כותרות פופולריות הן "בית המשפט שחרר את החשוד באונס" או "תקף את אשתו – ושוחרר בידי בית המשפט". הסאב-טקסט של הכותרות הללו הוא "איזה שופט מנוול, איך הוא נותן לאנס להסתובב חופשי ולבעל אלים לחזור הביתה". לי הן מזכירות את הבדיחה על ההוא שזכה במיליון שקל בפיס – ומתברר שהסיפור נכון, בשלושה תיקונים קטנים: לא בפיס אלא בקזינו, לא מיליון אלא חצי מיליון, לא זכה אלא הפסיד. אותו הדבר כאן: לא מדובר על שחרור ובית המשפט רק ממלא את מצות המחוקק, אבל כל השאר – מדויק. למה לא מדובר על שחרור? כי החשודים הללו ודומיהם נשלחים למעצר בית, שממש איננו שחרור. כפי שאמר (26.8.21) השופט אלכס שטיין בעניינו של רומן זדורוב: "תכליתו של מעצר בית היא לא להחליף מעצר בבית, אלא להפוך את הבית למעצר". מעצר כזה כולל לרוב איזוק אלקטרוני, איסור מלא או כמעט על יציאה מהבית (וממילא גם מניעת עבודה), פיקוח 24/7 של מפקחים שאישר בית המשפט, הפקדת ערבויות – לפחות רבבות שקלים ולעיתים מאות אלפים - ולפעמים איסור או הגבלה על שימוש בטלפונים ובמחשבים. נכון שזה הרבה יותר טוב מאשר בית מעצר, אבל תסכימו איתי שזה איננו חופש ואפילו לא מזכיר חופש. מדובר במגבלות אמיתיות, שככל הידוע לי – נשמרות בקפידה, ולו רק כדי שלא להישלח לכלא וכדי שלא לאבד את סכומי הערבויות המשמעותיים. ולמה מדובר על מצות המחוקק? כי חוק המעצרים משנת 1996 קובע במפורש, שברירת המחדל היא מה שקרוי "חלופת מעצר" ולא מעצר מאחורי סורג ובריח: "שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". המחוקק אומנם קבע שורה של עבירות במעצרים עד תום ההליכים, בהם חזקה שהנאשם מסוכן ועליו הנטל להפריך אותה (רצח, אלימות בין בני זוג, סמים, ביטחון המדינה, אלימות חמורה, אכזריות) - אך גם בהן הדגיש שמעצר מלא הוא רק אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". בהקשר זה, החלטתו של שטיין בעניינו של זדורוב יוצאת דופן, כי בתי המשפט - כולל העליון - נוטים לשלוח כמעט אוטומטית נאשמים ברצח למעצר מאחורי סורג ובריח. הסיבה לדברי המחוקק - ברורה: החשוד ואפילו הנאשם הוא עדיין בחזקת חף מפשע והמעצר איננו מקדמה על חשבון העונש שטרם נגזר. מטרת המעצר היא להרחיק מהרחוב אדם מסוכן, למנוע הימלטות ולמנוע שיבוש הליכים. חוק כבוד האדם וחרותו חל גם על חשודים, וממילא חובה לפגוע בצורה מידית בזכויות היסוד שלהם. אם כבר, הבעיה היא שיותר מדי חשודים נשלחים למעצר מלא, ולא שיותר מדי חשודים נשלחים לחלופת מעצר.

ולמה הבעיה היא שיותר מדי חשודים נשלחים למעצר מלא? לא רק בגלל הוראות המחוקק, אלא גם ובעיקר משום שבישראל של שנת 2021, תנאי המעצר הם מחפירים ואף בלתי אנושיים. גם זה, אגב, נוגד בצורה חזיתית את חוק המעצרים: "עצור יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו. עצור יהיה זכאי, בין היתר, לכל אלה: לתנאי תברואה הולמים, לתנאים שיאפשרו לשמור על נקיונו האישי, לטיפול רפואי הנדרש לשם שמירה על בריאותו... לתנאי תאורה ואוורור סבירים בתא" ועוד. על המצב בפועל אנו למדים מדי שנה בדוחות הסניגוריה הציבורית. נזכיר, כי מדובר בגוף ממלכתי הפועל במשרד המשפטים, ולא בחבורת תמהונים השמים להם למטרה לתקוע מקלות בגלגלי אכיפת החוק, או בקבוצה בינלאומית הרוצה להכפיש את שמה הטוב של מדינת ישראל. הנה דוגמאות בודדות בלבד מהדוח שפורסם השנה: העדר טיפול רפואי הולם בבית המעצר הדרים, העדר אוורור ותחושת מחנק באבו כביר, חלון חסום בתא הנשים באבו כביר, צחנה וחוסר אוויר במגרש הרוסים, מחנק וחום באוהלי קידר שבנגב, מזיקים עוקצים בבית המעצר ניצן, עקיצות יתושים באבו כביר, מצב תחזוקתי ירוד ביותר באוהלי קידר, העדר אסלות בכמה מתאי השירותים בניצן, טינופת והעדר פרטיות בשירותים באבו כביר, העדר יציאה לחצר בבית המעצר באילת, מזון ירוד ובלתי מספיק בניצן, אי-אספקת מי שתייה במגרש הרוסים, מחסור בנייר טואלט במגרש הרוסים. כאמור – דוגמאות בלבד. ראיית המחץ היא תגובתה של הפרקליטות לטענותיה של ההגנה במשפט נתניהו, בדבר תנאי המעצר הקשים של עד המדינה ניר חפץ. הלה התלונן בין היתר על מיעוט שעות שינה ועל עקיצות יתושים בלתי פוסקות. תשובת המדינה: חפץ הוחזק בתנאים רגילים. הבנתם? לא הכחשה, אלא הודאה שעקיצות וחוסר שינה הם "תנאים רגילים". לתפארת מדינת ישראל.

הכל מתחיל עם יותר מדי מעצרים. על-פי נתוני המשטרה, לכל היותר מחצית מן המעצרים מובילים לכתבי אישום. השיעור היה 51% בשנת 2018 וירד ל-41.9% בלבד בשנת 2020. מספר המעצרים הרקיע שחקים בתקופתו של יוחנן דנינו כמפכ"ל, משום שהוא קבע מספר זה כנתון מרכזי למדידת הצלחותיהם של התחנות והאיזורים – והתוצאה הייתה ברורה. בשנת 2016, השנה שאחרי תום כהונתו של דנינו וכאשר מורשתו עדיין פעלה במלוא המרץ, בוצעו 60,153 מעצרים. בשנה שעברה המספר היה 46,501 – ירידה של 23%. אולי זה נבע גם מן הקורונה, אולי זה לא בהכרח סימן טוב, אבל אלו הנתונים. מבין המעצרים אשתקד, רק 19,491 הבשילו לכתבי אישום. נכון שלעיתים כתב אישום אינו מוגש בשנת המעצר, אך המספרים מדברים בעד עצמם. זה אומר, ש-27,010 מעצרים לא היו מוצדקים, לפחות במבט לאחור ובמבחן התוצאה. אז למה הם בוצעו? כי היד קלה על ההדק, משום שאיש אינו משלם מחיר כלשהו על מעצרי שווא – לא מחיר אישי, לא מחיר מערכתי, לא מחיר פיקודי, לא מחיר כלכלי. אז מה אם האדם נאזק, צולם, נלקחו ממנו טביעות אצבעות ואולי הוא הוחזק יום-יומיים-שבוע-שבועיים באחד מבתי המעצר המבחילים? לפעמים נדמה שהגישה של המשטרה דומה לזו של הדודה פולי, לאחר שהתברר לה שהענישה את טום סוייר על לא עוול בכפו: זה בטח הגיע לך על משהו אחר.

גם בתי המשפט נושאים באחריות. לשופטת השלום התל אביבית דנה אמיר היו אתמול 24 דיוני מעצרים בשש שעות – שזה אומר רבע שעה לכל דיון. לאורן סילברמן מבית משפט השלום בירושלים היו 26 תיקים. אותו מספר היה לזאיד פלאח בבית משפט השלום בחיפה. השופטת קרן וקסלר מראשון לציון דנה ב-11 תיקים בשלוש שעות. בבית המשפט המחוזי בתל אביב היו למעין בן-ארי שישה תיקים בשעתיים וחצי – וכאן מדובר בערעורים או במעצרים עד תום ההליכים, בהם הדיונים ארוכים יותר. לגאולה לוין, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, היו תשעה תיקים; שבעה תיקים בארבע שעות – זה מה שהונח על שולחנה של אילונה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בנצרת. כמי שהיה פעמים רבות באולמות בהם התקיימו דיוני מעצרים, אני יכול להעיד שלעיתים קרובות – במיוחד בבתי משפט השלום – האווירה נעה בין ברדק לבין בזאר טורקי. ראיתי אנשי שב"ס שקובעים מה יהיה סדר הדיונים. ראיתי סניגורים שמגיעים ללא כל הכנה שהיא. ראיתי טוענים משטרתיים שלא קראו תסקירים של שירות המבחן. ראיתי שופטים שמתעלמים לחלוטין מהמהומה. וזו לא גזירת גורל, כי ראיתי גם אולמות בהם נשמר הסדר, ושופטים הדורשים להעניק להם את השקט והזמן הדרושים כדי לקרוא את החומר ולהכתיב את ההחלטות. האחריות של המערכת כאן היא כפולה. ראשית, לא ניתן להשלים עם כזאת כמות תיקים יומית לשופט. מחקר המשקלות של הנהלת בתי המשפט הסיק שלתיק מעצרים מוקדשות 30 דקות, אבל אני אומר לכם שמעולם לא הייתי בדיון כה ארוך – ודאי שלא במעצרי ימים. אם העומס מחייב זאת, צריך להקדיש יותר שופטים לתיקי המעצרים. מדובר מצד אחד על חרותם של מי שעדיין בחזקת חפים מפשע, ומצד שני – בשמירה מיידית על ביטחון הציבור בכללותו והנפגעים בפרט. אסור לעשות את זה ב"חאפ-לאפ", אסור לעשות את זה על סמך חומר חסוי שמוגש בו במקום, אסור לעשות את זה בתוך מהומת שוק. שנית, האחריות על ניהול האולם מוטלת אך ורק על השופט. הוא חייב להבטיח את האווירה הנאותה, הוא חייב להבטיח שיישמר שקט מינימלי, הוא חייב לנזוף בעורכי דין ושוטרים שמגיעים לא מוכנים (וכן, גם להעביר לממונים עליהם את התרשמותו), הוא חייב לנזוף בשב"ס על ליקויים בהבאת עצורים (ואותו כנ"ל). ההתנהלות הנוכחית מבטיחה החלטות שגויות – לשני הצדדים, אם כי מן הסתם יותר מעצרי שווא, כי השופטים נוטים להאמין למשטרה והיא יכולה להגיש איזה חומר חסוי שהיא רוצה, בלא כל ביקורת של הצד השני.

נחזור לדוח הסניגוריה הציבורית ולשני ממשקים שלו עם בתי המשפט: ההגעה אליהם וההחזקה בהם. במשך שנים מדווחת הסניגוריה על כך שהבאת עצורים ואסירים לבתי המשפט היא סיוט אחד גדול – להם, כמובן. "תהליך ההובלה יכול להימשך על פני מספר ימים ובמסגרתו נחשפים הכלואים לתנאים קשים ולסבל רב מאוד, הנובעים, בין השאר, מהשכמה באישון לילה ומחסור ניכר בשעות שינה; מזמני המתנה ממושכים בשלבי ההובלה; מנסיעות האורכות שעות רבות; מכבילה ממושכת בידיים וברגליים, מצפיפות ותנאים פיזיים קשים במתקני השהייה הזמניים ועוד" – לשון הדוח האחרון. התוצאה היא, שכלואים רבים מוותרים על הנוכחות בדיונים בעניינם (וגם על טיפול רפואי), ובלבד שיחסכו מעצמם את העינוי הזה. התנאים בתאי המעצר בחלק מבתי המשפט גרועים עוד יותר מאשר בבתי הכלא – אם זה בכלל אפשרי. עצורים ואסירים מובלים כבולים בידיהם ורגליהם בבתי המשפט ולעיתים מוחזקים כבולים גם בתוך האולמות, בניגוד בוטה לפסיקת בית המשפט העליון (אני ראיתי זאת שוב ושוב בבתי המשפט בירושלים). במתקן בבית משפט השלום בירושלים שהו 18 בני אדם בתא ששטחו שמונה מ"ר - פחות מחצי מ"ר לאיש; בתא דומה היו 25 בני אדם – צפיפות בלתי אנושית של שליש מ"ר לאיש. בתא של שישה מ"ר בבית המשפט בקריות נדחסו עד 20 איש. בבית המשפט המחוזי בירושלים היו חמישה בני אדם, ולעיתים יותר, בתא של שלושה מ"ר. בשני בתי המשפט הירושלמיים אין אוורור וחלונות, וממילא שוררים בהם חוק ומחנק. במחוזי בירושלים יש שירותי כריעה ("בול פגיעה"), ובשלום בירושלים – תא שירותים אחד ל-40-30 בני אדם. במחוזי בירושלים סופקו לכלואים מים שאינם ראויים לשתייה, ובשלום – ארוחת בוקר דלה. שיהיה ברור: המתקנים הללו וההובלה לבתי המשפט מצויים באחריות השב"ס. אבל בתי המשפט כן יכולים לפעול במה שנוגע אליהם – אופן ניהול הדיון. יש להרחיב את השימוש בהיוועדות חזותית, כשם שנעשה בימי הקורונה, וכך לחסוך לכלואים (עצורים ואסירים כאחד) הן את הטלטול והן את השהייה. החוק אומר שהדיון צריך להתקיים "בפני החשוד" ולא "בנוכחות החשוד", והיוועדות חזותית עונה על דרישה זו. אפשר גם לחשוב על קיום דיוני מעצרים בבתי המעצר – כשם שדיוני ועדות השחרורים מתקיימים בבתי הכלא. וכהנחיה מערכתית, הייתי קובע שכל שופט יבצע לפחות ביקור פתע אחד בבית המעצר שבאזור שיפוטו ובתא המעצר בבית המשפט שלו (אם יש כזה). הוא חייב לראות במו עיניו לאן הוא שולח את החשודים והנאשמים.

עוד דבר שבתי המשפט חייבים לעשות, הוא לצאת למלחמת חורמה נגד הפרת הזכויות המהותיות של העצורים. בראש ובראשונה עליהם להבטיח את קיומה של זכות ההיוועצות בעורך דין, ואת קיומה של החובה לתעד כראוי את כל החקירות (בכתב בעבירות קלות, בווידאו ובשמע בעבירות חמורות). בהרבה יותר מדי מקרים מתברר במהלך המשפט, כי לחשוד לא ניתן להיפגש עם עורך דינו במועדים הקבועים בחוק (והסניגוריה מדברת בדוחותיה גם על תנאים פיזיים בלתי נאותים לפגישות כאלו). ובעוד יותר מקרים מתברר, כי חקירות לא תועדו וכי אמירות מהותיות נאמרו – הפלא ופלא – "בהפסקת סיגריה", "בדרך לבית המעצר" או כאשר התרחשה "תקלה בהקלטה". השופט בדימוס מנחם פינקלשטיין נתן לזה שם קולע: "תשאולים נעלמים" (אגב: מועמד מצוין לנציב הביקורת על הפרקליטות עם סיום תפקידו של דוד רוזן בינואר הקרוב). בשנים האחרונות עבר השיח סביב הראיות מן הקבילות אל המשקל. קרי: בתי המשפט פחות מתעניינים בשאלה כיצד הושגו הראיות ויותר בשאלה מהו משקלן. זוהי טעות קשה, אותה מנצלות לרעה המשטרה והפרקליטות. היא מאפשרת להן להציג ראיות שהושגו בדרכים בעייתיות ואף פסולות, ואז להתווכח מה המשקל שלהן – אחרי שכבר ננעצו במוחותיהם של השופטים. כאשר כולם, כולל ובמיוחד השופטים, יודעים מה באמת קורה בחדרי החקירות – המשקל צריך לחזור לקבילות: לזרוק מראש ראיות שהושגו תוך הפרת זכויות הנחקרים וחובות החוקרים. ואת זה אפשר וצריך לעשות עוד לפני שהכנסת תאשר, אם תאשר, את הצעת החוק בנושא של גדעון סער. לא צריך לשלוח לכלא על בסיס ראיות פגומות, נקודה. על השופטים גם להפסיק להתנהג כאילו הם צופים מן הצד, כאשר מתגלים לעיניהם ליקויים בחקירות, בתנאי המעצר ובטיעוני המדינה. במקרים המתאימים על השופטים להעביר את ממצאיהם לידיעת הלשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט, ועל זו לפנות לגורמים המתאימים: פיקוד המשטרה, מח"ש, הפרקליטות, נציב הביקורת על הפרקליטות. כאשר שופט מגלה חריגה ובוודאי כאשר הוא מגלה עבירה – חובתו האזרחית והמקצועית היא לכל הפחות להביא אותן לידיעת הגורמים הממונים על הטיפול בהן.