"אבא סיקרא [אבי הסכין], ראש הבריונים בירושלים, היה בן-אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. שלח לו [ריב"ז]: בוא אלי בסתר. אמר לו: עד מתי תמשיכו במעשיכם ותהרגו את העם ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם משהו – יהרגוני. אמר לו: הראה לי פתרון שיאפשר לי לצאת, אולי תהיה לפחות הצלה מועטת. אמר לו: עשה עצמך חולה ויבואו כל העולם לשאול בשלומך, ויביאו משהו מסריח וישכיבו לצידך, ויאמרו שנפטרת. וישאו אותך תלמידיך ולא אף אדם אחר, כדי שלא ירגישו שאתה קל, כי הם יודעים שאדם חי קל יותר מאדם מת. "עשה כך. נשאו אותו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד שני. כאשר הגיעו לשער העיר, רצו [הבריונים] לדקור אותו [כדי לבדוק האם אכן מת]; אמר להם [אבא סיקרא]: יאמרו – רבם דקרו. רצו לדחוף אותו; אבל להם: יאמרו – רבם דחפו. פתחו לו את השער ויצא". זוהי אחד מאגדות החורבן המפורסם ביותר בקובץ שבמסכת גיטין, בתרגומו של הרב בני קלמנזון. ראו מה מתרחש כאן. מצד אחד, הבריונים השתלטו על ירושלים ועומדים להמית אותה ברעב. הם כל כך קשוחים ועבריינים, עד שהם ירצחו אפילו את העומד בראשם אם יעז להביע דעה שונה משלהם. מצד שני, נורא חשוב להם מה יאמרו הרואים אותם – ומן הסיפור לא ברור האם הכוונה ליהודים העומדים מן הצד או לרומאים המשקיפים מבחוץ. במידה רבה, זהו מיקרו-קוסמוס של הטרגדיה האיומה שהסתיימה באסון הנורא של חורבן הבית השני והיציאה לגלות: טרוריסטים חסרי כל היגיון המשתלטים על העיר ומובילים אותה לתהום, כאשר המנהיגות השפויה אינה מסוגלת לפתוח את הפה מחשש שהדבר יעלה לה בחייה. הלקח ברור והוא נכון לכל מקום ולכל זמן.

לא כל בריונות היא פיזית או טרוריסטית. עידן האינטרנט הגביר מאוד את ה-bullying, מושג המתורגם בעברית כ"הצקה", אבל בעצם הוא הרבה יותר מזה. "הצקה", לפי מילון אבן-שושן משנות ה-80, מתייחסת למה שעושים ילדים ולהבדיל זבובים. bullying של המאה ה-21 היא הטרדה בלתי פוסקת, עם איומים ישירים ועקיפים, עם חרם חברתי, אלימות מילולית העלולה להוביל לאובדנות. גם פוליטיקאים מפעילים bullying – כמובן לא כמו ילדים בתיכון, אבל ברשעות מכוונת לא-פחות ובכוונה מוצהרת למרר את חייו של הצד השני, בלי שום קשר לאמת ולעובדות. בנימין נתניהו "מצטיין" בכך, במיוחד מאז קרה הבלתי-יאמן והוא חדל להיות ראש הממשלה. הוא חוזר שוב ושוב על המנטרה לפיה "ממשלת בנט-לפיד היא שמאלנית ובלתי לגיטימית" – בלי שום קשר להרכב הסיעות שלה, בלי שום קשר לכך ששריה הבכירים ביותר שירתו בתפקידים הבכירים ביותר בממשלותיו-שלו, בלי שום קשר לכך שהיא קמה כחוק ופועלת כחוק (מה שקצת יותר קשה להגיד על מי שהיה במשך שנתיים ראש ממשלת מעבר). נתניהו גם חוזר ללא הרף על אחת האמירות החמורות ביותר שיצאו אי-פעם מפיו של ראש ממשלה ישראלי: באירן מאושרים לראות את הממשלה הנוכחית. הוא אומר לאירנים ולעולם כולו, שעכשיו ישראל חלשה וניתן לתקוף אותה. האמירה הזאת מסייעת לאויב כאשר היא יוצאת מפיו של כל אזרח; היא פי מאה מסייעת לאויב כאשר היא יוצאת מפיו של מי שהיה ראש הממשלה בתריסר השנים האחרונות ורוצה לחזור כמה שיותר מהר לתפקיד זה. השבוע נתניהו הגדיל לעשות, כאשר פרסם ב"ביביתון" מאמר שכותרתו "אירן דוהרת לפצצה, וממשלת לפיד-בנט כנועה ושותקת". לטענתו, הדרך היחידה למנוע מאירן נשק גרעיני היא לנהל מאבק פומבי – כולל מול ארה"ב אם יהיה צורך בכך. "את עמדת ירושלים תחת הנהגתנו שמעו בכל בירות העולם... וכן, גם באירן, ועוד איך באירן", הוא אומר. זוהי בריונות מילולית. נתניהו מאשים את יורשיו בהפקרת ביטחון ישראל; אין האשמה חמורה מזאת. והוא עושה זאת בשקרים בוטים; אירן קרובה היום לפצצה גרעינית הרבה יותר מאשר לפני 12 שנים, העימות הפומבי של נתניהו עם ברק אובמה (זוכרים מי היה סגנו? אחד, ג'ו ביידן) עלה לישראל ביוקר רב, החיבוק שלו לדונלד טראמפ עלה לישראל ביוקר רב עוד יותר, וביטול הסכם הגרעין רק סייע לאירן להתקרב למטרתה. הצקה? הסתה!

האם אביגדור ליברמן היה מעורב בפרשת ישראל ביתנו, בה נשלחה השבוע פאינה קירשנבאום – האישה המקורבת לו ביותר במפלגה – לעשר שנות מאסר? לכאורה – לא. הוא לא הועמד לדין, שמו לא הוזכר בכתב האישום, הוא לא נחקר, הוא אפילו לא העיד. וזה די מוזר, בהתחשב בשליטתו המוחלטת של ליברמן בנעשה במפלגתו, בכך שמדובר כאמור במי שבפועל הייתה מספר שתיים במפלגה ובכך שבמוקד כתב האישום עמדו הכספים הקואליציוניים שחילקה ישראל ביתנו (ושחלק מהם הגיעו אליה, ולא רק לכיסה של קירשנבאום). בואו נניח שליברמן כן היה מעורב בצורה כלשהי; אולי בידיעה, אולי בהנהון, אולי בעידוד, אולי במעשה. אם מישהו יודע משהו על כך, זוהי קירשנבאום. אז מדוע היא לא עשתה מעשה שולה זקן? מדוע לא הגיעה להסדר בו תספר את הידוע לה על ליברמן תמורת הקלה בעונשה? מסביבה הלכו ונפלו כל אבני הדומינו: כל המעורבים האחרים, למעט רמי כהן, הגיעו להסדרי טיעון אשר כל אחת מהן הוסיפה נדבך לראיות התביעה. היה זה אך מתבקש, שקירשנבאום – המיוצגת בידי עורכי דין מצוינים – תבקש להציל את עורה. ייתכן כמובן שלא היה לה מה לומר על ליברמן, כי הוא באמת לא היה מעורב. אבל אם כן, אולי לא יהיה זה מוגזם לשער, שקירשנבאום לא הפכה לשולה זקן משום שליברמן איננו אהוד אולמרט. האחרון, מושחת ושקרן ככל שהיה, ודאי איננו אדם שיש לחשוש ממנו מבחינה פיזית. ליברמן לכל הפחות יוצר רושם שונה. וכמה אירועים שהתרחשו בתיק חברות הקש נגדו, זה שיהודה וינשטיין סגר בקול ענות חלושה, מגבירים לכאורה את הדימוי הזה. אביה אלף, שהובילה את התיק בפרקליטות, כותבת בספרה "תיק ליברמן" על הדלפות והכפשות נגדה, מעקבים אחריה, חששות של הפרקליטים מפני האזנות, על כך ש"לכל אורך הדרך היה ברור שמישהו הגיע לעדים ולחשודים זמן קצר לפנינו... היו גם מקרים שעדים חששו לדבר". האירועים המטרידים ביותר התחוללו סביב דניאלה מורצי – רואת חשבון קפריסאית שעסקה בענייני החברות הזרות, שעל-פי החשד היו בבעלותו של ליברמן. בעדותה הראשונה היא סיפקה ראיות זהב נגד ליברמן. אבל שנה מאוחר יותר היא נשמעה מהוססת יותר ואמרה שאינה בטוחה שליברמן אכן היה קשור לחברות אלו. וכאשר נחקרה שוב, על-פי דרישתו יוצאת הדופן של יהודה וינשטיין, היא לא זכרה – אם בכלל ענתה. אם אני הייתי צריך להעיד כיום נגד ליברמן, הייתי חושב פעמיים וחושש שלוש פעמים.

בשבוע שעבר פתחו הפרקליטים בשביתה ללא הגבלה בזמן. המדינה טענה בבית הדין הארצי לעבודה, כי השביתה הזאת מכוונת נגד החלטה של אותה ערכאה עצמה, אשר קבעה שיש לאפשר למשפטנים בשירות המדינה להתמודד על תפקידים בפרקליטות – בדיוק כשם שהדבר אפשרי בכיוון ההפוך. במשך שנה וחצי, מאז פסק הדין, פעל צוות היגוי ליישומה של הוראת בית הדין. נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ, קיבל את המלצותיו והחליט ליישם אותן. בתגובה לכך הודיעה יו"ר הארגון, אורית קורין, על השביתה הכללית של הפרקליטים. ההסתדרות למעשה לא הכחישה את טענת המדינה. לשיטתה, "פסיקת בית הדין הארצי אינה חוסמת, כמובן, את הזכות של ארגון העובדים לדרוש מו"מ על-מנת להסדיר את ההשלכות של המהלך". הבנתם? בית הדין פסק, והמדינה צריכה לנהל מו"מ על הפרקליטים על "ההשלכות של המהלך". על מה בדיוק יש לנהל מו"מ? פסק הדין פשוט וברור: כולם יכולים להתמודד על הכל. הפרקליטים, אלו שבכל יום אמורים לייצג את שלטון החוק, שובתים נגד פסק דין. הם רוצים או להלך אימים על בית הדין כך שלא יעז לפסוק שוב נגדם, או להכריח את המדינה להפר את פסק הדין, או להוציא ממנה כסף תמורת הסכמתם האדיבה לקיומו של פסק הדין. זה בא מאותו ארגון, שעל-פי הדוח האחרון של מבקר המדינה – מונע כל הפקת לקחים, כולל כאשר בתי המשפט דורשים להפיק אותם. אחרי שמקלפים את הכל, מתגלה שארגון הפרקליטים והעומדת בראשו סבורים שהחוק שהם אוכפים על אחרים אינו מחייב אותם, והם מוכנים לשתק את כל המערכת כדי להשיג את מבוקשם. זוהי בריונות מן החמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

אתם יודעים מדוע יש שבתון ביום הבחירות לכנסת? בגלל שהקלפיות מוצבות בבתי הספר, וזה אומר שהתלמידים לא יכולים ללמוד, וזה אומר שצריך לסגור את המשק כולו. בכל העולם, לארגוני המורים יש כוח אדיר שאין כמעט לשום ארגון עובדים אחר: אם הם שובתים, החיים של המדינה כולה משתבשים. בישראל הכוח הזה מוביל לעיתים את העומדים בראשיהם להפוך לבריונים – כמו יפה בן-דויד. כבר עמדתי על כך, שהקורונה יכלה להיות שעתם היפה של המורים ונקודת מפנה אדירה מבחינתם – אם ראשי הארגונים שלהם היו נחלצים לעזרה כמו עובדי מערכת הבריאות. במקום זה קיבלנו טרוניות ודרישות, איומים וקיטורים, שנות לימודים שלא הוארכו אפילו ביום, ונזק אדיר ל-1.5 מיליון תלמידים שישפיע על המדינה עשרות שנים. אבל בן-דויד משוכנעת, שהמורים עבדו בקורונה יותר קשה מאשר אי-פעם ושאין שום בעיה שצריך לטפל בה. בן-דויד לא עוצרת לרגע. היא רק אומרת "לא, לא, לא"; אני לא זוכר ששמעתי ממנה הצעה חיובית כלשהי (חוץ מאשר להעלות את שכר המורים). בשבועיים האחרונים היא איימה שלא לפתוח את שנת הלימודים הבאה (כרגיל, הפעם בגלל הקורונה), הודיעה שלא תסכים לשום הקפאה בשכר המורים (כחלק מעסקה שמתכנן יו"ר ההסתדרות) ובוודאי שלא לפיטורי אפילו מורה אחד, הביעה התנגדות נחרצת להעלאת גיל הפרישה לנשים (צעד חיוני מאין-כמותו), הודיעה שלא יהיו מצלמות בגנים (כי "בגנים הממלכתיים אין בעיית אלימות"), הבהירה שחופשות המורים לא יקוצצו אפילו ביום אחד, אמרה שהתעסקות האוצר בחינוך היא "חוצפה", הודיעה שהמורים יקיימו הנחיות קורונה רק אם הן "ניתנות לביצוע", ושללה על הסף את הרפורמה שמציע משרד האוצר ולפיה הרשויות המקומיות והמנהלים יקבלו יותר סמכויות. ואם לא? אזי, כמאמרו של גברי לוי כאוהד בית"ר, "נשרוף את המועדון". אלו מייצגי מוריך, ישראל.

המשרד לביטחון פנים הורה השבוע שלא לאכוף את חוקי התכנון והבנייה בכפר הבדואי ביר הדאג' – מעוזו של ח"כ סעיד אל-חרומי ממפלגת רע"ם. בכך ממשלת השינוי נותנת גושפנקה רשמית לאחד מגילויי הבריונות הבולטים ביותר בישראל בכלל ובמגזר הערבי בפרט: בנייה בלתי חוקית. בית המשפט העליון קבע שוב ושוב שזו מכת מדינה, והרשויות לא עשו כלום במשך שנים. למה? כי הן מפחדות. ולמה הן מפחדות? כי מולן יש בריונים. כולם יודעים שהריסת בנייה בלתי חוקית ביישוב ערבי או בדואי, היא מבצע המצריך מאות שוטרים, העלול להוביל לשפיכות דמים וכמעט ודאי יסתיים בכך שתוך כמה ימים או שבועות המבנה הבלתי-חוקי יעמוד שוב על תילו. כאשר מתעלמים מבעיה כאשר היא קטנה, מגלים שאי-אפשר לטפל בה כאשר היא גדולה. מי שמעלים עין מעבריין בודד, מתעורר למציאות בה אין הוא יכול להתמודד עם מאות ואלפים. שיהיה ברור: אסור לבנות שלא כחוק. לא ברהט ולא בעומר, לא בג'לג'וליה ולא בהרצליה, לא בבית אל ולא בביר הדאג'. אך הרושם המתקבל הוא (ולא בדקתי נתונים מספריים), שהמדינה מטפלת בכפפות של משי בעבריינים ערבים ובדואים – מנהלת מו"מ, מציעה פתרונות, מכשירה בדיעבד, מעלימה עין, גוררת רגליים. המדינה מתעלמת מכך שעבירות בנייה חמורות במיוחד, משום שהן מעניקות לעבריינים רווח ניכר, עלולות לסכן חיים וכרוכות בהשתלטות על משאבים ציבוריים. אם יש בישראל תחום מובהק בו הבריונות מנצחת – זהו תחום הבנייה.