אפרים קישון סיפר בשנות ה-60 על מסעדה רומנית מעולה שנפתחה בתל אביב, ואשר כולם השמיצו אותה במטרה לשמור עליה קטנה ואיכותית. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שבעליה פשט את הרגל והיא נסגרה. כנראה בלא לדעת זאת, קישון הדגים בצורה חיה את מאמר חז"ל, לפיו לשון הרע הורגת שלושה: את המְספר, את השומע ואת מי שהדברים נאמרים עליו. לכאורה הדברים קשים: מובן מדוע צריכים להיענש המספר והשומע, אבל מה חטאו של מי שדיברו עליו? אלא שאין המדובר בעונש, אלא בתיאור מציאות. לעיתים אפשר להרוג אדם מבחינה חברתית או כלכלית, כמו אותה מסעדה רומנית. ולעיתים אפשר להרוג אותו ממש, אם מאשימים אותו בפשעים שלא ביצע ומישהו נוטל את החוק לידיו או שהוא מתאבד. אם מוציאים את דיבתו רעה והוא לא מוצא עבודה, הוא עלול להידרדר לרעב, מחלות ואף מוות. אין פלא, אפוא, ששלמה המלך קבע: "מוות וחיים ביד לשון". זה עלול להיות חמור עוד יותר. כאשר משקרים ללא הרף בנושאים העומדים ברומו של ציבור, ברומו של עם ואפילו ברומו של עולם, שקרים כאלו עלולים לגרום נזקים קשים ואף לעלות בחיי אדם. משטרים רודניים ורצחניים טבחו במיליונים לאחר שהפיצו עליהם שקרים: שהם בוגדים, שהם מסוכנים, שהם מרעילים, שהם נצלנים. באופן טבעי אנחנו חושבים על השואה ועל רדיפות העם היהודי שקדמו לה, אך היו אין-ספור מקרים נוספים: רצח הארמנים בידי הטורקים, רצח הקולאקים בידי משטר סטאלין, רצח המוסלמים והנוצרים זה בידי זה ביוגוסלביה ועוד ועוד ועוד. ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של העשורים האחרונים, ובראשה כמובן האינטרנט והשימושים השונים בו, הפכה את הפצת השקרים לקלה מאשר אי-פעם. לא רק שהרשת מאפשרת להפיץ אותם במהירות האור, אלא שהיא גם מאפשרת להתחבא מאחורי כינויים וכתובות IP ולחמוק מאחריות ציבורית, משפטית, מוסרית ומקצועית. ממש תנאים אידיאליים למפיצי שקרים, דיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה – והם מנצלים אותם היטב. לא כל הדוגמאות שנביא כאן הן באותה חומרה, אך המשותף להן הוא שיש בכולן מערכת משומנת של הפצת שקרים – שתוצאותיה עלולות להיות קשות מאוד, ובחלק מהמקרים הן כבר כאלה.

כבר יצא לי לציין, שבנושא משפט נתניהו יש שקרים הן מצד תומכיו והן מצד מתנגדיו. הבולט שבהם הוא האמירה לפיה יש נגד נתניהו שלושה כתבי אישום, בעוד שבפועל יש אחד ובו שלושה אישומים. את תומכיו השקר הזה משרת כדי להראות עד כמה הוא נרדף, ואת מתנגדיו – כדי להוכיח עד כמה הוא מושחת. האמת מבחינתם היא חסרת כל חשיבות. כמעט מדי יום שואלים אותי על מסקנותי מן המשפט, ואני מסביר שאין שום דרך רצינית להסיק כאלו על סמך פיסות בודדות מן הפאזל הענק אשר יורכב בשנים הקרובות. אבל יש לי כבר מסקנה אחת: סביב המשפט הזה יש ללא הרף הרבה בלופים קטנים, כזבים "על הדרך" ואפילו שקרים מכוונים. יש מי שמדווחים עליו, או מעמידים פנים שהם מדווחים עליו, מתוך דעתם שכבר נקבעה מזמן – אשם או זכאי. הם לא יתנו לעובדות לקלקל להם, ואם העובדות לא מסתדרות – הם יתעלמו מהן או יעוותו אותן. הדבר נכון במיוחד לצופים במשפט התומכים בנתניהו. יש שם מי שמעבירים לקהלם רק קטעים בודדים ומגמתיים מתוך ימי הדיונים הנמשכים שעות ארוכות, לעיתים תוך חוסר הבנה מוחלט לגבי האופן בו מתנהל הליך פלילי. יש שם מי שמחרפים ומגדפים את עדי התביעה ואת צוות הפרקליטות, בצורה שהיא לכל הפחות לשון הרע במישור האזרחי ואולי גם הטרדת עדים ושיבוש הליכים במישור הפלילי. כתוספת נופך, הם גם שופכים רעל וארס על עיתונאים אחרים, שכל חטאם שהם סבורים אחרת לגבי תיק נתניהו. אפשר היה לפטור זאת בנפנוף יד, אלמלא היינו חיים באווירה בה ההצגה המעוותת הזאת עלולה להגיע לכדי אלימות. כאשר משתמשים כלפי התובעים והעדים בביטויים המשמשים לתיאור הגרועים שבפושעים, הדבר עלול להוביל להתרת דמם. אני מגזים? נקווה מאוד שכן. בטוח שאני מגזים? לצערי, לא.

כעת נרחיק את מבטנו אל מעבר לים. ארל וורן, שהיה נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב בשנים 1969-1953, מצוטט כמי שאמר שהבלוף הגדול ביותר ששמע היה שהזכות לשאת נשק קבועה בחוקה. הדברים אמורים להיות ברורים לכל מי שקורא את התיקון השני לחוקה, עליו מסתמכים הטוענים לקיומה של זכות כזאת: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". אי אפשר לקרוא רק את החלק השני של המשפט, בלי לקרוא את החלק הראשון המסביר מדוע הוא קיים. לא מגבילים את הזכות לשאת נשק, כי צריך "מיליציה ערוכה היטב". ואם לא צריך "מיליציה ערוכה היטב", גם אין זכות לשאת נשק. ברור לחלוטין. בדיוק כמו כל התניה חוזית הכי בסיסית: מאחר שהמכונית היא שלי ומאחר שאתה רוצה לקנות אותה, אני מוכר לך אותה. אם היא לא שלי ואם אתה לא רוצה לקנות, ממילא אין עסקה. על-פי ויקיפדיה, התיקון הזה – כמו רבים מחלקי החוקה – נולד מן הצורך לאזן בין המושבות הגדולות והקטנות, ובין המושבות לממשל הפדרלי. החוקה קובעת שרק הממשל הפדרלי יכול להחזיק צבא ושהמדינות יכולות להחזיק מיליציות בלבד, אבל כמה מן המושבות חששו שהדבר יאפשר לנשיא לבצע הפיכה. החובה לחמש את המיליציות הוטלה על הממשל הפדרלי, אך הן חששו שמא הממשל לא יבצע חובה זו – וכך תיוותר על-כנה סכנה ההפיכה הצבאית. הפתרון היה לאפשר לכל אזרח לשאת נשק, כך שהוא יוכל להעמידו לרשות המיליציה המקומית. 230 שנה מאוחר יותר, הסיבה הזאת כמובן אינה קיימת. אבל התיקון נשאר, עם הפרשנות הכוזבת המוציאה אותו מהקשרו. וכך ל-330 מיליון תושבי ארה"ב יש 400 מיליון כלי נשק רשומים, עם שיעור רציחות של 4.96 ל-100,000 תושבים – לעומת 1.49 בישראל, ואף יותר ואפילו הרבה יותר מאשר במדינות כמו קניה (4.93), פקיסטן (3.88), הודו (3.08), לבנון (2.49), אלבניה (2.29), ארמניה (1.69) ומרוקו (1.42). שלא לדבר על קנדה (1.76), בריטניה וצרפת (1.20), שבדיה (1.08), דנמרק (1.01), איסלנד (0.89), ניו-זילנד (0.74), ספרד (0.62), שווייץ (0.59), איטליה (0.57) ויפן (0.26). אבל למרות הנתונים הללו ולמרות אין-סוף מעשי טבח, כולל של ילדים, הפוליטיקאים האמריקנים לא מצליחים להגיע להסכמה אפילו על מגבלות ממשיות ברכישת הנשק; על ביטול התיקון השני איש אינו חולם. וזה מחיר השקר: 14,414 הרוגים בירי בשנת 2018, שהם 1.65 הרוגים מדי שעה, או הרוג אחד כל 36 דקות.

דונלד טראמפ טען עוד לפני הבחירות בנובמבר אשתקד, שהוא יפסיד בהן רק אם תהיה תרמית לטובתו של ג'ו ביידן. הוא שפך אש וגופרית על ההצבעה בדואר – הקיימת מזה עשרות שנים ואשר הייתה כורח המציאות בעידן הקורונה – ואז שיגר בעצמו בדואר את הקול שלו לפלורידה. כאשר הקולות בדואר אכן הלכו והכריעו לטובתו של ביידן, דרש טראמפ לעצור את הספירה לפני שהללו יימנו. מאז טראמפ אומר ללא הרף, באובססיה בלתי פוסקת המעלה ספקות בנוגע למצבו הנפשי, שהוא ניצח והבחירות נגנבו ממנו. זה היה יכול להיות משעשע אילו מדובר היה בפרודיה, זה היה יכול להיות עצוב אילו מדובר היה בסדרת דרמה. אבל מאחר שעסקינן בחיים האמיתיים, זה מסוכן מאוד. ההסתערות על הקפיטול, שעלתה בחמישה הרוגים (מהם ארבעה שוטרים) ו-140 שוטרים פצועים, הייתה תוצאה ישירה של השקר הזה. התחקיר הענק שפרסם השבוע וושינגטון פוסט הראה זאת בפרוטרוט. ואילו האווירה המפולגת הרעילה של הפוליטיקה האמריקנית והחברה האמריקנית, היא התוצאה המתמשכת של אותו שקר. זאת האווירה בה אפילו חיסוני הקורונה הם עניין מפלגתי: הדמוקרטים מתחסנים הרבה יותר מאשר הרפובליקנים, והתוצאות הקטלניות ברורות לעין. בראייה רחבה יותר, זוהי סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה האמריקנית. בבסיס השיטה הדמוקרטית עומד האמון הציבורי בכך שהבחירות שוויוניות והוגנות. אם אין אמון בכך, חלקים מן הציבור עלולים שלא להישמע לממשלה בטענה שלא נבחרה כדין ושלכן היא ממשלת עריצות. כאשר עשרות מיליוני אמריקנים קונים את השקר של טראמפ – שנזרק למעלה מ-50 פעם מכל בתי המשפט, כולל בידי שופטים שהוא עצמו מינה וכולל בית המשפט העליון שהוא מינה שלושה מבין תשעת שופטיו – יסודות השיטה מתערערים. טראמפ כמובן ממשיך לשפוך שמן על המדורה, לקראת התמודדות אפשרית נוספת ב-2024. כל זה רע מאוד לא רק לארה"ב, לא רק לעולם החופשי שהיא מנהיגה (וישראל בתוכו), אלא גם לרעיון הדמוקרטי בכללותו וליכולתו לגבור על הרודנות והסמכותנות.

השקרים סביב הקורונה גם מדהימים מבחינת הכמות שלהם והבוטות שלהם, וגם מטריפים את הדעת בנכונות של אנשים לקנות אותם. המדע ברור לגמרי, המציאות ברורה לגמרי – ועדיין מספרים לנו זוועות על החיסון ותיאוריות קונספירציה על הנגיף, ועדיין רבים מאמינים לכל זה. אנשים שכל חייהם נעזרים ברופאים ורוקחים, באחיות ופיזיותרפים – פתאום מעדיפים להקשיב לטרולים ולמטורללים. אנשים שכל יום מסתמכים על אישורי משרד הבריאות – פתאום נותנים עדיפות לשרלטנים שכלל אינם מכירים. הסכנות כאן ברורות. במישור הרחב, המגיפה לא תדעך ובוודאי לא תיעלם בטרם שיעור ההתחסנות – בכל עיר, בכל מדינה ובכל העולם – יגיע לפחות ל-70%, ויש אף הנוקבים במספרים גבוהים עוד יותר. ושיעור זה לא יושג, כל עוד המדינות העשירות לא ייחלצו לטובת המדינות העניות, וכל עוד מאות מיליונים ימשיכו להאמין לשקרים הנשפכים עליהם. במישור הצר, אנחנו עדים כעת למחזה שאיש לא העלה על דעתו: רופאה בכירה (ד"ר שרון אלרעי-פרייס) זקוקה לאבטחה בשל איומים על חייה. גם זה כמובן נובע מאותה הסתה שקרית, ואלרעי-פרייס אינה היחידה העלולה להימצא בסכנה. את הסכנות הללו חייבים לגדוע ביד ברזל. חופש הביטוי אינו מוחלט. כלל משפטי ידוע אומר, שמי שיצעק "אש" בקולנוע הומה אדם, ישא באחריות לאבידות שייגרמו בעת הבריחה המבוהלת ממנו. בהקשר של הקורונה, אין לאיש זכות לסכן את הסובבים אותו משום שהוא מאמין לשקרים, ובוודאי שלא אם הוא מפיץ אותם. את השקרנים הללו צריך לאתר ולהכניס לכלא.

גם המאבק בשינויי האקלים סובל מכך שיש מי שהאמת המדעית אינה מזיזה להם. בדיקה של 90,000 מחקרים העלתה, כי 99.8% מן המדענים קובעים, ששינויי האקלים הם תוצאה של פעולות האנושות. הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים בדק 14,000 מחקרים שעברו ביקורת עמיתים, הליך הבקרה המדעי לפני פרסומם, והמסקנה החד-משמעית שלהם הייתה: שריפת דלקים מאובנים היא הגורם להתחממות כדור-הארץ. בשביל לדעת מהן התוצאות של ההתחממות, מספיק להסתכל החוצה: אנחנו ב-5 בנובמבר, ומזג האוויר הוא קיצי. כל זה לא מפריע לקבוצות של מכחישי אקלים, המפיצים בכל דרך אפשרית את מרכולתם השקרית. וכמו עם הקורונה, גם כאן יש להם תומכים פוליטיים – וליתר דיוק, אותם תומכים. לפי דונלד טראמפ, הדיבור על שינויי האקלים הוא מזימה סינית להחליש את ארה"ב – בדיוק כשם שהקורונה היא תוצאה של מזימה סינית. אותו נשיא שהוציא את ארה"ב מהסכם פריז מיד לאחר שנכנס לתפקידו, הוא הנשיא שסירב להטיל מגבלות קורונה וסירב לעטות מסיכה ומסרב עד היום לקרוא לתומכיו להתחסן. השקרים הללו מסכנים את עתידה של האנושות כולה, משתי סיבות. האחת: מי שאינו מאמין, ממילא לא ינקוט צעדים דרושים כמו שימוש בתחבורה ציבורית או מעבר לרכב חשמלי. השנייה והעיקרית: אם כל הבוחרים (או כמעט כל הבוחרים) היו מקבלים ללא עוררין את העובדות המדעיות ומפנימים אותן, הם היו לוחצים על הפוליטיקאים לפעול בצורה הרבה יותר מהירה ונחרצת מאשר כיום. כל עוד יש קינים של הכחשה, כולל בזירה הפוליטית, ממילא יש לפוליטיקאים יותר מרחב התחמקות. מה שעלול להפוך את שקרני האקלים להרסניים ביותר בתולדות האדם.