העמדה התקיפה של האירנים במו"מ המתנהל בווינה וחוסר נכונותם להתפשר, העלו שוב על סדר היום את נושא יעילות העיצומים האמריקניים והבינלאומיים על אירן. מבחינת התוצאה הסופית, צודקים אלה הטוענים שהעיצומים שהוטלו על אירן ב-15 השנים האחרונות לא הניבו בסופו של דבר את התוצאה הנכספת של הפסקת מיזם הגרעין האירני. אם כן, מדוע ישראל חוזרת ודורשת מארה"ב והקהילה הבינלאומית להגביר כעת את העיצומים על האירנים? האם עיצומים נוספות אכן יביאו לתוצאה אחרת?
ראוי לברר מדוע לא הביאה עד כה מדיניות העיצומים לשינוי בעמדתה של טהרן, אף העובדה שכל המומחים מצביעים על מצבה הכלכלי הקשה מאוד של אירן, ושחלקים ניכרים במדינה משותקים כמעט לחלוטין בגלל העיצומים. למרות זאת, עמדת המשטר אף נחרצת מבעבר בהתנגדות לפשרה בנוגע למיזם הגרעין.
נראה, כי התשובה לכך אינה חד-משמעית, והיא כוללת מרכיבים מספר. עד היום לא הגדיר המערב את מטרת העיצומים: הפלת המשטר באירן שתוביל להפסקת מיזם הגרעין, או הפעלת לחץ אמיתי על המשטר הנוכחי שיביא לעצירת מיזם הגרעין. הגדרת המטרה היא בעלת חשיבות עליונה בקביעת היעדים שבהם יש לפגוע ואותם יש לשתק.
מרכיב שני הוא משטר העיצומים ואכיפת העיצומים. ישנה ירידה משמעותית בנכונות שחקנים במערכת הבינלאומית לקבל כלגיטימיים את העיצומים האמריקניים. לכן, יש ירידה באכיפה של העיצומים והם מאבדים מיעילותם. יתר על כן: המערכה הכלכלית שארה"ב מנהלת נגד סין ורוסיה ייתרה את העיצומים על אירן, שכן סין הפכה להיות חבל ההצלה המרכזי של האירנים (בדיוק כמו במקרה של קוריאה הצפונית).
דרוש לחץ ישיר על מנהיגי אירן
גורם שלישי הוא היכולת של האירנים (וגם של חיזבאללה וחמאס) להתאים את עצמם למשטר עיצומים על יד בניית כלכלה בתוך כלכלה. למודי ניסיון מהעיצומים, האירנים מנהלים שתי כלכלות: הכלכלה האירנית, שהיא קורסת כמעט לחלוטין, והכלכלה של משמרות המהפכה בת מאות מיליארדי דולרים, שהיא פורחת יותר מתמיד, תוך שהיא משעבדת כמעט לחלוטין את הכלכלה המקומית שעוד נותרה לצרכיה.
במציאות שכזו, המשך הטלת עיצומים מכבידים על אירן מבלי לבנות תוכנית אסטרטגית כוללת שתתמודד עם שלושת המרכיבים שצוינו לעיל, תהיה חסרת תועלת ולא תביא לתוצאה הרצויה. במציאות הנוכחית, הפלת המשטר האירני באמצעות הפעלת לחץ על האוכלוסייה אינה נראית בת השגה, אלא אם תתקבל החלטה אסטרטגית, ולא רק של ארה"ב, המכוונת למיטוט מוחלט של כלכלת המדינה.
נראה, כי המהלך היעיל ביותר הוא הפעלת לחץ ישיר על מקבלי ההחלטות באירן. לחץ כזה יכול להתהוות אם המאבק הכלכלי יתמקד במערכת הכלכלית של משמרות המהפכה ובנכסים האישיים של בכירי המשטר. כאשר אדם מאבד את כל נכסיו ואת הביטחון האישי העתידי שלו – כושר המיקוח שלו יורד בצורה מהותית. יתר על כן: מהלך שכזה יזכה לתמיכה ציבורית רבה באירן, שכן המאבק ייראה צודק ויפגע באלו שאחראים למדיניות הממשלתית ולא בחפים מפשע.
ארה"ב אינה יכולה לנהל לבדה את המערכה
נקודה נוספת, ואולי החשובה מכולן, היא: ארה"ב אינה יכולה לנהל עוד לבדה את המערכה הכלכלית הזו. מאבק כלכלי מקיף מול אירן מחייב שיתוף פעולה עם סין ורוסיה. כאן נכנס המרכיב הבעייתי ביותר – מערכת היחסים העכורה בין וושינגטון לבין בייג'ינג ומוסקבה. הסינים הציבו כאחד היעדים האסטרטגיים שלהם בניית מערכת העוקפת הסוויפט, והחלפת הדולר האמריקני ביואן הדיגיטלי. מדיניות העיצומים האמריקנית הובילה לתומכים רבים במהלך הסיני, שנתמך על-ידי רוסיה. הצלחה סינית תביא לשינוי אסטרטגי בעולם ולהחלשת ארה"ב.
ייתכן שארה"ב לא תהיה מסוגלת לנהל מאבק כלכלי בעולם, והדבר יביא לסוף עידן העיצומים. האם ארה"ב מסוגלת היום לגבש מהלך אסטרטגי עם הסינים המכוון נגד אירן? להפתעת רבים, אולי, התשובה היא כן. ארה"ב מבינה היטב שקפיאה על השמרים תביא בסופו של דבר לאובדן כמעט מוחלט של כוח ההרתעה הכלכלי שלה, ועל כן תבקש להגיע להבנות אסטרטגיות עם סין לקראת שיתוף פעולה בנוגע לעתידה של המערכת הכלכלית העולמית.
סין מבינה שהשלמת מערכת סוויפט חלופית ללא שיתוף פעולה אמריקני, עלולה להקצין במידה רבה את היחסים בין שתי המדינות. היא תהיה מוכנה בתמורה לכך להירתם למערכה מול אירן ולוותר על השימוש באירן כמכשיר להוצאת ארצות הברית מהמזרח התיכון. ה"ויתור" כביכול על אירן נובע בין השאר מכך שאירן "גנבה" עשרות מיליארדי יואן דיגיטלי שהעבירו לה הסינים בשנתיים האחרונות.
על כן, האינטרס האמריקני והסיני הוא להגיע להבנות. במציאות של הבנה אמריקנית-סינית גם מדינות אירופה יהיו נכונות להצטרף למערכה, במיוחד על-רקע כישלון השיחות בווינה והחשש מהתלקחות צבאית. בעזרת מדינות אירופה אפשר יהיה לאכוף את העיצומים ביעילות ולפגוע בכל התשתית הפיננסית האדירה שהקימו משמרות המהפכה בשטחים שבשליטתם. מהלכים אלה, אם אכן יתממשו, משמעותם עבור האירנים ברורה – החגיגה הסתיימה.