בה בעת, גם פעילותו של הארגון, המתבצעת לכאורה לטובת האוכלוסייה הלבנונית, איננה נטולת ביקורת. כך למשל, הכנסת הדלק והמזוט מאירן (החל ב-16 בספטמבר) באופן עצמאי, ללא כל בקרה מצד המערכת הלבנונית. הגעת הדלק, אשר הלבנונים הנתונים בחשיכה משוועים לו, לוותה אומנם בגילויי שמחה מצד האוכלוסייה השיעית, שהיא הנהנית העיקרית מהדלק האירני. אבל היא עוררה גם ביקורת - כולל מצד ראש הממשלה, נג'יב מיקאתי, אשר טען נגד הפגיעה בריבונותה של לבנון. בתוך כך ניכר גם, כי גוברת הביקורת כלפי הארגון בשל החיכוכים שהוא מייצר מול ישראל, תוך כרסום בטענתו לפיה כוחו הצבאי נועד להגנה על לבנון מפניה.
המאבק הנוכחי על עצמאותה של מערכת המשפט ביחס לחקירת הפיצוץ בנמל ביירות, הוא קרב מאסף של מתנגדי חיזבאללה, ומבחן חשוב לאלה המעוניינים לקרוא תיגר על מעמדו ועוצמת השפעתו הנרחבת של הארגון, בחסות אירן, על עתידה של לבנון. במידה רבה, בידי חיזבאללה נתונה יכולת ההחלטה האם להוביל את לבנון לכאוס פנימי ולמלחמת אזרחים נוספת, אם כי האירועים עשויים גם לחמוק משליטתו.
בשלב זה קשה להעריך האם השקט השורר ברחובות ביירות מאז 14 אוקטובר יישמר לאורך זמן, הגם שברור, כי חיזבאללה לא ישקוט על שמריו וימשיך לפעול להדחתו של אל-ביטאר, תוך הפעלת לחץ כבד על שותפיו במערכת הפוליטית להסיר את התנגדותם לצעד זה. ברובד הפומבי, חיזבאללה יבקש להרגיע את המצב ולאמץ עמדה ממלכתית, כמי שדואג לשימור זכות המחאה ודורש כי החקירה לא תהייה נגועה בשיקולים פוליטיים של השופט.
בפועל, הארגון ידאג לטרפד את החקירה, תוך הרחקת האשמה ממנו, כשהוא עושה שימוש בקשריו והשפעתו הפוליטית מצד אחד, ובהפגנת יכולותיו הצבאיות כדי להשיג את מטרותיו, מצד שני. ייתכן אף שימוש בכוח נגד מתנגדי הארגון מהמחנה היריב, כפי שנעשה בעבר. כזכור, חיזבאללה לא נרתע מלפגוע בחשאי במנהיגים פוליטיים יריבים, דוגמת ראש הממשלה, סעד חרירי, (2005) ובמתנגדיו, דוגמת העיתונאי לוקמאן סלים (פברואר 2021). וזאת בלי שנתן על כך את הדין.
ישראל מצידה צריכה להמשיך ולעקוב אחר האירועים בלבנון בלי להתערב בהם ולגלות ערנות לאפשרות שהביקורת הגוברת בלבנון על חיזבאללה עלולה להביאו לנקוט צעדים חריפים - עד כדי הפעלת כוחו הצבאי ואף ניסיון השתלטות בכוח על לבנון, או בתרחיש חמור לא פחות, החלטה לחולל הסלמה בגבול עם ישראל על-מנת להסיט את הקשב הלבנוני ממנו והלאה.