לאזהרות בנוגע להתגברות ההגירה הצטרפו פעילים פוליטיים ואמצעי תקשורת. בסוף יולי 2021 פרסם העיתונאי והפעיל הרפורמיסטי, עבאס עבדי, מכתב פומבי לנשיא החדש, אבראהים ראיסי, בו הזהיר מפני הצעת חוק, שנדונה בחודשים האחרונים בפרלמנט האירני (מג'לס) ונועדה להחמיר את המגבלות המוטלות על שימוש ברשתות חברתיות. עבדי טען, כי הטלת מגבלות נוספות עלולה לא רק להביא לחידוש המחאה העממית, אלא גם להגברת ההגירה בשל אובדן התקווה והאמון הציבורי בשלטונות. כחיזוק לטענתו התייחס עבדי לנתונים המצביעים על כך שלאחר ההצבעה הראשונית במג'לס על הצעת החוק, נרשמה עלייה של מאות אחוזים במספר החיפושים האירניים בגוגל הקשורים להגירה. הגירת אזרחים - ובמיוחד יזמים, רופאים וצעירים יצירתיים – מסכנת, לדבריו, את המדינה אף יותר ממחאות ברחובות, משום שמשמעותה היא אובדן הון אנושי וכספי רב.
האתר "עסר-י אירן" התייחס אף הוא להתגברות תופעת ההגירה. במאמר שהתפרסם ב-7 בספטמבר נכתב, כי רבים מאלה שהחליטו להגר אוהבים את ארצם ואינם מעוניינים לעזוב את משפחותיהם, אך נאלצים לעשות זאת בחיפושם אחר חיים רגועים וטובים יותר. ההגירה הפכה לדאגה רצינית בקרב אזרחים רבים, במיוחד בקרב ילידי שנות ה-80 וה-90 שאיבדו כל תקווה ביחס לעתיד. צעירים אלה השקיעו זמן ומאמץ רב בלימודים בתקווה להשיג מעמד חברתי ראוי ורווחה יחסית. הם לא התכוונו להגר אלא לשרת את מולדתם, אך בתום לימודיהם מצאו את עצמם מועסקים במשרדים ממשלתיים בשכר נמוך וזוכים ליחס משפיל מצד מנהליהם. במציאות קשה זו, אפילו משפחותיהם, שהתנגדו בעבר להגירת ילדיהם וניסו לשכנעם שלא לעזוב, מוכנות כיום למכור את רכושן כדי לקנות להם כרטיס טיסה.
הדיון הגובר בתופעת ההגירה מספק עדות נוספת לתחושת הייאוש המחריפה בקרב הציבור האירני, ובמיוחד הדור הצעיר. בחירתו של הנשיא חסן רוחאני ב-2013 עוררה תקוות לשינוי על-רקע הבטחותיו לשיפור המצב הכלכלי ולהרחבת החירויות האזרחיות. הציפיות לשיפור המצב התחזקו בעקבות הסכם הגרעין בקיץ 2015. אלא שפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין במאי 2018, חידוש העיצומים נגד אירן, החרפת המשבר הכלכלי והאכזבה מכשלונו של רוחאני לממש את הבטחותיו, הובילו לתחושה גוברת של יאוש. הייאוש והתסכול החריפו אף יותר בעקבות משבר הקורונה והשתלטות השמרנים על המוסדות הפוליטיים בבחירות הפרלמנטריות בפברואר 2020 ובבחירות לנשיאות ביוני 2021, שהביאו לבחירתו של ראיסי הרדיקלי, והגבירו את החשש מפני החרפת הדיכוי הפוליטי והאזרחי תחת הממשל החדש.
עוצמת הייאוש ניכרה היטב הן בגלי המחאה שפקדו את אירן מסוף 2017, והן בשיעורי ההצבעה הנמוכים במיוחד במערכות הבחירות למג'לס ולנשיאות. תחושת התסכול עשויה לספק כר פורה לחידוש המחאה העממית בעתיד. עם זאת, העלייה המסתמנת ברצון להגר מאירן עשויה להצביע על כך שהייאוש הציבורי ואובדן התקווה ביכולת לחולל שינוי משמעותי, אינם מובילים בהכרח להתגברות המחאה, אלא דווקא לאימוץ דרכים אחרות להתמודד עם המציאות, לרבות הגירה, אדישות פוליטית, נטייה גוברת לבורחנות (אסקפיזם) ותופעות חברתיות קשות, כגון התאבדויות והתמכרות לסמים. תופעות אלה עלולות דווקא לעכב שינויים פוליטיים, לפחות בטווח הקצר, במיוחד לנוכח עוצמת המשטר, יכולתו לדכא איומים פוטנציאליים על יציבותו וחולשות תנועת המחאה, שאינה מצליחה לעת עתה לייצר בקיעים במנגנוני הדיכוי של המשטר ולחולל שינויים משמעותיים.