השר, המצרים יטבחו אותם. הם יהיו כמו ברווזים במטווח. הם לא יצאו מזה בחיים. ודיין, בלי להסס, מגיב בתקיפות: 'שמעת אותי? זו הוראת שר הביטחון'".
אבל מי שנותן פקודה לאלוף הוא הדרג הצבאי שמעליו ולא שר הביטחון, אני קוטע את גביש.
"בעיקרון אתה צודק, אבל דיין היה מעל אותו עיקרון..."
סופו של סיפור: חיל-הים העביר חמש סירות גומי לסיני. הסירות ועליהן דגלי ישראל, ושהיו מאוישות בלוחמי הקומנדו הימי, שייטו לאורך התעלה והכי חשוב – בדיוק באמצע רוחב התעלה.
"בדקות הראשונות", נזכר גביש, "לא הייתה תגובה מצרית. אבל לאחר כעשר דקות, כפי שצפיתי והזהרתי, פתחו המצרים באש מקלעים וארטילריה לעבר הסירות. קצתן טובעו, קצתן הצליחו לחזור לגדה המזרחית, הישראלית. שלושה לוחמים שילמו על כך בחייהם. והיו גם שניים שקפצו מהסירות הפגועות, ניסו לשחות לגדה שלנו, אבל נסחפו מערבה ונפלו בשבי. מכה גדולה. אסון מיותר".
הרגשת שהיית שותף באחריות למה שקרה, אני שואל.
"מה זה שותף?", הוא מתקומם. "הרי זו לא הייתה החלטה שלי ואני, כמו שאמרתי לך, ניסיתי להסביר ולשכנע שזו פקודה שגויה ומיותרת".
מצד שני גביש מודה שמה שקרה, לא חלף אצלו מבלי להשאיר משקע כבד של ייסורים והרהורים. "עמדו בפניי שתי אפשרויות: להגיד לו - אל תבלבל את המוח. תביא לי החלטה של הממשלה או של המטכ"ל, אבל לא ככה. ואפשרות שנייה: להגיד לו - אתה יודע מה, לא מקובל עליי ואני מתפטר.
"במשך תקופה ארוכה התייסרתי המון בשאלה איפה אתה שם את הגבול בין קבלת מרות עיוורת, לבין קבל מרות מסודרת. בדיעבד אני מבין שזו הייתה שגיאה - שעד היום אני מצטער עליה - שלא בחרתי בדרך השנייה של ההתפטרות. שקיימתי את הפקודה".
גם בלי רצון ללמד זכות על דיין, על החלטה שנשמעת – לפחות לפי גרסת גביש – כהחלטה שערורייתית, מפיו של גביש אני למד שדיין התייחס גם לחיי עצמו בקלות דעת מדהימה.
"בתקופת מלחמת ההתשה, שהגיעה לאחר מלחמת ששת-הימים, הגעתי עם דיין לביקור באחד המעוזים בקו בר-לב. בדיוק כשעברנו בשער המעוז, נשמעה השריקה הכל-כך מוכרת של פגז שטס לכיוון שלנו. טסתי בריצה מטורפת לעבר הבונקר. דיין נשאר בחוץ, אדיש לגמרי. צעקתי לו שיבוא אחריי. 'אתה עכבר', השיב לי שר הביטחון בטון רגוע. 'תיכנס, אני נשאר בחוץ'".
לא מן הנמנע, ואפילו סביר להניח, שהרגישות של גביש לחיי לוחמים נבעה, בין היתר, מטראומה עצומה שהוא חווה כמפקד צעיר, בתום מלחמת השחרור.
"בפלמ"ח היה חוק שבנים יחידים לא יוצאים לקרב. הם משתתפים בדברים אחרים, אבל לא בלחימה ממש. במהלך מלחמת העצמאות, לפני הקרב על מלכיה, ניגש אליי אחד החיילים שלי, שמעון (שימעלע) קנובל, שהיה בן יחיד. הוא ביקש להצטרף ללחימה. סירבתי. אמרתי לו שהוא לא יוכל להצטרף, בלי אישור מההורים. התגובה שלו הייתה חד-משמעית: 'אני אצא. זה ענייני'".
גביש גילה חולשה ונכנע לו. קנובל נפל באותו קרב. "בסיום המלחמה ערכנו מסדר של הגדוד הראשון עם יגאל אלון", ממשיך גביש. "אל המסדר הוזמנו גם הורי הלוחמים. במסדר נשאתי דברים. לפתע התחילו לרוץ לעברי שני ההורים של שימעלע, תוך שהם צועקים: 'רוצח, אנחנו נהרוג אותך'. למזלי יגאל אלון מיהר לחצוץ בינינו. זו הייתה עבורי טראומה גדולה. עצומה! מאז יש לי פחד אזכרות. כשמגיע מועד האזכרות לחללי צה"ל אני רועד מפחד. אני אומנם הולך ונואם, אבל לא מפסיק לחשוב מה יקרה לי שם".
ב-1962 מונה גביש להיות ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה של צה"ל). "התקן של התפקיד הזה הוא אלוף, אבל כיוון שהייתי צעיר, הבטיח לי הרמטכ"ל צ'רה (צבי צור) שבעוד שנתיים אקבל דרגת האלוף. אלא ששנה מאוחר יותר לחץ בן-גוריון על הרמטכ"ל לתת דרגת אלוף לרב גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי, וצ'רה התנה זאת שגם אני אקבל את אותה דרגה. בן-גוריון הסכים, וכך הפכתי לאלוף בגיל 38".
שנתיים אחר כך מונה להיות אלוף פיקוד הדרום. זה קרה כשנה וחצי לפני מלחמת ששת-הימים.