הבחירות לפרלמנט שנערכו בעירק באוקטובר האחרון הוכרעו כבר במחאת הרחוב: הציבור העירקי הביע התנגדות לאפשר למיליציות שיעיות ולשכבת שלטון מושחתת שהפקירה את הטיפול בבעיות הכלכליות, להכריע את גורלו. לאירן הועבר מסר ברור, שלפיו מי שינסה לייצב בעירק סדר משלו ייתקל בקשיים לא מבוטלים. אבל שאלת השאלות עוד לפנינו: האם, בהינתן קשיים בהרכבת הקואליציה של הזוכים מההפקר בהובלת המנהיג השיעי מוקתדא סאדר, יעלה בידי אירן להנחית מועמד לראשות הממשלה, שיהיה מקובל על כל הסיעות וכמובן גם על טהרן, וכך לטרוף את הקלפים ולנטרל כוח בולם נגד השפעתה? שני אירועים שצוינו בחודש אוקטובר ממחישים את פרשת הדרכים שבה ניצבת עירק. האחד, שריכז תשומת לב עולמית רבה, היה הבחירות לפרלמנט, שהוקדמו ביוזמת ראש הממשלה מוצטפא אל-כאזמי, מתוך מחשבה שתוצאותיהן יתרמו לייצוב ולבניית המדינה, השקועה בעימות פנימי ובמצב כלכלי חמור. האירוע השני, הסמלי אך לא פחות משמעותי, היה ציון יום השנה השני למחאת אוקטובר 2019, שהייתה אותנטית, בסגנון מחאות "האביב הערבי", ונטלו בה חלק בעיקר בני הדור הצעיר (בשנות העשרה או העשרים המוקדמות לחייהם). חלקם שמו נפשם בכפם כשיצאו להתעמת ברחובות עם כוחות השיטור והמיליציות הפרו-אירניות שביקשו לדכאה, כשם שבאירן מדכאים מחאות. מעבר למניין ההרוגים הגבוה שגבתה המחאה, היא הביאה לידי ביטוי את התנגדותם של צעירים בעירק בני כל העדות - שיעים, סונים, נוצרים וכורדים - לצעוד בראש שפוף לעבר עתיד אבוד. במיוחד הציקה להם העובדה שלעירק, אחת המדינות העשירות במשאבים טבעיים במזרח התיכון, אין עתיד ולא בשל גורל שנגזר עליה, אלא בשל נגע השחיתות שפשה בצמרת השלטון וכשלי ניהול, וכן בשל המעורבות האירנית. כל אלה הביאו את המדינה למשבר כלכלי חמור. זאת נוסף ליתר הרעות שנחתו על העירקים בשנה האחרונה ובהן מגיפת הקורונה ושריפת בתי חולים על יושביהם עקב אזלת היד של כוחות ההצלה, וכן תנופה מחודשת של פיגועי דאעש במדינה, שהגבירו את תחושת האנרכיה. ההפגנות דוכאו באלימות, בין היתר על-ידי מיליציות פרו-אירניות, אך המחאה לא כבתה. הטרור הסוני והמעורבות האירנית עדיין בתוקף, וכך גם יתר הכשלים בניהול המדינה העירקית, בתחומי הכלכלה, הביטחון ובמימוש הריבונות בכלל. קשיים אלה צפויים להימשך בעתיד הנראה לעין. אך בקרב הצעירים מקננת תקווה לשינוי ולכן גם עלתה קרנו של ראש הממשלה הנוכחי, מוצטפא אל-כאזמי, שהרכיב ממשלה באמצע השנה שעברה אחרי שקודמיו (והעדיפים ממנו בעיני אירן והמיליציות הנאמנות לה) כשלו. אל-כאזמי סימן לעצמו מטרה ברורה: להחזיר את המדינה לידי מוסדות השלטון ולעצור בכוח צבאי את הגלישה לשליטת המיליציות, שעימן יש לו יחסים מתוחים, על-רקע מאבקו במתקפות של המיליציות הללו נגד אזרחים עירקים והכוחות האמריקנים בעירק, שהלכו והתרבו בשנתיים האחרונות.