כמעט בלי שנשים לב, ניר חפץ סיפר השבוע על נוהג חמור ופסול של בנימין נתניהו: לגרוס כל מסמך המגיע אליו. הנושא עלה בחקירתו הנגדית של חפץ, אשר סיפר בחקירה הראשית על כך שנתניהו קרא בעיון את המסמך שהעביר אליו בשליחותו של שאול אלוביץ ולאחר מכן גרס אותו. זה נשמע כמו השמדת ראיות בידי בעל תודעה פלילית, עד שחפץ אמר שנתניהו גרס אפילו רשימות קניות במגרסה שהותקנה בחדר עבודתו ברחוב בלפור. אז מהחשד הזה נתניהו יצא בשלום, אבל במקום זאת קיבלנו עדות ישירה על התנהלות בלתי חוקית ממושכת בעלת השלכות מרחיקות לכת. חוק הארכיונים קובע שבארכיון המדינה יש להפקיד "כל חומר ארכיוני... של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית שאינו צריך שימוש עוד ושלא ניתן לבערו לפי התקנות". החוק מגדיר "חומר ארכיוני" כמידע בכל מדיה שהיא "המצויים ברשותו של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית, להוציא חומר שאין לו ערך של מקור" או "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם". איש אינו יכול לחלוק על כך שראש הממשלה הוא "מוסד ממוסדות המדינה" ושלמסמכים שברשותו "יש עניין לחקר המדינה או החברה". מובן שיש חומרים שאינם כאלה, למשל מסמכים פרטיים. אבל מסמכים שראש הממשלה מקבל במסגרת תפקידו, ודאי שחייבים להישמר ולעבור לארכיון המדינה. ההיגיון פשוט ביותר: ראש הממשלה הוא נבחר הציבור ושליח הציבור, ולכן המידע שברשותו שייך לציבור – כמובן במגבלות של סודיות ופרטיות, הקבועות אף הן בחוק. לכן המסמכים הללו חייבים לעבור לארכיון המדינה, המחזיק בהם עבור הציבור ופותח אותם לעיון בהתאם לכללים. לפי חפץ, את נתניהו החוק הזה לא מעניין (ונזכיר את הידיעה שהוכחשה ולפיה בלשכתו נגרסו מסמכים ערב סיום כהונתו). מעבר למשמעויות המעשיות החמורות שיש לכך, ועליהן נעמוד בהמשך, יש כאן הלך רוח שהוא אולי החמור מכל. נתניהו אינו מבין שהוא עובד בשביל הציבור וחייב לו דין וחשבון. הוא חושב שהמערכת עובדת אצלו ושהיא כפופה לרצונותיו. הוא לא חושב כמו ראש ממשלה אלא כמו קיסר.

למסמכים יש חשיבות עצומה, בזמן אמת ולאחר מאות ואלפי שנים. הם אמורים להיות העדות הנאמנה ביותר לדברים שהוצעו, נדונו, הוחלטו ובוצעו. הם משקפים דעות ועמדות, פעולות וטעויות. במקרים רבים הם נדרשים על-מנת לתת תוקף חוקי לכל צעד ושעל בחיינו: מרכישת רכב ועד למכירת בנק, מתקנה עירונית ועד לענישה פלילית. כאשר מתעוררים חילוקי דעות, החוק וההיגיון נותנים עדיפות למסמך. כאשר יש צורך בבדיקה וחקירה, מקבצי הראיות מחפשים קודם כל את המסמכים. בחקר ההיסטוריה ותיעודה אין ערוך למסמכים. לעדים חיים יש אינטרסים, ברבות הימים זכרונם דוהה וברבות השנים הם הולכים לעולמם. מסמכים יכולים להישמר אלפי שנים – ראו מגילות ים המלח והפפירוסים ממצרים העתיקה – ומה שנאמר בהם מדבר בעד עצמו. מובן שיש להבין אותם, מובן שאי-אפשר לבקש מהם הבהרות, מובן שגם הם בסכנת היעלמות. אבל ככל שיש יותר מסמכים, כך הבנתנו את העבר טובה יותר ויכולתנו להפיק את לקחיו גבוהה יותר. זו הסיבה לכך שארכיונים ממלכתיים קיימים אלפי שנים. כאשר אויבי היישוב היהודי הקטן בראשית ימי בית שני התנכלו לו, ביקשו שני הצדדים ממלכי פרס לעיין במסמכים שבבית הגנזים. מפלתו של המן החלה בעת שאחשורוש חסר השינה עיין בהיסטוריוגרפיה של מלכותו. ואלו רק שתי דוגמאות מתולדות עם ישראל. המהפכה הצרפתית הביאה עימה את הרעיון לפיו ארכיון הממשלה יהיה פתוח לקהל, ומאז זוהי הנורמה בכל מדינה מתוקנת.

לעיתים ניתן להגיע למסקנה גם מהעדר מסמכים, וזו סיבה חשובה מאוד נוספת לכך שכל המסמכים אכן יישמרו – שאחרת, העובדה שאין תיעוד אינה מלמדת דבר. כאשר חשפתי לפני כ-20 שנה שממשלת בריטניה השתלטה על רכושם של קורבנות שואה שהיה במדינה, התברר שבארכיון המדינה הבריטי – הטוב ביותר בעולם – אין תיעוד פרטני של 200,000 מקרים כאלה וגם אין רשימת ביעור של התיקים. משרד החוץ אישר שמדובר במצב בלתי רגיל ואמר שאין לו הסבר. לי דווקא היה: הבריטים השמידו את התיקים כדי למנוע תביעות עתידיות. כך גם אני רואה את העובדה שאין תיעוד כלשהו לחטיפה שיטתית וממסדית של ילדי תימן. ודאי שנעשו שם מעשי עוול חמורים, ודאי שהייתה התנשאות דוחה של הממסד האשכנזי כלפי העולים התימנים, ודאי שילדים נעלמו בצורה מחפירה, ודאי שהיו טיוחים מזעזעים. אבל לא היה מהלך מתוכנן ורחב היקף שמטרתו לגזול ילדים מהוריהם. כי מהלך כזה לא יכול להתרחש בלי שנותר משהו ממוסמך. אפילו אם מישהו משמיד את כל התיקים, יש להם זכר בתיקים אחרים; מישהו כותב משהו שנחבא איפשהו; מישהו מתוודה על ערש דווי; פלוני מספר לאלמוני שכותב לפלמוני. גם את זה אני יודע מפרשות הרכוש היהודי. בארכיון בלונדון מצאתי די והותר מידע שחשף את מלוא סיפור רכוש הקורבנות בבריטניה, ובפרשת הבנקים השווייצריים התגלה תיעוד של רבבות חשבונות למרות שהחוק המקומי אפשר להשמיד את הרוב המכריע של התיקים. בנושא ילדי תימן אין אפילו קצה זנבו של שובל מסמכים, וכהיסטוריון זוהי בעיני ראיה בעלת חשיבות מכרעת.

עוד סיבה חשובה להקפדה על תיעוד מלא היא שלעיתים קרובות אי-אפשר להבין מסמכים בלא ההקשר שלהם ובלא לראות את התיק כולו, מראשיתו ועד סופו. גם כאן, שני סיפורים מהניסיון שלי במחקרים בנושאי שואה ומלחמת העולם השנייה. כאשר הייתה פרשת הבנקים השווייצריים בשיאה, במחצית השנייה של שנות ה-1990, פרסם הקונגרס היהודי העולמי כמעט מדי יום איזשהו מסמך מתקופת המלחמה, אשר השחיר את פניה של שווייץ. כמו כל העיתונאים ברחבי העולם שסיקרו את הפרשה (אותה הייתה לי הזכות לחשוף), גם אני ציטטתי את אותם מסמכים. אבל אחרי זמן מה הבנתי, שאני רואה רק תמונה חלקית. היו אלו ברובם דוחות מודיעין גולמיים של הביון האמריקני, בדמות מידע שמסרו סוכנים ומקורות שפעלו בשווייץ. אלא שמודיעין גולמי כשמו כן הוא: חומר גלם בלבד, המצריך ניתוח והערכה שלו בפני עצמו ובדיקה של השתלבותו בפאזל הכולל. ההקשר הזה לא ניתן לנו וממילא התמונה הייתה מוגזמת ולעיתים אף מופרכת. באותה תקופה נתקלתי בארכיון המדינה הבריטי בתיק שעסק ברכוש השדוד שהגיע לידיו של יואכים פון-ריבנטרופ, שר החוץ של אדולף היטלר שהוצא להורג בנירנברג. היה זה תיק דק כרס, כמדומני 30-20 מסמכים, אשר הלכו והאדירו את תמונת השלל שנטל לעצמו אחד מפושעי המלחמה העיקריים. עוד עדות ועוד חקירה ועוד שמועה ועוד רשימה. אלא שלבסוף באה הערכת המודיעין וקבעה: עורבא פרח. עוד שיעור בחשיבותו של ארכיון שלם המצוי בהקשרו.

העידן הדיגיטלי מציב אתגר חסר תקדים ואולי גם חסר מענה בפני ארכיונים: כיצד לשמר כמויות אדירות של מידע, ששוב אינו מועלה על הדף אלא קיים רק במדיות ממוחשבות, וכיצד להשתמש בו? תיקים קלאסיים בארכיון כוללים גם פתקים והערות שוליים, ולכל אלו חשיבות רבה בהבנת המסמכים ובפענוח התהליכים שהם מתעדים. אבל היום, אפילו אם דברים עודם נכתבים בעותק קשיח, חלק עצום מהעבודה סביבם נעשה בדוא"ל, במסרונים ובווטסאפ. בלי כל חומר הרקע הזה, המסמכים עלולים להתפרש שלא כהלכה - ואולי אף לא להתפרש כלל. וזה בלי שדיברנו על המסמכים עצמם שעוברים רק במדיות האלקטרוניות. מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, התייחס לבעיה בדוח על ארכיון המדינה שפרסם ב-2016. הוא הראה, כי תריסר שנים לפני כן התריע עליה המבקר דאז, אליעזר גולדברג. ומה קרה בפועל? לא תופתעו לשמוע שהמצב רק החמיר: 100 מיליון קבצים אלקטרוניים לא הועברו לארכיון מאז 2013 וקיים חשש שחלק ניכר מהם אבדו לעד. ככל שבדקתי, לא ראיתי סימנים לשיפור בחמש השנים שחלפו. לא מצאתי תקנות חדשות העוסקות בתיעוד האלקטרוני, וחוק הארכיונים משנת 1955 תוקן בפעם האחרונה בשנת 1981. והכמויות, כידוע היטב לכולנו, רק גדלות מדי יום.

אם בנימין נתניהו היה משתמש בטלפון סלולרי (חפץ העיד שראש הממשלה לשעבר אחוז חרדה מהאזנות, הן בידי גורמים עוינים והן בידי גורמים מסחריים), הוא היה יודע שהיום לא צריך מגרסה. נכון שאפשר לשחזר קבצים שנמחקו ממכשירים דיגיטליים, אבל זה מסובך ויקר, קורה בעיקר בחקירות פליליות ואמור להיעשות רק על-פי צו של בית המשפט. לכן, המגרסה בבלפור היא הבעיה של העבר – ובהחלט ראויה בדיקה מעמיקה, אולי של מבקר המדינה הנוכחי, מתניהו אנגלמן – בעוד הבעיה של העתיד היא הצריכה להטריד עוד יותר. הבעיה הזאת היא חרב פיפיות. מצד אחד, חלק ניכר מן המידע אינו מתועד בצורה מסודרת, ניתן למחוק אותו ודי קל להעלים אותו לגמרי אם נפטרים מהמכשיר בו הוא מאוחסן. מצד שני, כאשר כן מגיעים למידע – מדובר בכמויות בלתי נתפסות, בהיקפים של טרה-בייט (1,024 ג'יגה-בייט). לחוקרים של ההווה ולהיסטוריונים של העתיד תהיה בחירה בין שתי רעות: אפס חומר או אין-סוף חומר. אם מישהו יישב ויסנן את החומרים הדיגיטליים של מנהיג פוליטי בולט אחד, כדי לקבוע מה צריך לעבור לארכיון הממלכתי ומה ניתן לבער, זו יכולה להיות משרה לכל החיים. שלא לדבר על מחלקות, משרדים, ממשלות ומדינות. אין לי מושג מה הפתרון והאם בכלל יש כזה. ההבנה שלי במחשבים היא של משתמש ממוצע בסוף שנות ה-50 לחייו, וכאן צריך גאוני תוכנה וחומרה הצעירים ממני בשלושה-ארבעה עשורים. כן יש לי הבנה וניסיון של היסטוריון ועיתונאי חוקר, וברור לי שכל יום הולך לאיבוד המון מידע שאין לו תחליף. בצורה אבסורדית מאין-כמותה, בהחלט ייתכן שלדור הבא של המעיינים בארכיונים יהיה פחות מידע לעבוד איתו מאשר לי – למרות שהדור שלי מייצר כמויות חסרות תקדים של מידע. כי אפילו אם המידע הזה יישמר, יהיה קשה ביותר לנבור בו בשל היקפיו. לא מדובר באיזשהו פינוק של היסטוריונים, עיתונאים, חובבי טריוויה או "חְנונים". מדובר ברכיב מרכזי של התרבות האנושית: היכולת שלה לתעד את עצמה ולחקור את תולדותיה. היכולת שלה להנציח את מחשבותיה ולנתח את מעשיה. היכולת שלה לצבור ניסיון ולהפיק לקחים. כל אלו עלולים להיפגע קשות ואף לרדת לטמיון, בלי שום צורך במגרסה בחדר העבודה בבלפור.