כת המטורללים שסביב ה"רב" אלעזר ברלנד שוב עלתה השבוע לכותרות, עם מעצר כמה מחבריה בחשד לעבירות רצח בנות עשרות שנים. החוקרים בודקים האם ברלנד עצמו – נוכל חסר מעצורים, עבריין מין, מעלים מיליונים ומקור לאלימות – ידע על מעשיהם של אנשיו. כל מעלליו של ברלנד לאורך עשרות שנים יכלו להתבצע רק משום שמספיק בני אדם, הן מתוך חבורתו והן מחוצה לה, הלכו שולל אחריו והאמינו ב"כוחותיו" וב"ברכותיו". החשיבה המעוותת הזאת שוב אינה רק מנת חלקם של חרדים, עם או בלי מרכאות, אשר בקרבם קיימת נטייה בולטת להישמע לרבנים בכל דבר ועניין. היא מחלחלת גם לציבור הדתי-לאומי, או ליתר דיוק – החרדי-לאומי (החרד"לי). ראו את מעלליו של עבריין המין ה"רב" עזרא שיינברג, אשר פיתה נשים נשואות – צעירות, משכילות, בנות העולם הגדול – להאמין שהיענות לסטיותיו היא חלק מטיפול רוחני. להבדיל, ראו את מאות השאלות שמשגרים צעירים לרבנים ומתפרסמות בעלוני שבת שונים: שאלות בענייני משפחה ובריאות, בענייני לימודים וצבא – ויש רבנים חשובים שעונים עליהן, למרות שאין להם שום יתרון יחסי ולעיתים שום הבנה בנושאים אלו. זו אינה דרכה של היהדות. לרבנים יש תפקידים שונים: פוסקי הלכה, מנהיגי קהילות, מורים, מחנכים, הוגי דעות. בתור אדם רציונלי, אני מאמין שלתפילתו וברכתו של אדם גדול בתורה ובמצוות יש כוח, משום שזה מה שמחייב ההיגיון: הוא קרוב יותר ממני לריבונו של עולם. אבל רבנים אינם באים במקום אנשי מקצוע. הם אינם רופאים או פסיכולוגים, הם אינם יועצי השקעות או תעשיינים. והם בוודאי אינם מנהלי החשבונות או נציגיו עלי אדמות של הקדוש ברוך הוא. רב שחושב אחרת, הוא במקרה הטוב נוכל ובמקרה הגרוע לוקה בנפשו. ומי שחושב אחרת על רב, עלול למצוא את עצמו נופל ברשתם של ברלנד, שיינברג ודומיהם.

באחת מישיבות ועדת החקירה שבראשותה שאלה השופטת מרים נאור את העד, האם העלייה לקבר רשב"י היא מצווה מן התורה. עיתונאי שדיווח על כך תהה האם הייתה זו הפגנת בורות. ודאי שלא. נאור היא אישה משכילה בעלת רקע מסורתי. היא יודעת היטב שאין מצווה כזאת בתורה שבכתב וגם לא בתורה שבעל-פה. הייתה זו שאלה רטורית צינית, שנועדה להציב מראּה: תראו את אובדן הפרופורציות. יעקב אבינו ביקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים, מחשש שהמצרים יהפכו אותו לאליל. מקום קבורתו של משה רבינו לא נודע, בדיוק מאותה סיבה. התורה אוסרת במפורש "לדרוש אל המתים" ומציינת התנהגות כזאת כאחת התועבות המרכזיות שביצעו תושבי כנען ואשר עלו להם באובדן הארץ. ההלכה קובעת דרכים ברורות לעבודת האל, ואחד העקרונות המרכזיים ביותר של היהדות הוא שאין מתווך בין האדם לבין קונו. כאשר עולים לקברו של צדיק, המטרה היא להתפלל שזכותו תעזור לנו – הא ותו לא. מה שקרה במירון הוא דוגמה מובהקת ל"עבירה גוררת עבירה". זה החל בהפיכת קברו של ר' שמעון בר יוחאי לאתר פולחן. זה נמשך באכילה בלתי היגיינת ואף מפוקפקת מבחינת הכשרות. זה נמשך בהשתלטות על קרקעות ציבור. זה נמשך בבנייה בלתי חוקית ומסוכנת בהיקף נרחב. זה נמשך בהתעלמות מהוראות גורמי האבטחה והביטחון. וזה נגמר ב-45 הרוגים. זו אינה דרכה של היהדות. אפילו אם העלייה למירון הייתה מצווה מן התורה, היא הייתה נדחית מפני מצוות-העל של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". ברגע בו קיים סכנת נפשות, ולו הרחוקה ביותר – כמעט כל המצוות האחרות זזות הצידה. במקום זאת, קיבלנו התעלמות מן ההלכה והפיכת מנהג מפוקפק ל"יעבור וייהרג".

בספריית בית הכנסת בתל אביב בו אני מתפלל, ישב השבוע צעיר חבוש כיפה סרוגה גדולה, מזוקן ובעל פאות מסולסלות – ובלא מסיכה. הפניתי את תשומת ליבו לכך שבתוך הבניין יש חובת מסיכה. הוא בחר לקום וללכת, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, במקום לקיים את הוראת החוק, הרופאים והרבנים. הוא בוודאי משוכנע שאני עוכר ישראל ושהוא מקדש שם שמים ברבים. אולי אני טועה, אבל בנסיעותי המרובות לירושלים לאורך המגיפה קיבלתי רושם ברור, שרוב מפרי ההנחיות – בעיקר סרבני המסיכות – הם דתיים למיניהם, בעיקר חרדים ולצידם חרד"לים. הבעיות באכיפת המגבלות בריכוזים החרדיים, במיוחד בגל הראשון, ידועות ומתועדות. ההפרות הבוטות של מנהיגים בציבור החרדי, כולל אדמו"רים, הרב הראשי יעקב יוסף ואחרים, גם הן מוכרות היטב. ואפשר להשתגע מזה: לא שמעתם על פיקוח נפש? לא שמעתם על חילול השם? זו אינה דרכה של היהדות. כבר הזכרנו את מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". ספיקא דספיקא של פיקוח נפש דוחה שבת ויום כיפור. חולה מחויב ללכת לרופא ולציית להוראותיו. מי שמסכן את חייו של חברו, הוא בגדר "רודף" העלול להתחייב בנפשו. מי שמחלל את השם, עושה תשובה ועובר את יום הכיפורים וסובל ייסורים – רק מותו מכפר לו. מי שגורם לחברו נזק כלכלי ואינו מפצה אותו, נושא עימו עבירה שאפילו מותו לא יכפר עליה. כל מי שמזלזל בהוראות הקורונה, עובר את כל העבירות הללו. וכבר אמרנו, שעבריין אינו יכול להגדיר את עצמו כשומר מצוות.

השבוע חשפנו כאן את מלחמת המילים חסרת התקדים בצמרת בתי הדין הרבניים, הנובעת ממאבק על עוצמה ותפקידים. מי שמסתכל מבחוץ, עשוי לתמוה האם כך מתנהגים מי שאמורים להיות גדולי תורה ומי שמגדירים את עצמם – לפחות חלקם – כ"חרדים". אבל מי שמכיר קצת יותר טוב את החברה החרדית, מבין שזוהי הנורמה – ואפילו פחות גרוע מהנורמה. מן הסתם אני חוטא בהכללה, אם כי ברור שמדובר בתופעה נרחבת. אני עובר מדי פעם בשכונות גאולה ומאה שערים בירושלים, ומגיע מדי פעם לבני ברק. במיוחד בירושלים, אך גם בבני ברק, ניתן לראות באופן קבוע מלחמות פשקווילים – מודעות באותיות ענק ובביטויים קיצוניים נגד החילוניים, נגד המדינה ובעיקר נגד חרדים אחרים. השפה בוטה ביותר, ושוב ושוב היא שוברת שיאים. וזה עוד מתון ביחס לאלימות הפיזית, הנפוצה בתוך המגזר החרדי ומחוצה לו: מלחמת שליטה בישיבת פוניבז', מלחמה על טלפונים כשרים, מלחמה נגד הרכבת הקלה, מלחמה נגד פרויקטים בנדל"ן, מלחמה, מלחמה, מלחמה. זו אינה דרכה של היהדות. המלבין פנים ברבים, אף על-פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא, קבעו חז"ל בפרקי אבות. המרים יד על חברו, אף על-פי שלא היכהו – נקרא "רשע", אומר המדרש בפרשת שמות. פגיעה פיזית מחייבת תשלום פיצויים ניכרים. גרימת נזק כלכלי היא גזל, שכבר אמרנו שהוא עלול להוות עבירה חסרת כפרה. מי שעושה כל זה, הוא ההפך הגמור מיהודי שומר מצוות.

הנושא החשוב ביותר על סדר היום העולמי, ותסלח לי מגיפת הקורונה, הוא שינויי האקלים. כל הדוחות של כל המומחים מלמדים בצורה חד-משמעית, כי כדור-הארץ נמצא בדרך לתקופה של אסונות הולכים ומחמירים – החל מהצפות, דרך סערות וכלה בבצורות. ההשפעות עלולות להיות הרסניות למאות מיליונים ואולי למיליארדים. הקידמה האנושית, אשר תרמה כל כך הרבה לבני האדם, עלולה לעלות להם לא פחות. אנחנו בדקה ה-90, אם לא בזמן פציעות, כדי להפחית את ההשפעות של ההתחממות הגלובלית. למרות עובדות ברורות אלו, אני לא שומע גדולי תורה העוסקים בנושא. אני לא שומע קריאות להירתם ברמה היום-יומית: למחזר בקבוקים, להשתמש פחות בכלים חד-פעמיים, להתקין נורות חוסכות אנרגיה, לעבור לרכב חשמלי. אני לא שומע לחצים פומביים על מקבלי ההחלטות, שכמו תמיד בישראל – מזניחים כל מה שמחייב תכנון לטווח ארוך. אני לא שומע מפלגה דתית כלשהי שמצהירה שאיכות הסביבה היא נושא חשוב, או נושא בכלל, מבחינתה. זו אינה דרכה של היהדות. המדרש מסבר על הנחיה מששת ימי בראשית: "בשעה שברא הקדוש ברוך את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: רְאה מעשַי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך". ההלכה אוסרת, כמצווה דתית, להשחית לשווא – לא רק עצים ולא רק אוכל, אלא כל דבר הקיים בעולם. במאמר שפרסם בפברואר 2010 הרב יובל שרלו, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, בביטאון "רואה החשבון", הוא קרא לפוסקי ההלכה להביא בחשבון בפסיקתם גם שיקולים סביבתיים. לדברי הרב שרלו, מדובר בנושא בעל חשיבות רוחבית עצומה: "הטמעת השיקול האקולוגי גם תהפוך את עולמנו לעולם בטוח יותר ומוגן יותר, גם תעצב דמות אדם מוסרית ובעלת רגישות חברתית, וגם תשיב לשיח האנושי את המילים הסובבות סביב אחריותו". זה חייב לקרות עכשיו, היום, בדקה זו.

בצירוף מקרים ציני-משהו, שמענו בשבוע האחרון המון מילים טובות על יצחק רבין וגם האשמות בלתי נעימות נגד שמעון פרס. את התשבחות שמענו, לפחות באופן חלקי, גם מצד מי שבחייו של רבין נמנו על יריביו. את ההאשמות שמענו חמש שנים לאחר פטירתו של פרס ועשרות שנים לאחר שהמעשים הנטענים התרחשו. זו אינה דרכה של היהדות, בשני הנושאים. ודאי שמצווה לספר בשבחו על הנפטר ולהספידו כראוי לו. אבל הספדים מוגזמים אינם ראויים, משתי סיבות. ראשית, חובת אמירת האמת אינה פוסקת כאשר אדם עובר לעולם האמת. אם ממציאים שבחים על הנפטר, השומעים עלולים לחשוב שהם אמת ולהעבירם הלאה; ומי שיודע שאינם אמת, רק יבוז לדוברים ואולי גם לנפטר. שנית, כאשר אדם עומד בפני בית דין של מעלה, הוא עלול להישאל: אם היית כזה נדבן כמו שאומרים עליך, מדוע לא תרמת יותר? אם היית כזה חכם כמו שאומרים עליך, מדוע לא למדת יותר תורה? אם היית כזה עניו כמו שאומרים עליך, מדוע לא ציווית שלא יספידו אותך? בקיצור: נזק לחיים ולמתים גם יחד. ואילו בנוגע להאשמות כלפי מי שאינו יכול לענות עליהן, ההלכה הפוכה מן החוק. מבחינה חוקית, אי-אפשר להגיש תביעה על לשון הרע נגד נפטר – מה שמותיר שדה פרוץ לחלוטין, תוך ניצול העובדה שהאיש אינו יכול להתגונן ושממילא לא צריך להוכיח את ההאשמות. ההלכה, לעומת זאת, רואה מעשה כזה בחומרה יתרה, כפי שקובע ר' משה איסרליש (הרמ"א), גדול פוסקי אשכנז: "המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון לפי ראוּת בית הדין". הרמ"א מוסיף, כי המבייש צריך ללכת לקברו של אותו מת ולבקש את מחילתו, או לשלוח שליח אם הקבר מרוחק. אם הלה מסרב לבקש סליחה על ביושו של מת – צריך להחרים אותו, שזה העונש החברתי החמור ביותר ביהדות. בהחלט ראוי שהמחוקק שלנו ישאב השראה מן ההלכה ויאפשר להגיש תביעות לשון הרע גם לשמירת שמו הטוב של מי שכבר אינו יכול לעשות זאת בעצמו.