"חללים רבים הפילה החרב, ורבים מהם – לשון רמייה", אומר ספר בן סירא, מן הידועים שבין הספרים החיצוניים, אשר נכתב בסוף המאה השלישית לפני הספירה או בתחילת המאה השנייה. "שקרנים הם סיבת כל החטאים והפשעים שבעולם", טען הפילוסוף היווני אפיקטטוס (135-55 לספירה). "לחטא הרבה כלים, אולם השקר הוא הידית המתאימה לכולם", העיר השופט הנודע בבית המשפט העליון של ארה"ב, אוליבר ונדל הולמס (1931-1841). "בארצנו השקר הוא לא רק קטיגוריה מוסרית, אלא יסוד מוסד של המדינה", תיאר הסופר ומתנגד המשטר אלכסנדר סולז'ניצין את ברית המועצות. אלו הן אחדות מבין אמרות רבות על שקר (וגם על אמת ושקר) שנאמרו לאורך אלפי שנים. חז"ל אפילו אמרו, כי מידת האמת אמרה לקדוש ברוך הוא שלא לברוא את האדם משום שכולו שקר, והיה צורך להשליך אותה ארצה כדי כן לברוא את האדם. לא ניכנס למשמעות העמוקה של משל זה; לענייננו די בחלק הראשון שלו – קשה לקבל את קיומו של האדם השקרן-מטבעו בעולם שברא מי שחותמו "אמת". השקר מלווה וילווה אותנו מאז ומעולם ומעתה ועד עולם, למרות שכמעט כולם מגנים אותו. אחת הסיבות לכך היא שלא תמיד יש לו מחיר. קחו לדוגמה את עולם המשפט: אין עבירה פלילית ואין עוולה אזרחית של שקר, אלא יש איסור לשקר כדי לקבל דבר במרמה ויש סנקציה בדיני החוזים למי שגרם נזק במצגים שקריים. עם עליית קרנו של חופש הביטוי כמעט למדרגה של אקסיומה דתית, הרתיעה מלהעניש על שקרים נמצאת בירידה, מחשש שהדבר יגרום לאפקט מצנן וירתיע מהעלאת טענות ומהבעת דעות שאולי יתבררו כחסרות יסוד. המענה שלי לכך הוא כפול. ראשית, כפי שאמרתי שוב ושוב, כל זכות היא יחסית ויש לאזן אותה מול זכויות אחרות. כשם שחופש הביטוי אינו כולל לשון הרע ופגיעה בפרטיות, כך הוא אינו יכול לסבול פגיעה באחרים על-ידי הפצת שקרים. שנית, בכלל לא רע אם יהיה אפקט מצנן כלפי מי שמשקרים במכוון או שאינם בטוחים שיוכלו להוכיח את טענותיהם. השיח של כולנו יהיה תרבותי יותר ומכולנו יימנעו נזקים משמעותיים.

מזה שנים שאני לא מצליח להבין מדוע בתי המשפט אינם עושים דבר כאשר הם מגיעים למסקנה שנשמעו או הוצגו בפניהם שקרים בוטים. כל עד מוזהר שעליו לומר את האמת, אחרת יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק – ואני לא מצליח להיזכר מתי הוטלו בפועל עונשים אלו. ויש לזכור, כי העונש על עדות שקר הוא שבע שנות מאסר – כמו העונש על מתן שוחד. העונשים על העבירות הגורמות לשיבוש הליכים הם ברובם בני מספר שנות מאסר, וכך צריך להיות: אם המערכת לא תגן על עצמה מפני שקרנים ורמאים, היא לא תוכל לתפקד ולהבטיח צדק לבאים בשעריה. אבל החוקים הללו הם אות מתה. אני לא מדבר על נאשמים בפלילים המשקרים במשפטיהם; זה כמובן לא מוצדק, אבל בהחלט מובן ואפילו מצופה. אני כן מדבר על מי שמשקרים בצורה בוטה בהליכים אזרחיים, מגישים תצהירים כוזבים, מסתמכים על מסמכים מזויפים ועוד. פיני כהן, שזרק נעל על דורית ביניש כאשר הייתה נשיאת בית המשפט העליון, נדון לשלוש שנות מאסר – ובצדק. אבל למה מי שמבצע עבירה פלילית בתכנון מראש ובקור רוח כדי לזכות בפסק דין מוטה ומוטעה, יוצא פטור בלא כלום? הדבר הנכון והדרוש הוא, שכאשר שופט מגיע למסקנה שבוצע בפניו שיבוש משמעותי, הוא יעביר את פסק הדין ללשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט. זו תבחן את התיק ואת הראיות לכאורה לשיבוש, ובמקרים המתאימים תעביר אותם לטיפול המשטרה. לא בכל מקרה, אפילו לא ברובם, אבל בהחלט במקרים חמורים המלמדים על כוונה ברורה להטעות את בית המשפט ולקבל ברמייה פסק דין. השופטים לא יכולים להתנהג כאילו הם צופים מן היציע כאשר מנסים לרמות אותם.

צעדים כמו אלו שהצעתי בראש הפרק הקודם אינם יכולים להיות מכוונים רק כלפי הצדדים ואולי אפילו לא בעיקר כלפיהם. לעורכי הדין המייצגים אותם יש אחריות רבה וביותר מאשר מישור אחד. כמו כל אזרח, הם מחויבים לשמירת החוק ואסור להם לשבש הליכים, להשתמש במסמכים מזויפים ולעודד עדות שקר. כעורכי דין אסור להם לטעון טענות עובדתיות ומשפטיות בידיעה שאינן נכונות, והם מחויבים לסייע לבית המשפט לעשות משפט. אחריותם משמעותית לא רק בהיבט החוקי-תיאורטי אלא גם בהיבט המעשי. גם אם הלקוח מוכר לעורך דינו שקר, וגם אם עורך הדין אינו אמור להיות פוליגרף, הוא חייב להפעיל שיקול דעת ולראות האם הדברים הגיוניים וחוקיים. העובדה שהלקוח שולח אותו לומר משהו, אינה מכשירה עבירות פליליות ואתיות. העובדה שהלקוח משלם לו, אינה סיבה לעוור את עיניו ולאטום את אוזניו. לכן, ושוב במקרים קיצוניים, בתי המשפט צריכים לפעול גם כלפי עורכי דין המשקרים להם ביודעין ואשר מאפשרים ומסייעים ללקוחותיהם לשבש את ההליכים.

החוק מטיל עונש של שלוש שנות מאסר על מסירת תלונה כוזבת למשטרה, ועונש של חמש שנים את התלונה מתייחסת לעבירה מסוג פשע. הסעיף הזה בחוק העונשין (סעיף 243) נפח מזמן את נשמתו, והתוצאה היא שאין שום מחיר לתלונות שקריות היכולות להרוס את חייו של אדם. תחשבו רק על מי שנטפלת עליו עלילה של עבירת מין; באקלים הנוכחי, שום דבר לא ינקה את הכתם גם אם יוכח בצורה שאין ברורה ממנה שמדובר בעלילה. בהקשר אחר, עורך דין מסוים טען השבוע שמתקיימת חקירת משטרה נגד אחד המועמדים לבית המשפט העליון – בעוד שבפועל הוא הגיש תלונה בלבד וזו נגנזה במהירות כאשר התברר שאין לה כל בסיס. אני באמת לא מבין מדוע לא נעשה שימוש כלשהו בסעיף הזה, או לכל הפחות מדוע לא נפתחת חקירה על תלונות שקריות – ושוב, במקרים קיצוניים. במצב הנוכחי, זוהי פרצה הקוראת למעליל: הוא יגיש תלונה, יפיץ אותה בתקשורת ולא ישלם מחיר כלשהו גם אם וכאשר יתברר שהיא הייתה שקרית מיסודה. היחיד שישלם מחיר יהיה נשוא התלונה החף מפשע. זוהי תוצאה הזועקת לשמים בחוסר הגינותה ובעיוות הצדק הטמון בה. היא מאפשרת להשתמש במשטרה, העמוסה ממילא, ככלי לחיסול חשבונות מסיבות שונות ומשונות. והיא גם עלולה ליצור תגובה של "זאב, זאב" שתפגע באמון בתלונות מבוססות. בקיצור: זה הרסני לכלל ולפרט, ולמרות זאת – איש אינו עושה דבר.

מתוך אולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו מתנהל משפטו של בנימין נתניהו, יוצאים כזבים בצורה קבועה ובקצב מסחרר. הם מגיעים מספסלי התקשורת, בדמות דיווחים חלקיים ומוטים המתעלמים מן החלקים בדיון המזיקים לנתניהו ומנפחים את החלקים המועילים לו. הוצאת דברים מהקשרם עלולה להיות גרועה יותר מאשר שקר: קל יחסית להוכיח שאין לי אחות, קשה הרבה יותר להוכיח שהיא לה מה שאומרים עליה. חלקם של הכזבים מהווים לשון הרע בוטה על אנשי התביעה ועל עיתונאים אחרים. חלקם עלולים להתפרש כעבירות של שיבוש הליכים, הטרדת עדים ואיומים על עובדי ציבור. מותר להניח שיש להם חלק בכך שכמה מתומכיו של נתניהו מחוץ לבית המשפט תקפו בשבוע שעבר באלימות כמה עיתונאים הנמנים על מתנגדיו ומבקריו. לכזבים ולשיבושים הללו אין מחיר, כי למרבה הצער – יש מקרים בהם הבריונות מנצחת. אם הפרקליטות תפעל נגד מי שמפיצים אותם, תקום מיד זעקה על כך שהיא סותמת את פיותיהם של מבקריה. בית המשפט אינו צד לעניין, וגם אם הכזבים והשיבושים יתרחבו כלפי השופטים – קשה לראות אותם מגיבים, מחשש לטענות לפגיעה בחופש העיתונות (ככל שניתן להגדיר זאת כ"עיתונות") ובחופש הביטוי. אפשר רק לקוות, שמישהו כן יאזור אומץ ויטפל בתופעה הפסולה הזאת, לפני שתובעים, עדים ועיתונאים ישלמו מחיר פיזי.

השקרים החמורים ביותר המסתובבים כיום בישראל ובעולם נוגעים לחיסוני הקורונה, ולא נחזור עליהם כאן כדי שלא לתת להם הד נוסף. כן נחזור בראשי פרקים על האמת: החיסונים פותחו במהירות משום שהתבססו על טכנולוגיות שכבר היו קיימות, תוך ריכוז משאבים מחקריים חסרי תקדים, החלפת מידע בזמן אמת בין המדענים וסיוע כספי ניכר בעיקר מצד ממשל טראמפ. הם אושרו בידי רשויות הבריאות ברחבי העולם, כולל בישראל – אותן רשויות שאנחנו סומכים עליהן בכל דבר החל מרופאים ואנטיביוטיקה וכלה בסבון ושמפו. השקרים של מתנגדי החיסונים הם קטלניים ברמת הפרט והרסניים ברמת הכלל. אנשים ימותו מהקורונה משום שלא יתחסנו ומדינות לא יוכלו להתאושש לחלוטין כל עוד הנגיף ימשיך להשתולל. לכן, את השקרים הללו חובה לגדוע בכל אמצעי חוקי אפשרי. יש לחייב את הרשתות החברתיות למנוע את העלאתם ולהוריד אותם אם עלו בכל זאת, ולמסור מידע שיוכל לאפשר לאתר את מי שמפיצים אותם. כאשר הללו ייתפסו, עליהם לעמוד לדין מהר ככל האפשר (כמובן בלא פגיעה בזכויותיהם) על עבירה של הפצת מחלה. ייתכן שגם צריך לחוקק סעיף עונשין מיוחד וחמור, שיחול מעת חקיקתו והלאה, כך שהם יישלחו לכלא לתקופות ממושכות. הפצת השקרים על החיסונים אינה שונה במאומה מהפצת מרשמים לייצור כלי נשק ביתיים. אין הבדל בינה לבין הפצת קריאות שטנה לפגוע בקבוצות או בבודדים. אם כבר, אז היא חמורה עוד יותר בשל ההשלכות החמורות והמיידיות שלה. אלו שקרים שחברה חפצת חיים, פשוטו כמשמעו, אינה יכולה להשלים איתם.