להיות כשר בלי להיות מסריח

התורה וההלכה שבאה בעקבותיה הן ספרי מוסר, שמטרתם להפוך את היהודי לאדם טוב יותר. הלכות כשרות הן חלק חשוב מאותו מהלך, ויש להן מטרה מרכזית: לבלום את יצריו של האדם. היהדות מגבילה את יצר המין (דיני עריות ודיני נידה), מגבילה את רדיפת העושר (דיני עבדים ודיני שמיטה), מגבילה את מרוץ החיים (דיני שבת ודיני חגים) – ומגבילה את יצר האכילה: בהמות כשרות, שחיטה, בשר בחלב, עורלה בפירות ועוד. ההגבלה איננה לשם הגבלה, אלא כדי שהאדם לא ינהג כבהמה חסרת מעצורים, הפועלת אך ורק על-פי אינסטינקטים הישרדותיים. לאדם יש שכל והוא מחויב לערכים – אך בלא מגבלות, ניתן יהיה לשאול מהו יתרונו על שאר בעלי החיים (שרובם חזקים ממנו, מהירים ממנו, או בעלי יכולות שחייה ומעוף העולות בהרבה על שלו). כחלק מתפיסה המוסרית, היהדות פעילה בכל שעות היממה ובכל תחומי החיים. אין היא מסתפקת בחמש תפילות קצרות ביום ובצליינות החאג' פעם בשנה כמו המוסלמים, ובוודאי שלא בתפילה אחת בשבוע כמו הנוצרים (ואין זה מקרה כלל וכלל, שהדתות הגדולות הללו אחראיות למעשי רצח וזוועה במשך אלפי שנים, בעוד היהדות מצטיינת במידת החסד). גם כאן נכנסת הכשרות לתמונה: כל ביס, כל לגימה מוגדרים ומגודרים בידי ההלכה: החל מברכת הנהנין, עבור בכלים וכמובן במאכל עצמו וכלה בברכה האחרונה. כל אלו מסבירים מדוע הכשרות תופסת מקום כה מרכזי בחיי היהודי שומר המצוות, גם בחייהם של שומרי המסורת ואפילו בחייהם של לא-מעט חילוניים. הבעיה היא, שכאשר משהו כל כך בסיסי הופך להיות כל כך מפוקח, עלולים להיווצר אינטרסים זרים, חוסר יעילות ואפילו שחיתות. וכאשר מדובר במערכת כה רחבה של מוצרים ושירותים, באופן טבעי נוצרות גישות שונות – ודאי לנוכח שינויי העיתים, המקומות, המדע והטכנולוגיה. התוצאה היא, שהכשרות נתונה מצד אחד למחלוקות אמיתיות על פרטי הדינים, ומצד שני – היא כר פורה לתופעות פסולות הפוגעות בציבור, מחללות שם שמיים וגורמות לציבור להצביע ברגליו ולהימנע מציות להוראות הכשרות. מי שאינו רואה שזהו המצב במערכת הכשרות בישראל, אזי או שעיניו התעוורו או שמוחו נאטם. ומי שאינו מבין שהדבר מחייב תיקון יסודי, אזי או שהוא חי על הירח או שיש לו סיבות אנוכיות לתמוך בהנצחת המצב הנוכחי.

בבסיסם של דיני הכשרות עומדת מילה אחת: נאמנות. האם אנחנו מאמינים או לא מאמינים שהמזון המוגש לנו הוא כשר, על כל פרטיו ודקדוקיו. במקור, כל אדם אמר לחברו שמזונו כשר ודי היה בכך. כאשר נוצרו מקצועות כמו שוחט, קצב, יינן וחקלאי, היה צורך שמישהו יאשר עבורנו את כשרות מוצריהם, וכך נולדה ההשגחה על שלוחותיה. אגב: למעדניית לייבל'ה בבני ברק, המפורסמת ביותר בעיר, לא הייתה במשך שנים תעודת הכשר, כי כולם סמכו על בעליה; זה היה כמובן יוצא מן הכלל, שריד לעקרונות הישנים שלא ניתן ליישם בעולם המודרני. כאמור, באופן טבעי הכשרות התפתחה בכיוונים שונים של דגשים וגישות, שהובילו לדרגות שונות של חומרה. זה בסדר גמור, כי היהדות היא דת דינמית מאוד, המגיבה לסביבה ומעודדת ריבוי דעות במסגרת ההלכה. וכך נוצרו הבדלים בין אשכנזים לספרדים, בין חסידים למתנגדים, בין איטלקים לתימנים ועוד ועוד. חלקם יצרו לאורך השנים מערכות כשרות משלהם – וכאן התחילה הבעיה. כל זה טוב ויפה בקהילות בגולה, אך במדינת ישראל – מדינה קטנה, בה כולם מעורבבים עם כולם, ואשר אמורה להתנהל בצורה ממלכתית ולא בצורה קהילתית – חייב להיות גוף מרכזי. זוהי הרבנות הראשית. אבל לא כולם מוכנים לסמוך על הרבנות הראשית. רבים מן החרדים, החורקים שיניים מול עצם קיומו של מוסד זה ואשר מוכנים לקבל את המדינה רק בדיעבד, אינם סומכים על מערכת הכשרות שלה ולכן קיימים הבד"צים למיניהם. החוק אומנם מאפשר הענקת כשרות בידי בד"ץ שכזה רק לצד כשרות מטעם הרבנות (הראשית או המקומית), אבל איש אינו אוכף אותו. חשוב מאוד לזכור נקודה זו להמשך הדיון: הכשרויות הפרטיות הקיימות מזה עשרות שנים הן חרדיות. רבות מהן גובות כספים על הכשרים שאין בהם שום צורך ושום טעם, כמו על תכשירי ניקוי ונייר טואלט (יש כל מיני תירוצים, אבל הם לא מחזיקים מים) – מה שכמובן מייקר את המוצרים, דווקא למגזר החרדי שרוב הנמנים עליו אינם מעשירי הארץ, בלשון המעטה. יתרה מזאת: החרדים השתלטו בשנים האחרונות על הרבנות הראשית ועל רבות מן הרבנויות המקומיות. כשלעצמי, הייתי מציג רק שאלה אחת לכל מועמד לרב ראשי ולרב עיר: האם אתה תאכל מוצרים שיקבלו את תעודת ההכשר שאתה תחתום עליה? תתפלאו לדעת כמה מועמדים היו נופלים בשאלה הזאת, הנראית מגוחכת – ולמעשה חושפת את שורש הסיאוב.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, בואו נראה מה מציע השר מתן כהנא. הדברים מצוטטים הישר מתוך אתר המשרד לשירותי דת: "על-פי התוכנית שוק הכשרות ייפתח לתחרות. תאגידי כשרות שיעמדו בקריטריונים ההלכתיים שתקבע הרבנות הראשית, יוכיחו עמידות כלכלית וניהולית יוכלו להעניק תעודות כשרות. גופי הכשרות הפרטיים יעסיקו ויפקחו על משגיחי הכשרות. בראש גוף כשרות פרטי יעמוד 'מרא דאתרא' בעל כושר לרבנות עיר. גופי הכשרות יפרסמו לציבור את הסטנדרט ההלכתי (שקבעה הרבנות הראשית) בו הם מתחייבים לעמוד. יוקם גוף פיקוח עליון של הרבנות הראשית שיפקח על גופי הכשרות הפרטיים ויוודא שהם עומדים בסטנדרט ההלכתי בו בחרו. תאגיד כשרות שירצה, יוכל לבחור לעמוד בסטנדרט בסיסי יותר מזה שהגדירה הרבנות שיאושר ע"י שלושה רבני עיר". תקראו היטב. מי ימשיך לנהל את העסק? הרבנות הראשית. היא תקבע את הקריטריונים ההלכתיים של הגופים הפרטיים, היא תפקח עליהם מבחינה הלכתית, היא המעניקה את תעודות הכושר לרבנות עיר. אני חושש לא שכהנא הולך רחוק מדי, אלא שהוא לא הולך רחוק מספיק. תנו לרבנות את הפיקוח העליון, והיא כבר תדאג שלא להעביר את מי שלא ימצא חן בעיניה ולמרר את החיים למי שיחלוק עליה. כאשר הרבנים הראשיים ותומכיהם יוצאים וצועקים מרה נגד התוכנית, וטוענים שהיא רפורמית ותהרוס את היהדות ומה לא, הם זורים חול בעיניים. אלא אם כן, הם לא סומכים על עצמם – ובעצם כבר ראינו, שבתחום הכשרות זהו במידה רבה המצב כבר עכשיו. כעת נחזור לעובדה שציינתי קודם: יש כיום כשרויות פרטיות – חרדיות לגמרי. זה משום מה לא מפריע לרבנות הראשית. למה? בגלל שהיא עצמה נתונה כיום במידה רבה בידי החרדים, ובגלל שהיא לא תתחיל עם גורמים כה חזקים (ולעיתים אלימים מילולית ואפילו פיזית). אז שלא יגידו לנו שהכשרות חייבת להיות אך ורק בידי הרבנות, משום שהיא מזמן לא שם. החרדים קובעים את התקדים ואז מתלוננים על יישומו – בדיוק כפי שהיה בגיורים הפרטיים: ברגע בו בג"ץ אישר את הגיורים של הרב נסים קרליץ, לא היה מנוס מאישור הגיורים של רבנים בחו"ל. עוד הערה בהקשר הזה. שמעתי השבוע את ח"כ אורי מקלב טוען, שלהפריט את הכשרות זה בלתי סביר כמו להפריט את המשפט או הבריאות. ובכן, לידיעתו של מר מקלב, המדינה מעודדת פנייה למערכות משפט פרטיות (גישורים ובוררויות), הרפואה הפרטית המשלימה היא ענף המגלגל מיליארדים, ויש אפילו הפרטה של התקינה – המקבילה המסחרית לכשרות. אז כן, ככה זה עובד בעולם המערבי המודרני.

אז מה באמת הסיפור? שתי מילים: כסף והשפעה. מערך הכשרות שווה הרבה מאוד כסף ונותן הרבה מאוד השפעה. בעלי העסקים צריכים לשלם לרבנויות תמורת תעודות הכשרות, וזה עסק שמגלגל הרבה מיליונים. הרבנויות יכולות ליטול את התעודה בכל רגע נתון ולהחריב את העסק. והן יכולות לכפות את תפיסותיהן ההלכתיות, גם אם יש תפיסות שוות משקל שהן מקלות יותר. מי שרוצה למכור לחרדים של ירושלים יודע שהוא חייב להצטייד בהכשר בד"ץ העדה החרדית; לחרדים של בני ברק – בהכשר משפחת הרב לנדא; לחרדים הספרדים – בהכשר בית יוסף או הרב מחפוד; וכך הלאה וכך הלאה. מאחר שהכשרויות הללו מחמירות יותר, ההכשרים שלהן גם עולים יותר. כאשר מדברים על כסף והשפעה, זהו פתח לשחיתות. וכאשר מדברים על כסף ורבנים, זה כמו שמן ומים: לא הולך טוב ביחד. הנה סיפור אמיתי מהחיים. הרב אברהם יוסף – בנו של הרב עובדיה יוסף, אחיו של הרב יצחק יוסף – היה הרב הראשי לחולון והרב הראשי בפועל לאור יהודה. הוא הודה והורשע בהפרת אמונים, לאחר שהוא התנה מתן תעודות כשרות למהדרין בכך שהבשר יהיה בהכשר של שלושה בד"צים בלבד. אחד מהם היה בד"ץ בית יוסף; הדמיון בשמות אינו מקרי, שכן הוא שייך לאותה משפחת יוסף עצמה. הוא נענש במאסר על תנאי, נקנס והתפטר מרבנויות הערים וממועצת הרבנות הראשית. כל זה לא מפריע לרב הראשי יצחק יוסף לעסוק בשאלת הכשרויות. טוב, מינהל תקין מעולם לא היה הצד החזק שלו.

מפתיעה יותר היא התגובה של כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית, ולפיה "רק תוכנית כשרות וכדומה שתיעשה על דעת ובהסכמת הרבנות הראשית היא לגיטימית ומקובלת על עם ישראל". בין החתומים על ההודעה מצויים הרב יעקב אריאל (לשעבר הרב הראשי לרמת גן), הרב שמואל אליהו (הרב הראשי לצפת), הרב חיים דרוקמן (ראש ישיבות בני עקיבא), הרב דוב ליאור (הרב של קריית ארבע), הרב אליקים לבנון (רב מועצת שומרון) והרב אריה שטרן (הרב הראשי לירושלים). מדוע הם רוצים להגן על הרבנות הראשית שבידיים חרדיות? ההסבר מצוי בראשית הודעתם: "הרבנות הראשית לישראל הינה הגוף המוסמך היחיד בלבד לנהל את ענייני הדת במדינה. לאור זאת כל שינוי בענייני הדת צריך להיות מתואם ומוסכם עימה. הרבנות הראשית נוסדה קודם הקמת המדינה על-ידי מרן הרב [אברהם יצחק] קוק זצ"ל שלאורו אנו הולכים ובדרכו הציונות הדתית כולה מתנהלת. מתקומת המדינה ועד היום היא הממונה על כל נושאי הדת בישראל. אומנם יש צורך בשיפורים מוגדרים (ככשרות וכדומה), הכל חייב להיעשות אך ורק בהסכמה עם הרבנות הראשית". במחילת כבודם, דומני שכאן טעותם. הרבנות הראשית של היום היא לא זו שלפני בדיוק 100 שנה הקימו הבריטים והעמידו בראשה את הראי"ה קוק ואת הרב יעקב מאיר (עובדות היסטוריות שהם ואחרים נוטים להשכיח). כיום זה גוף שבשליטה חרדית, שהעומדים בראשו ממש לא הולכים בדרכו הממלכתית והמקרבת של הרב קוק. שאלה קשה היא, האם היחס כלפי גוף צריך להיות מושפע מזהותם של המאיישים אותו. במדינה דמוקרטית, מצייתים לרשויות גם אם מתנגדים לעומדים בראשן; כל תפיסה אחרת היא אנרכיה. מצד שני, אם ראשיו של גוף מסיטים אותו לחלוטין ממסלולו ואף פוגעים בציבור הנזקק לשירותיו – האם יש לשמור על נאמנות כלפיו? מכל מקום, לומר שצריך לציית כיום לרבנות בגלל תפקידה ההיסטורי ובלא להתייחס למצבה הנוכחי – זהו טיעון בעייתי המוביל למסקנה שגויה, לעניות דעתי.

הממשלה הנוכחית רחוקה מלהיות אידיאלית, בכל המובנים. יש בה יותר מדי סיעות, יש בה יותר מדי חילוקי דעות בסיסיים, יש בה פחות מדי בסיס משותף. בחודש הראשון של קיומה נתגלעו בקואליציה הרבה חילוקי דעות, ויהיה צריך לראות האם החודשים הבאים יביאו להעמקתם או לתיקונם, כמובן בעיקר בנושא התקציב. אבל היא עשויה לנחול הצלחה רבה בתחום חשוב במיוחד: יחסי דת ומדינה. התחום הזה היה שבוי בשנים הרבות האחרונות בידי החרדים, שבמידה רבה אין להם עניין במה שמתרחש מחוץ למגזר שלהם ואשר סבורים שמה שטוב להם אמור להיות טוב לכולם. גֵרים ובוודאי גויים לא מהווים חלק מהמגזר החרדי, ולכן לחרדים לא אכפת שיהיו כאן 300,000 ישראלים ממוצא יהודי שאינם יהודים; מכאן הדרישות המחמירות והבלתי-אפשריות בתחום הגיור. החרדים מתחתנים רק כהלכה, ולכן לא אכפת להם שיש מי שאינם מעוניינים בנישואין כאלו ופונים להסדרים חילופיים היוצרים בעיות הלכתיות חמורות. הם לא עוסקים בחקלאות ודורשים שיביאו להם ירקות ופירות מחו"ל בשנת השמיטה, ולכן מתנגדים בתוקף להיתר המכירה. ומאחר שהם אוכלים בעיקר בתוך קהילותיהם, לא אכפת להם שרבים אינם מעוניינים בכשרות ובוודאי שלא בכשרות מחמירה. הממשלה הנוכחית, בה החרדים אינם שותפים, יכולה להחזיר את חיי הדת הציבוריים במדינה לידי הציונות הדתית השפויה, זו המכירה בצורך לגשר בין דרישות היהדות לבין מציאות החיים. זו שלא תתפשר על עקרונות הדת, אך תבחר ביישום המקל יותר שמאפשרת ההלכה. זו שתחבר בין מסורת בת אלפי שנים, שרק בזכותה העם היהודי מתקיים, לבין צרכיהם של החיים המודרניים. אם ממשלת בנט-לפיד תצליח בזה בלבד – היא תצדיק את הקמתה ותשנה את פני המדינה לעשרות שנים.