7 בדצמבר 1941 היה "יום שייזכר לדראון עולם", כדבריו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בקונגרס למחרת. באותו יום תקפה יפן במפתיע את בסיס הצי האמריקני פרל הרבור שמדינת הוואי, בלא להכריז מלחמה קודם לכן. ארה"ב איבדה 2,402 חיילים ו-57 אזרחים, תשע אוניות (כולל חמש אוניות מערכה) הוטבעו ועוד תשע ניזוקו, 188 מטוסים הושמדו ו-155 ניזוקו. עד 9/11 היו אלה גם הכישלון המודיעיני הגדול ביותר של ארה"ב וגם ההתקפה העקובה מדם ביותר על אדמתה. פרופ' דני אורבך היטיב להסביר בשבוע שעבר, בכתבה מרתקת בעיתון מקור ראשון, מדוע יפן יצאה למלחמה למרות שידעה היטב שאין לה סיכוי לנצח בה. עיקרי הדברים: בכירי הצבא בטוקיו סברו, כי ארה"ב חונקת את יפן מבחינה כלכלית ומשפילה אותה מבחינה דיפלומטית. הם קיוו, כי בששת החודשים הראשונים של המלחמה – כאשר ארה"ב עדיין תלקק את פצעי המתקפה – יהיו ליפן מספיק הישגים כדי להוציא לאמריקנים את החשק להילחם ולשכנע אותם לתת לה את מבוקשה באוקיינוס השקט. היה זה מצבור אדיר של טעויות, שהסתיים בפצצות האטום על הירושימה ונגסקי. ב-11 בדצמבר הכריז אדולף היטלר מלחמה על ארה"ב. הוא לא היה חייב לעשות זאת. החוזה בין גרמניה ליפן חייב אותן לצאת זו לעזרת זו אם יותקפו; איש לא חלק על כך שיפן היא זו שתקפה את ארה"ב. היטלר עשה זאת למרות שצבאו נתקל בקשיים הולכים ומחריפים בברית המועצות, שם החורף הרוסי עשה בו שמות, ולמרות שבריטניה נותרה איתנה. הוא קיבל את ההחלטה ללא כל עבודת מטה; היטלר הופתע לחלוטין מן המתקפה על פרל הרבור, והוא לא קיים דיונים של ממש בינה לבין נאומו ברייכסטג. במבט-על, הייתה זו דוגמה מרכזית לכך שלהיטלר לא הייתה תפיסה גלובלית של מלחמת העולם שפרצה באשמתו. החלטתו צירפה את ארה"ב לרשימת אויביו ובמידה רבה הכריעה את גורלה של גרמניה הנאצית. ציוד אמריקני היה חיוני לנצחונו של הצבא האדום במזרח, חיילים אמריקנים היוו את חוד החנית במערב ומטוסים אמריקניים שלטו במידה רבה בשמי גרמניה. היטלר חסך לרוזוולט את הצורך לשכנע את הציבור האמריקני לצאת למלחמה נגדו ואפשר לו ליישם את האסטרטגיה עליה סיכם עם וינסטון צ'רצ'יל: גרמניה תחילה, יפן אחר כך. לכן, במבט כולל, האירוע החשוב ביותר בדצמבר 1941 התרחש ב-11 בחודש. אבל מדוע היטלר עשה זאת? מחברים שונים נתנו כמה הסברים. השורה התחתונה היא, שכמו לכל אירוע משמעותי – יש יותר מאשר הסבר אחד והסיבות הן שילוב שלהם. עוד נקודה חשובה: הטעות החמורה של היטלר מעלה מחשבות בנוסח "מה היה קורה אם" – אם היטלר לא היה עושה כאלו שטויות ענקיות (והיו לו רבות כאלה), גרמניה עלולה הייתה לנצח במלחמה. על כך צריך לומר שני דברים. הראשון: משחקי "אם" הם לא יותר מאשר תרגיל מחשבתי חסר ערך. השני והעיקרי: אם היטלר היה פועל בצורה רציונלית ונשמע לאנשי המקצוע, הוא כלל לא היה יוצא למלחמה.

העיתונאי האמריקני ויליאם שיירר, אשר עבד בברלין בשנותיו המוקדמות של המשטר הנאצי, חיבר לאחר המלחמה את הספר המונומנטלי "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" – עד היום ספר יסוד לכל חוקר ומתעניין, למרות הפרטים הרבים והפרספקטיבה שנוספו בעשרות השנים שחלפו. אחת הסיבות להכרזת המלחמה, כתב, הייתה חששו של היטלר פן ארה"ב תכריז מלחמה על גרמניה; כפי שאמר למאזיניו ברייכסטג, "אנו תמיד נכה ראשונים, אנו תמיד נוריד את המהלומה הראשונה!". במישור הרציונלי-יותר, אומר שיירר, "נמאסו לו ההתקפות של רוזוולט עליו ועל הנאצים; סבלנותו פקעה מחמת המעשים המלחמתיים של הצי האמריקני נגד צוללות גרמניות באוקיינוס האטלנטי, ש[אדמירל אריך] רדר [מפקד הצי] הטרידו בכללם בלי הרף כמעט שנה שלמה. שנאתו לאמריקה ולאמריקנים הלכה וגברה, ובסופו של דבר וגרוע יותר מבחינתו – הלכה וגברה אצלו נטייה לזלזל בצורה הרת אסון בכוח הפוטנציאלי של ארה"ב. "באותו זמן הפריז [היטלר] בצורה גסה בהערכת כוחה הצבאי של יפן. למעשה דומה, כי האמין שברגע שהיפנים – שסבר שהצי שלהם הוא האדיר ביותר בעולם – ייפטרו מהבריטים והאמריקנים באוקיינוס השקט, הם יפנו אל רוסיה ועל-ידי כך יעזרו לו לסיים את כיבושו הגדול במזרח... אין גם ספק, כי מהלומתה המפתיעה והאדירה של יפן נגד הצי האמריקני בפרל הרבור הדליקה בו אש התפעלות – ובייחוד משום שהיה זה אותו סוג 'הפתעה' שהוא עצמו היה גאה לנקוט לעיתים כה קרובות".

כמעט יובל לאחר שיירר, פרסם פרופ' מייקל ברליי את ספרו המקיף "הרייך השלישי: היסטוריה חדשה". הספר מתאר את תולדותיה של גרמניה הנאצית בחתך נושאי המשולב בסקירה כרונולוגית, והתוצאה מאירת עיניים. ברליי מייחס את הכרזת המלחמה להיבריס – הגאוותנות השחצנית – של היטלר, שלדבריו "היה ממאפייני מפעלו הפוליטי כולו". אבל היו גם הסברים מעשיים יותר: "היטלר טעה לחשוב שארה"ב תתמקד באוקיינוס השקט, או שתפזר יתר על המידה את מאמציה ואת משאביה בין הזירה האירופית לזירה הפאסיפית. בפועל ארה"ב אימצה דווקא אסטרטגיה של לחימה המכוונת נגד 'גרמניה תחילה'. המלחמה פתרה סתירות בהשקפתו האישית של היטלר על אמריקה. השקפות אלה כללו כבוד לדינמיות הכלכלית האמריקנית, למדינות האאוגניקה [השבחת המין האנושי] ולחוקי ההגירה הנוקשים ול'ניו דיל' [מדיניותו של רוזוולט ליציאה מהשפל הגדול], וכן סנוביזם אירופי כלפי התרבות האמריקנית החומרנית והפריכה כביכול. "...ככל שהקשרים עם אמריקה הידרדרו והלכו, שינה היטלר את תפיסתו שאמריקה היא כרזת פרסומת למעלותיו של הגזע ה'ארי' העקור, לטובת ההשקפה שהאליטות האנגלו-סקסיות השליטות של אמריקה הן כלי משחק בידי 'היהדות הבינלאומית'. מחשבתו נתקעה במסילה הזאת, והייתה למפתח הפרשני האוניברסלי שלו להיסטוריה האנושית כולה. הוא טען שאמריקה היא 'ארץ שוקעת', שמתחים גזעיים ואי-שוויון חברתי קורעים אותה, ושהחברה שלה היא 'מיוהדת למחצה ומושחרת למחצה'".

ההיסטוריון הבריטי עטור הפרסים אנדרו רוברטס מנתח בספרו "סערת המלחמה" את התפתחות האסטרטגיה של הציר – גרמניה, איטליה ויפן. את הכרזת המלחמה על ארה"ב מגדיר רוברטס כ"מעשה אווילי אם לא תיאמן – מעשה של יוהרה אובדנית, שנעשה פחות מחצי שנה אחרי ההתקפה על בריה"מ. ארה"ב הייתה גוש יבשתי שאין כל דרך לפלוש לתוכו, בעלת כושר ייצור תעשייתי אדיר, והתערבותה במלחמה הגדולה בשנים 1918-1917 היא שחרצה את גורל גרמניה לשבט". אז מדוע? "היטלר סבר שהוא פשוט נותן את השם הראוי למצב עניינים שכבר שרר בפועל במשך חודשים ארוכים, ואף עושה זאת בדרך שתעניק לצוללות הגרמניות זכות לטרפד את ספינות המלחמה האמריקניות שתקפו אותן זה יותר משנה. מעתה יהיה ביכולתו להגיב באורח פעיל על תמיכתה של ארה"ב בבריטניה ובבריה"מ, בעוד אמריקה עצמה עסוקה עד למעלה ראש באוקיינוס השקט. זה זמן רב ראה היטלר את המלחמה בארה"ב כבלתי נמנעת; והוא חשב כי מוטב לו להאדיר את יוקרתו בכך שייזום את הכרזת המלחמה, ובה בעת יסייע ליפנים בכך שיאלץ את אמריקה להילחם בשתי חזיתות".

אנתוני ביוור הוא המחבר של שורת רבי מכר על מלחמת העולם השנייה, המצטיינים בשילוב מרשים של תמונת-על ופרטי-פרטים. אחד מהם נושא את הכותרת הפשוטה "מלחמת העולם השנייה" וביוור כותב בו: "הואיל ובאותה שעה היו חיילי גרמניה שרויים בנסיגה לפני מוסקבה, הכרזת המלחמה של היטלר על ארה"ב נראית במבט לאחור תמוהה, שלא לומר יותר מזה. ההחלטה הדיפה ריח של יומרת שווא", אומר ביוור ומצטט את שר החוץ, יואכים פון-ריבנטרופ שהדהד את היטלר: "מעצמה גדולה אינה יכולה להרשות שיכריזו עליה מלחמה. היא עצמה מכריזה מלחמה". היו גם גורמים רציניים יותר. "גורם מרכזי בחשיבתו של היטלר היה המלחמה בים... אוניות המלחמה של ארה"ב קיבלו פקודה לתקוף צוללות גרמניות כל אימת שימצאו אותן, וההחלטה ללוות שיירות [מארה"ב לבריטניה] גם ממערב לאיסלנד החלה להטות את כפות המאזניים של הקרב על האוקיינוס האטלנטי לטובת בעלות הברית. "גרוס-אדמירל רדר לחץ בלי הרף על היטלר להרשות ללהקות הזאבים שלו להחזיר מלחמה שערה. היטלר היה שותף לתסכולו, אבל בטרם ירתקו היפנים את חיל-הים האמריקני לזירת האוקיינוס השקט ויסכימו רשמית שלא לבקש שלום נפרד עם ארה"ב, הוא לא העז לנקוט פעולה. מעתה יהפכו האוקיינוס האטלנטי המערבי וכל החוף המזרחי של אמריקה הצפונית לאזור ירי חופשי ב'מלחמת הטורפדו'. ובכך, בראייתו של היטלר, תינתן לו סוף-סוף דרך אחרת להוריד את בריטניה על ברכיה, עוד לפני הניצחון על בריה"מ. "השיגעון לדבר אחד האנטישמי של היטלר שכנע אותו שארה"ב היא ארץ נורדית ביסודה, שנפלה שלא בטובתה לידי מחרחרי מלחמה יהודים, וזו הייתה עוד סיבה לאי-נמנעותו של העימות בין הסדר החדש שהשליט הוא באירופה לבין אמריקה". אבל היטלר לא הבין שהמתקפה היפנית ליכדה את העם האמריקני, ואילו הכרזת המלחמה שלו שיחקה לידיו של רוזוולט.

פרופ' איאן קרשו, הביוגרף העדכני ביותר של היטלר, הקדיש מחקר נפרד ומרתק לעשר ההחלטות שהתקבלו בשנים 1941-1940 ושינו את פני העולם. קרשו מדגיש ב"הכרעות גורליות", כי לא מדובר בתרגיל היפותטי של "מה היה קורה אם", אלא בתיאור של צמתים בהם נשקלו כמה אפשרויות והתקבלה ההחלטה שהתקבלה, למרות שניתן היה להחליט גם אחרת ואפילו להפך. מובן שהכרזת המלחמה של היטלר על ארה"ב נמצאת ביניהן. היא לא הייתה "רגע אדיר של טירוף מגלומני", סבור קרשו, אך גם לא סבירה ושקולה. "מנקודת מבטו של היטלר, הוא רק צפה את הבלתי נמנע. החלטתו של היטלר לא נראתה חסרת פשר או מתמיהה, אלא עלתה בקנה אחד עם תפיסותיו ביחס לאמריקה מאז שנות ה-20, ובייחוד עם תפיסת העולם האסטרטגית שלו בשנים 1941-1940 ביחס לארה"ב, יפן ומהלך המלחמה בעתיד. היא גם התיישבה עם חששו המרומז, שהזמן אינו פועל לטובת גרמניה, שיש לנצח את אמריקה, או למצער לבלום אותה, קודם שעוצמתה הכלכלית תטה את הכף בעימות, כפי שעשתה במלחמת העולם הראשונה". גם קרשו מציין את התפעלותו של היטלר ממתקפת הפתע היפנית, את שיקוליו בזירת האוקיינוס האטלנטי ואת רצונו להיות זה המכריז מלחמה. היטלר גם הניח שעל ארה"ב יהיה לנהל מלחמה בשני אוקיינוסים בעת ובעונה אחת, ו"שהדבר יתן בידו שהות מספקת לחסל סופית את הסובייטים, שהפתיעו בכושר העמידה שלהם, או למצער להגיע לנקודת משביעת רצון שממנה יוכל להשלים את המערכה המזרחית, אולי באמצעות עסקה כלשהי עם [יוסף] סטלין, אך על-פי תנאיו הוא. כניסת יפן למלחמה בדצמבר 1941 העניקה לו את ההזדמנות הזאת, כפי שהוא ראה אותה; זה פשר ההתעלות שהוא חש לשמע הידיעה על פרל הרבור. "מכאן, שמנקודת מבטו, הכרזת המלחמה על ארה"ב בשלב זה לא הייתה הימור פרוע במיוחד, ובוודאי שלא הייתה החלטה מתמיהה. הוא חש שאין לו ברירה. לגבי דידו, ההחלטה הזאת סללה את הדרך לניצחון, שמסתיו 1941 [עם הבלימה בבריה"מ] נראתה כאילו היא נחסמת. זו הייתה אפוא ההחלטה היחידה שהוא יכול לקבל, לטעמו".