נפתלי בנט בוודאי מכיר את המשפט המפורסם ששם ר' יהודה הלוי בתחילת "ספר הכוזרי" בפיו של המלאך הנגלה למלך כוזר: "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". כדאי לו מאוד לשנן משפט זה ולפעול לפיו, במיוחד כאשר הוא נואם. דומני שאם היה עושה זאת לפני נאומו השבוע בעצרת האו"ם, הוא היה חוסך לעצמו ולכולנו ויכוח מיותר לחלוטין. כזכור, בנט אמר קבל עם ועולם, כי "נקודת מבטם של הרופאים חשובה, אך הם לא יכולים להוביל את המאמץ הלאומי. האדם היחיד שיש לו נקודת תצפית טובה על הדבר הזה, הוא המנהיג הלאומי של כל מדינה". הוא חזר על אותו מסר בשיחה עם עיתונאים בניו-יורק וקיבל תגובה כועסת – אך מאוד מנומסת – של הדרג המקצועי במשרד הבריאות. אבל אם לדבר בלשון עממית, בנט התנהג ב"חמוריות", כי הוא הביע רעיון נכון בצורה שגויה ובמקום הלא-מתאים. הרעיון נכון, כי תפקידו של כל דרג מקצועי הוא להביע את דעתו בהתאם למומחיותו. הרופאים מדברים על בריאות, הכלכלנים מדברים על המשק, המורים מדברים על חינוך, המשפטנים מדברים על חוק. טבעי לגמרי שאנשי משרד הבריאות ירצו להטיל הגבלות, שאנשי משרד האוצר ירצו שהמשק ימשיך לפעול, שאנשי משרד החינוך ירצו שבתי הספר ייפתחו ושאנשי משרד המשפטים ירצו שהכל יהיה חוקי. מלאכת האיזון מוטלת על הדרג המדיני, ומאחר שמדובר בגישות שונות של משרדים שונים – ההכרעה צריכה להיות של ראש הממשלה. בנט שגה בכך שייחד את הדיבור על הרופאים, ולא הסביר שעליו לאזן בין כל המומחים בכל התחומים; והוא שגה בכך שעסק בכך בהיותו בחו"ל בכלל ובעצרת האו"ם בפרט, כי זה לא עניינו של העולם. בהחלט ייתכן שהוא דיבר לצרכים פוליטיים פנימיים, אבל כאמור – גם את זה צריך לדעת איך, מתי והיכן להגיד. טוב שהוא יישר את ההדורים ועוד יותר טוב אם ילמד מן הטעות.

הקורונה מצריכה אין-סוף ואין-ספור איזונים, כולל מצד מערכת המשפט. באופן כללי, בתי המשפט מכירים בכך שמדובר בשעת חירום יוצאת דופן, בה יש לאפשר צעדים מתאימים שלא היו עולים על הדעת בשעת שגרה. זהו הקו העקבי בעשרות פסקי דין של בג"ץ בעתירות נגד מגבלות הקורונה, שכמעט כולן נדחו במהירות ולעיתים על הסף. בתי הדין לעבודה התגייסו גם הם, בפסיקות שהעניקו גיבוי למגבלות על עובדים בלתי מחוסנים. בהקשר זה בולטת לרעה (29.9.21) החלטתה של שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, מיכל קליימן. זוהי אומנם רק החלטת ביניים בערכאה הדיונית בסכסוך נקודתי, אך יש לקוות שהקו הזה לא יצבור תאוצה, ושהחלטה זו עצמה תתהפך בבית הדין הארצי אם יוגש ערעור. בוחני הנהיגה בחברת מילגם הודיעו, בגיבוי ההסתדרות, שלא יקיימו מבחנים מעשיים למי שלא יציגו תג ירוק. החברה פנתה לבית הדין, וקליימן פסלה צעד זה. לדבריה, מאחר שמדובר בנושא שאינו נתון בידיה של מילגם אלא בסמכותה של המדינה, מדובר בשביתה "מעין פוליטית", שמטרה אפשרית שלה היא ללחוץ על הממשלה לאפשר מבחני נהיגה רק לבעלי תו ירוק. מילגם אינה רשאית להטיל מגבלות על צדדים שלישיים שאינם עובדיה – הנבחנים – וגם זו סיבה לכך שצעדי הבוחנים אינם לגיטימיים. קליימן מדגישה את חשיבות שמירת בריאותם של הבוחנים ומקווה שהנבחנים יצטיידו בצו ירוק או בבדיקה שלילית, אך כאמור – קובעת שהדרך להשיג זאת אינה בצעדים ארגוניים. עם כל הכבוד, קליימן טעתה כאן במלאכת האיזון. נזכיר, כי מבחני הנהיגה מחייבים ישיבה צמודה במשך זמן משמעותי בתוך חלל קטן וספק-מאוורר, כך שסכנת ההידבקות אינה מבוטלת. כדי למזער סכנה זאת, כל מה שצריך הוא שהנבחנים יעשו את מה שכולם כולל כולם מפצירים בהם לעשות: להתחסן. קבלת רשיון נהיגה איננה שירות חיוני שיש להעניק בכל מחיר, ובוודאי שלא תוך הצבת סיכון מיותר לחלוטין בפני מי שנותן אותו. אולי החוק והפסיקה מצדיקים את החלטתה של קליימן, אך כפי שנוהג לומר השופט בדימוס אליקים רובינשטיין: גם השכל הישר הוא חבר של כבוד במועדון. וכאן, במבחן האיזון באמצעות השכל הישר, קליימן כשלה.

עוד דבר שהקורונה מבליטה, במיוחד בארה"ב אבל גם אצלנו, הוא את אובדן האיזון של הליברליזם. הדגש שתפיסה זו שמה על הפרט נעשה כל כך מוחלט, עד שהיא מתעלמת מהזכויות של הכלל – שהוא בעצם עוד הרבה פרטים אחרים. בהקשר של הקורונה, זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהתנגדות לחיסונים. עמדתי כאן על כך שהתנגדות זו מבוססת על חוסר ידע, בורות, העדר היגיון בסיסי וגם טיפשות. הנתונים בכל העולם מלמדים בצורה חד-משמעית, כי מי שאינו מתחסן – בכלל או במנה השלישית, זה היינו הך – מסכן לא רק את עצמו אלא מעגלים רבים סביבו. הוא עלול לחלות קשות ולהדביק את בני משפחתו, שכניו וחבריו לעבודה; הוא עלול לתפוס מיטה בבית חולים ומכשירי הנשמה הנחוצים למי שמצויים בסיכון אמיתי; הוא עלול לסייע בהתפתחות זנים חדשים; הוא מעכב את דיכוי המגיפה ואת ההחלמה הכלכלית והחברתית ממנה. וכל זה – בלי פירור אחד של הצדקה. ההיגיון הבסיסי ביותר הוא, שצריך לעשות כמעט הכל כדי להוביל את סרבני החיסונים לשנות את התנהגותם. למנוע מהם דמי אבטלה אם יפוטרו בשל סרבנותם. לגבות מהם תשלום על הטיפול הרפואי אם יחלו. למנוע את כניסתם לכל מקום ציבורי. למרר את חייהם עד כדי שלילת דרכונים ורשיונות נהיגה. לייקר את ביטוח הבריאות שלהם. אבל החשיבה הליברלית גורמת לכך שצעדים כאלו מיושמים רק בצורה חלקית והססנית, כאשר בינתיים כל האחרים – הרוב השפוי והמדינה בכללותה – משלמים את המחיר. ההגנה על המיעוט הטיפש, הרשלן, האדיש, האנוכי – באה על חשבון ההגנה על הרוב האחראי, השפוי, הרציני. זהו חוסר איזון מוטרף ומסוכן.

ברוח חג הסוכות אשר הסתיים השבוע, נעיף מבט לעבר מגילת קהלת אשר נקראה בבתי הכנסת בשבת שעברה. חכמינו התקשו מאוד איתה ואף שקלו שלא להכניס אותה לתנ"ך, כאשר קושי מרכזי בה הוא מה שנראה כסתירות פנימיות מרובות. האם יש לשמוח בכל עת או ללכת אל בית אבל? מצבו של מי עדיף – של החי או של המת? מהו יחסו של שלמה המלך אל האישה? ועוד ועוד. לדעתי, שלמה עשה במגילה זו דבר יוצא דופן: הוא הכניס אותנו לתוך ה"מעבדה" שלו ושיתף אותנו בהליך החשיבה וההתלבטות שלו. הוא שואל ועונה, מפריך ומשיב, מסיק וסותר. שלמה אומר לנו: אין תשובות חד-משמעיות לסוגיות הכבדות של קיום האדם, חייו וגורלו; בוודאי שאין תשובות מהירות ומוצקות. מותר, צריך ואף חובה לתהות ולחשוב, לבחון את המסקנות ולשנותן במידת הצורך. בכך הוא העביר מסר חשוב ביותר, שהפך לאחד מיסודות היהדות: ריבוי דעות. המשנה – ספר החוקים המפורט הראשון של היהדות – מלאה במחלוקות, משום שיש חשיבות עליונה לשמר את כל הדעות. התלמוד הבבלי בנוי כל-כולו על ויכוחים ודיונים, שאלות ותשובות, סתירות וחזרות. ההלכה שואלת כל העת כיצד עליה להתאים את עצמה למציאות המשתנה, ועושה זאת ללא הרף. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אומרים חז"ל על המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי. לכאורה – אמירה בלתי אפשרית: הרי מדובר במחלוקות הלכתיות שההכרעה בהן היא בינארית. למעשה, הכוונה היא שכל הדעות לגיטימיות, גם אם אינן מתקבלות למעשה. כמה זה רחוק מן ה"שיח" המודרני, הפוסל מניה וביה דעות כאלו ואחרות, וכופר בזכות להעלות אותן. אבל גם שלמה מאזן את החופש הזה. "סוף דבר, הכל נשמע: את האלוקים יְרָא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם", הוא מסיים את קהלת. הדיון חייב להתנהל בתוך הגבולות של יראת אלוקים ושמירת מצוותיו. זה דומה למשחק כדורגל: אורך המגרש הוא 105 מטר ורוחבו 68 מטר, ובתוכו מותר לכל שחקן לשחק בכל עמדה (כוכבית לגבי השוער), בתנאי שהוא בתוך הגבולות ועל-פי החוקה. האיזון הזה מבטיח שהדיונים יישארו במסגרת הנכונה, בדיוק כפי שוויכוח על החוק חייב להתנהל תוך הכרה בסיסית בחובה לציית לו. זהו איזון מחשבתי מדהים, אשר שימר וקידם את היהדות במשך אלפי שנים.

השבת אנחנו מתחילים, ברוך ה', במחזור חדש של קריאת התורה ופותחים בתיאור בריאת העולם – מה שמעלה באופן קבוע את השאלה, מתי זה אירע וכיצד ליישב את תפיסת היהדות עם ממצאי המדע. אני מבקש להציע פתרון המאזן בין השניים, משום שאין ביניהם שום סתירה; הם מדברים על אירועים שונים לגמרי. על-פי הספירה היהודית, אנחנו בשנת 5782 לבריאת העולם (ה'תשפ"ב). המדע מדבר על מיליארדי שנים. לכאורה, זהו פער גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו. הרב פרופ' יהודה לוי, שהיה פיזיקאי בכיר והוגה דעות דתי מוביל, הציע שתי מערכות של ההסברים. האחת: המסקנות המדעיות אינן חד-משמעיות ובהחלט ייתכן שהן מוטעות. השנייה: התורה אינה אומרת כמה זמן עבר בין "והארץ הייתה תוהו ובוהו" לבין "ויאמר אלוקים יהי אור", וחכמינו כבר אמרו שהקב"ה "בונה עולמות ומחריבן". ההסבר שלי מבוסס על תפיסה בסיסית ביותר של מהות התורה. היא איננה ספר חוקים, כי יש בה גם סיפורים; היא איננה ספר מעשיות, כי יש בה גם מצוות. התורה היא ספר מוסר, שמטרתו לשפר את האדם. ככזו, היא פונה אל האדם התבוני; לבעלי חיים אין מוסר אלא אינסטינקטים הישרדותיים. לכן, התורה מתחילה את מניין העולם המעניין אותה, הרלוונטי אליה, עם הופעתו של האדם התבוני. כך עושה כל דת: להבדיל, הנצרות מתחילה עם לידתו של ישו והאיסלאם מתחיל עם הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה. מתי הופיע האדם התבוני? אוניברסיטת אוקספורד – כידוע, לא ממש ישיבה גבוהה – פרסמה בשנת 1998 אנציקלופדיה בכרך אחד להיסטוריה של העולם. בערך writing נאמר כי "הכתיבה קשורה בצורה הדוקה להופעת הציביליזציה". נסיונות ראשונים בכתיבה נעשו בערך ב-6000 לפני הספירה; השוּמֵרים פיתחו שיטת כתב ציורית בסביבות 3400 לפני הספירה; הכתב האלפא-ביתי הראשון הומצא בידי היוונים הקדמונים. אחד המאפיינים המובהקים של התורה הוא היותה ספר כתוב מקיף. לפני קיומו של כתב מסודר, לא היה שום טעם לתת אותה. ולפני שהופיעה הציביליזציה האנושית, לא היה למי לתת אותה. עכשיו ראו את התאריכים שמציינת האוניברסיטה הבריטית היוקרתית: הכתב הממשי הראשון הוא בן 5,400 שנה – קרוב מאוד לגיל היהודי של העולם. על זה מדברת היהדות: מתי היא נעשתה רלוונטית, מתי נוצר העולם בו היא יכולה לפעול. וכך המדע והאמונה חיים היטב זה לצד זה.

נישאר במעשה בראשית ונזכיר בדיחה ישנה, המקבלת אקטואליות חדשה על-רקע המתח הקשה בין צרפת לבין בריטניה (וארה"ב) בעקבות עסקת הצוללות הגרעיניות של שתי האחרונות עם אוסטרליה, הבאה במקום עסקת צוללות דיזל בינה לבין צרפת. אלוקים מציג בגאווה את עולמו בפני המלאכים, ומסביר שהעיקרון שהנחה אותו בבריאתו היה שמירת על איזון. שני הקטבים קפואים, בעוד בקו המשווה שורר אקלים טרופי. לארצות ערב יש נפט ולישראל יש מוח יהודי. בצפון אמריקה יש כסף ומכונות, ובדרום אמריקה – כוח אדם זול. אירופה מחולקת בין המערב העשיר-יותר לבין המזרח העני-יותר. אפריקה היא היבשת של המדבריות הענקיים, ואירופה – של הרי האלפים. תוך כדי סיור, מצביע אלוקים על אי-השוכן ממערב לאירופה ואומר: למקום הזה קוראים בריטניה. יהיו כאן ספרות ושירה, כדורגל ותיאטרון, מסורת ואדיבות, נואמים דגולים ומוזאונים מעולים, דמוקרטיה משגשגת ובית מלוכה מפואר, מישורים ירוקים והרים נישאים. שואל אחד המלאכים: רק רגע, אז איפה האיזון? משיב אלוקים: עוד לא ראיתם מה יהיה בצד השני של התעלה.