המשבר בין השגרירויות המערביות והממשלה הטורקית החל כאשר ב-18 באוקטובר פורסמה הצהרה מאת עשרה שגרירים, שציינה את יום השנה הרביעי לכניסתו לכלא של עוסמאן קוואלה וקראה לשחרורו. קוואלה הוא איש עסקים ונדבן טורקי, אשר ניצל את ההון הגדול שירש לקידום ארגונים ליברליים ועודד בין היתר דיונים בנושאים רגישים בחברה הטורקית, ביניהם סוגיית ההכרה ברצח העם נגד הארמנים ויחס המדינה הטורקית למיעוט הכורדי.
עם הזמן, פעילויותיו התנגשו בצורה יותר ויותר חזיתית עם המדיניות המשתנה של הממשלה הטורקית והנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן. הלה ותומכיו מכנים את קוואלה "סורוס הטורקי", ולטענתם הוא מנצל את הונו כדי לתמוך בטרור, להחליש את המדינה הטורקית ולערער את יציבותה וריבונותה.
ב-2017 המיליארדר הואשם בארגון הפגנות "פארק גזי" ב-2013 - הגדולות ביותר עד היום נגד ארדואן, אשר מוצגות על-ידי המשטר כהפרות חוק שהיו מעורבים בהן גורמי טרור. הוא נעצר ומעצרו הוארך עד שזוכה על-ידי בית המשפט בפברואר 2020. לפני שקוואלה שוחרר, הפרקליטות פתחה נגדו תיק נוסף, בטענה שהיה מעורב בניסיון ההפיכה של 2016. כן ערערה הפרקליטות על החלטת בית המשפט בתיק "פארק גזי" והדיונים בנושא חודשו ב-2020.
תהליכים אלה והעובדה שקוואלה כלוא כבר יותר מארבע שנים, הפכו אותו לסמל מבחינת המתנגדים לארדואן, בטורקיה ומחוצה לה, אשר מציגים אותו כנדבן שרק ניסה לקדם ערכים ליברלים בארצו ונפל קורבן לנטייה האוטוריטרית של הממשלה הטורקית בשנים האחרונות. עמדה זאת קיבלה חיזוק מבית הדין האירופי לזכויות האדם, שקבע שמטרת המעצר של קוואלה היא להשתיק אותו, ואשר פסק ב-2019 שעל טורקיה לשחררו. יצוין שטורקיה כפופה להחלטות בית הדין מתוקף האשרור שלה של האמנה האירופית לזכויות אדם ב-1954.
שגרירי עשר המדינות – ארצות הברית, צרפת, גרמניה, קנדה, ניו-זילנד, דנמרק, הולנד, נורבגיה, שבדיה ופינלנד – שחתמו על ההצהרה, הוזמנו לשיחת נזיפה במשרד החוץ, אך ארדואן לא הסתפק בכך והצהיר ב-23 באוקטובר שהוא הורה לשר החוץ להצהיר על השגרירים כ"אישיות בלתי רצויה" - צעד שהיה מוביל לגירושם מטורקיה.
ב-25 באוקטובר יצאה הודעה בציוץ בטוויטר מטעם שגרירות ארצות הברית באנקרה, ולפיה בנוגע לשאלות שעוררה ההצהרה מ-18 לאוקטובר, ארצות הברית מודיעה שהיא מכבדת את סעיף 41 של אמנת וינה (1961), הנוגע לקבלת החוקים במדינה המארחת את השגריר ואי-התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה המארחת. הודעה זו צויצה בהמשך מחדש או בניסוח דומה בחשבונות של השגרירויות האחרות. הצד הטורקי הסתפק בהודעה זו וכך הוסר האיום בהכרזה על השגרירים כאישיות בלתי רצויה.