כעת נרחיק את מבטנו אל מעבר לים. ארל וורן, שהיה נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב בשנים 1969-1953, מצוטט כמי שאמר שהבלוף הגדול ביותר ששמע היה שהזכות לשאת נשק קבועה בחוקה. הדברים אמורים להיות ברורים לכל מי שקורא את התיקון השני לחוקה, עליו מסתמכים הטוענים לקיומה של זכות כזאת: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו".
אי אפשר לקרוא רק את החלק השני של המשפט, בלי לקרוא את החלק הראשון המסביר מדוע הוא קיים. לא מגבילים את הזכות לשאת נשק, כי צריך "מיליציה ערוכה היטב". ואם לא צריך "מיליציה ערוכה היטב", גם אין זכות לשאת נשק. ברור לחלוטין. בדיוק כמו כל התניה חוזית הכי בסיסית: מאחר שהמכונית היא שלי ומאחר שאתה רוצה לקנות אותה, אני מוכר לך אותה. אם היא לא שלי ואם אתה לא רוצה לקנות, ממילא אין עסקה.
על-פי ויקיפדיה, התיקון הזה – כמו רבים מחלקי החוקה – נולד מן הצורך לאזן בין המושבות הגדולות והקטנות, ובין המושבות לממשל הפדרלי. החוקה קובעת שרק הממשל הפדרלי יכול להחזיק צבא ושהמדינות יכולות להחזיק מיליציות בלבד, אבל כמה מן המושבות חששו שהדבר יאפשר לנשיא לבצע הפיכה. החובה לחמש את המיליציות הוטלה על הממשל הפדרלי, אך הן חששו שמא הממשל לא יבצע חובה זו – וכך תיוותר על-כנה סכנה ההפיכה הצבאית. הפתרון היה לאפשר לכל אזרח לשאת נשק, כך שהוא יוכל להעמידו לרשות המיליציה המקומית.
230 שנה מאוחר יותר, הסיבה הזאת כמובן אינה קיימת. אבל התיקון נשאר, עם הפרשנות הכוזבת המוציאה אותו מהקשרו. וכך ל-330 מיליון תושבי ארה"ב יש 400 מיליון כלי נשק רשומים, עם שיעור רציחות של 4.96 ל-100,000 תושבים – לעומת 1.49 בישראל, ואף יותר ואפילו הרבה יותר מאשר במדינות כמו קניה (4.93), פקיסטן (3.88), הודו (3.08), לבנון (2.49), אלבניה (2.29), ארמניה (1.69) ומרוקו (1.42). שלא לדבר על קנדה (1.76), בריטניה וצרפת (1.20), שבדיה (1.08), דנמרק (1.01), איסלנד (0.89), ניו-זילנד (0.74), ספרד (0.62), שווייץ (0.59), איטליה (0.57) ויפן (0.26). אבל למרות הנתונים הללו ולמרות אין-סוף מעשי טבח, כולל של ילדים, הפוליטיקאים האמריקנים לא מצליחים להגיע להסכמה אפילו על מגבלות ממשיות ברכישת הנשק; על ביטול התיקון השני איש אינו חולם. וזה מחיר השקר: 14,414 הרוגים בירי בשנת 2018, שהם 1.65 הרוגים מדי שעה, או הרוג אחד כל 36 דקות.