ב-6 בינואר 2021 בשעה 21:15 שלח לי עמיתי איציק וולף הודעת ווטסאפ: "אתה מעדכן על ההסתערות על הקפיטול?". מאחר שלא ראיתי שום ידיעה על כך במקורות האמריקניים אליהם אני מחובר, נכנסתי ל-CNN. הרושם היה של הפגנה שקטה, ומיהרתי להשיב: "זו לא הסתערות". מובן, שאחרי כמה דקות התברר לי שזאת ועוד איך הסתערות, ויש שיאמרו – נסיון הפיכה. את חמש השעות הבאות ביליתי מול המסך, צופה בתדהמה במחזה הבלתי-ייאמן ביותר שראיתי מאז 9/11. בחוכמה לאחור, שהיא כמובן הכי קלה, הייתי צריך להבין שאיציק צודק. במשך ימים ציטטתי כאן דיווחים מהתקשורת האמריקנית על התארגנות תומכיו של דונלד טראמפ להפגנות ענק בוושינגטון באותו יום, בו התכנס הקונגרס כדי לאשרר רשמית את בחירתו של ג'ו ביידן לנשיא, ועל החששות שמא הן ידרדרו לאלימות. במשך שבועות עקבתי אחרי השקרים הבלתי-פוסקים של טראמפ ואנשיו בדבר "תרמית", "הונאה" ו"גניבת בחירות". במשך ארבע שנים סיקרתי את הנשיא הפסיכופט והעבריין, שמעניין אותו בדיוק דבר אחד: דונלד טראמפ. אז למה לא לחשוב שהפורעים התומכים בו אכן מסתערים על הקפיטול? כי זה באמת היה מעבר לכל דמיון. כי זה מחזה שמתאים אולי לפרלמנט בבלארוס השבוע או לכיכר תחריר בקהיר לפני עשור. כי זה הרי לא יכול להתרחש בשנת 2021 במקום המקודש ביותר לדמוקרטיה החזקה ביותר בהיסטוריה. כי לא יכול להיות שאמריקנים ינסו לשבש בכוח את ההליך הדמוקרטי החשוב ביותר בעולם. כי אלימות כבר ראינו ונאצות כבר שמענו ושקרים כבר קראנו, אבל ניסיון פיזי למנוע את השלמת בחירת הנשיא – לזה לא היה תקדים שהתחיל איכשהו להתקרב למשהו שמזכיר את זה. כבני אדם, אנחנו שואבים הרבה מאוד מנסיוננו ולכן מתקשים להאמין כאשר משהו – ודאי משהו רע – מתרחש בפעם הראשונה. וזה היה ממש ממש רע ולגמרי בפעם הראשונה.

אז איך קרה הדבר חסר התקדים והמדהים הזה? כהיסטוריון אני סבור שאירועים אינם מתרחשים ככה סתם, אלא הם מהווים תוצאה של קודמיהם וסיבה לאלו שאחריהם. כך למשל, מי שיחפש את שורשי מלחמת העולם השנייה, יוכל להגיע עד המהפכה הצרפתית, ומלחמה זו עיצבה את העולם של ימינו; ואילו תחילתה של הנחיתה על הירח בניסויי הטיסה במאה ה-19 והמשכה בתיירות החלל. לצד זאת, יש חשיבות רבה למקומם של אישים – הן דגולים והן ידועים לשמצה, הן מנהיגים והן רוצחי המונים. ולעיתים אישים יכולים לשנות את ההיסטוריה, באמצעות מעשיהם בצומת אליו הובילו אותם האירועים הקודמים. ההיסטוריה האמריקנית רוויית מחלוקות, שהגיעו לשיאן הטראגי במלחמת האזרחים (1865-1861), ואשר הובילו פעמים רבות להפגנות אלימות. החברה האמריקנית הולכת ומקצינה לשני הכיוונים, בעידודם הפעיל של הפוליטיקאים (לתקוף את היריב תמיד הרבה יותר פופולרי מאשר לעבוד איתו). דונלד טראמפ החמיר עוד יותר את המצב, בציוצים לוחמניים ומשפילים נגד כל מי שלא מצא חן בעיניו באותו רגע, וברמיסה קבועה וגסה של כל הנורמות וגם של לא מעט חוקים. הדמוקרטים לא טמנו את ידם בצלחת וכבר בחודש הראשון לכהונתו ניסו לגלגל מהלך הדחה. אבל מה שעשה טראמפ ערב הבחירות בנובמבר 2020 וביתר שאת אחריהן, עבר את כל הגבולות האפשריים. נשיא ארה"ב הכריז שהבחירות זויפו לרעתו וסירב להכיר בתוצאותיהן, למרות שלא היה לו כל בדל הוכחה לכך. הוא וחבר מרעיו חזרו ללא הרף על השקר הזה, גם אחרי ש-60 עתירות שלהם נזרקו מכל המדרגות בכל רחבי המדינה, כולל בידי שופטים שהוא עצמו מינה. ואז טראמפ קרא לתומכיו להגיע לוושינגטון ב-6 בינואר, יום אשרור התוצאות בקונגרס, והבטיח: It will be wild. בעצרת שלו באותו בוקר, קרא רודי ג'וליאני לקחת בחזרה בכוח את המדינה שנגנבה מתומכי טראמפ. האחרון אמר להם ללכת לקונגרס – והם הלכו. זה היה מן האירועים ההיסטוריים בהם ניתן להצביע במישרין על אחראי ברור, ובמקרה הזה – על אשם ברור.

אקונומיסט טען השבוע, כי הרוב המכריע של הפורעים שכבר הועמדו לדין – כ-700 במספר – לא היו פושעים. לרובם המכריע לא היה עבר פלילי. רובם המכריע מואשמים בעבירות קלות מבחינה פלילית, כמו הסגת גבול או הפרעה לפעילות הקונגרס. רובם המכריע לא באו לוושינגטון מתוך כוונה להסתער על הקפיטול ולמנוע את סיום הליך הבחירות. אז מה קרה? לדברי העיתון, הם נסחפו אחרי מי שהובילו את ההמון, ובעיקר – אחרי מילותיהם של טראמפ ואנשיו. טראמפ ובני משפחתו, רודי ג'וליאני, מחוקקים רפובליקנים ושדרים בכירים ברשת פוקס ניוז – כולם סיפרו ללא הרף שהבחירות נגנבו מטראמפ. השקר החל חודשים לפני 3 בנובמבר, כאשר טראמפ הכריז שאם יפסיד – זו תהיה בהכרח תוצאה של הונאת ענק. כאשר בחלק ממדינות המפתח התוצאה השתנתה לרעתו ככל שהספירה התקדמה – בשל הגעת ההצבעה בדואר שנטתה מאוד לטובת ביידן – זו הייתה בעיניו "הוכחה" לתרמית. העובדה שלא הוצגה שום ראיה ושאפילו נבחרים רפובליקנים ובכירים בממשל טראמפ דחו מכל וכל את הטענה, לא שינתה דבר. אם אקונומיסט צודק, אזי הקורבנות הגדולים ביותר לתרמיתו של טראמפ היו תומכיו. הם האמינו לכל מילה שלו (ולכן, אגב, הם עדיין נמצאים הרחק מאחור בהתחסנות נגד הקורונה) ולפיכך סברו שהתקבצותם בוושינגטון מהווה מחאה אמיתית ולגיטימית נגד הטיית הבחירות. לא ניכנס לשאלה מדוע האמינו למרות שטראמפ שיקר כמעט בכל פעם שפתח את פיו, ומדוע האמינו למרות העדר כל הוכחה ולמרות פסיקת בתי המשפט. העובדה היא, שהמאמינים חסרי-החשיבה הללו הלכו בעקבות חבורה של לאומנים פשיסטים וגזענים, הצטרפו אליהם בלב חפץ והתוצאה הייתה 6 בינואר.

לפי סקר שפורסם השבוע בוושינגטון פוסט, 58% מהמצביעים הרפובליקנים אומרים שביידן אינו נשיא לגיטימי, 62% מהם מאמינים שיש הוכחות מוצקות להונאת בחירות ו-27% טוענים שרוב המסתערים על הקפיטול היו מפגינים שלווים. ביידן אמר אתמול בצדק, שכל העולם ראה בדיוק מה התרחש בקפיטול; ואנחנו נוסיף, שכל העולם ראה שאין כל יסוד לטענות בנוגע לבחירות ומכאן שגם בנוגע ללגיטימיות של ביידן. אז איך זה שעשרות מיליוני אמריקנים עודם מאמינים לשקרים הללו ומשכנעים את עצמם נגד מה שראו במו עיניהם? יש לזה כמה תשובות. ראשית, וסליחה מראש על ההכללה, האמריקני הממוצע אינו חכם במיוחד ואינו משכיל במיוחד, והנתונים מראים שלפחות מבחינת השכלה – זו של הרפובליקנים נמוכה מזו של הדמוקרטים. שנית, חלק משמעותי מבין הרפובליקנים הם נוצרים ברמת אדיקות זו או אחרת, וייתכן שזה משפיע על נכונותם להאמין גם במה שמחוץ לדת. שלישית, כל תועמלן יודע שאם חוזרים מספיק פעמים של שקר פשוט וקליט – יותר ויותר אנשים יאמינו בו; על אחת כמה וכמה, אם הוא יוצא מפיותיהם של נשיא ארה"ב ובכירים אחרים. יש עוד גורם חשוב. בני אדם מעדיפים להאזין למידע ולדעה העולים בקנה אחד עם מה שהם חושבים ממילא. חייבים לומר, שהתקשורת הממסדית האמריקנית נוטה שמאלה ברובה הגדול. זה נכון לגבי העיתונים החשובים ביותר בארה"ב (ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט), זה נכון לגבי רשתות השידור הגדולות (ובמיוחד MSNBC), זה נכון לגבי CNN. גם אמצעי התקשורת הללו נוטים להתקבע בתוך עמדותיהם, בסוג של ביצה ותרנגולת: צרכניהם באים אליהם משום שהם מכירים את עמדותיהם, והם נותנים לצרכנים עוד ממה שהם רוצים. בארה"ב יש מעט מאוד אמצעי תקשורת חשובים הנוטים ימינה, ובראשם וול סטריט ז'ורנל ופוקס ניוז. לכן, הימין מוצא נתיבי ביטוי מחוץ לתקשורת הממסדית ובמיוחד ברשתות החברתיות. באלו הרי ניתן לומר הכל, בלי שום בדיקה ובלי שום אחריות, ולהגיע בתוך שניות לקהלי ענק. וכך, הימין האמריקני – שאינו מקבל ביטוי הוגן בתקשורת המקצועית – פונה למקורות מידע חסרי אמינות, שרק מהדהדים לו את מה שהוא רוצה לשמוע. התוצאה היא הפצת שקרים הנופלים על אוזניים כרויות. וכן, מצב דומה – ומסוכן באותה מידה – קיים גם בישראל.

אמרנו שבני אדם נוטים לשפוט את ההווה על סמך נסיון העבר. אבל מה קורה כאשר מתעלמים מן העבר? התשובה פשוטה: יש סיכוי טוב שהוא יחזור על עצמו. עושה רושם, שזה בדיוק מה שעושה ארה"ב בשנה האחרונה. זה נובע גם מן השמרנות העמוקה מאוד של האמריקנים (כבר סיפרתי שהפדרל ריזרב לא מצליח להכניס למחזור מטבעות של דולר ושטרות של שני דולרים) וגם מן הפלגנות הקשה ואולי חסרת התקדים במישור הפוליטי. כל מי שעיניו בראשו מבין, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות אחרי 6 בינואר הוא לבטל את שיטת האלקטורים, לפיה מי שמנצח במדינה מסוימת – מקבל את כל נציגיה לגוף הבוחר את הנשיא. השיטה הזאת כבר גרמה מספר פעמים לכך שלנשיא נבחר מי שקיבל פחות קולות (למשל ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ), ודי בכך כדי להבהיר שהיא אנטי-דמוקרטית בעליל. אירועי השנה האחרונה לימדו, שהיא גם זו שפותחת פתח לטענות קונספירציה שקריות, המבוססות על פערים קטנים בין המתמודדים במדינות מפתח. והיא גם זו שבגללה בכלל התחולל 6 בינואר: הפורעים ניסו למנוע את הטקס המגוחך של ספירת הקולות מן המדינות וההכרזה על המנצח. מאחורי הקלעים, טראמפ לחץ על מייק פנס לשבש את הספירה ולהעביר את ההכרעה לבתי המחוקקים של המדינות – היכולים גם הם להתעלם מרצון הבוחר. בקיצור: עסק מיותר לחלוטין, שריד ארכאי של מאבקים בין המושבות בסוף המאה ה-18, שבמקומו צריכה לבוא השיטה הפשוטה והאמינה ביותר - ספירת הקולות. אבל האמריקנים אפילו לא חושבים על לחלום על האפשרות לשנות את זה (ולא רק בגלל התסבוכת הכרוכה בשינוי חוקה). אם כבר, אז קורה בדיוק ההפך: הרפובליקנים מעבירים במדינות רבות חוקים שיגבילו את ההצבעה מראש ובדואר, ויעניקו לדרג הפוליטי יותר שליטה על הבחירות לנשיאות. הדמוקרטים בסנאט דיברו על חוק בחירות לאומי שימנע את המחטפים הללו, אבל אין להם הרוב הדרוש – כי המיעוט הרפובליקני יכול לתקוע אותם עם הפיליבסטר, וסנאטור דמוקרטי אחד מתנגד לכל שינוי במנגנון הזה (שנועד במקור לקדם הבנות והפך למכשיר למניעת חקיקה). והכי חמור: טראמפ ממשיך להיות השליט במפלגה הרפובליקנית, שכמעט כל אנשיה לא מעזים לומר בגלוי שהוא הפסיד בבחירות ולגנות בגלוי את הפורעים שפעלו עבורו. מי שכן מעז לעשות זאת, מסתכן בהרס הקריירה הפוליטית שלו. ולמה? כי ה"בייס" ממשיך להאמין לשקרים. ולמה זה? כי כולם מפחדים מטראמפ וממשיכים לשקר. ולמה זה? כי המפלגה של אברהם לינקולן, דווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן התמסרה לידיו של מי שהאגו הפגוע שלו חשוב יותר מן החוקה, כהגדרתו הקולעת של ביידן.

האם 6 בינואר יכול להתרחש בישראל? הנטייה הטבעית היא להשיב "לא בא' רבתי", אבל זה מה שהיינו אומרים – ובאותיות ענק – על ארה"ב עד אותו יום לפני שנה. האם יכול להיווצר אצלנו מצב, בו תומכיו של צד פוליטי כלשהו מסתערים על הכנסת כדי למנוע מן הצד האחר להקים ממשלה? ואם כן, האם הסכנה היא מימין או משמאל? יש לכל הפחות סימנים מדאיגים לקיומם של גורמי רקע העלולים להוביל למצב כזה. כשם שטראמפ הפך את עצמו לזהה עם הימין האמריקני, בנימין נתניהו עשה זאת עם הימין הישראלי; הוא אומר את זה במפורש. טראמפ אינו מכיר בממשל ביידן ולא ביצע עימו חפיפה; נתניהו אינו מכיר בממשלת בנט ולא ביצע עימה חפיפה. טראמפ מפזר שקרים על עצמו ועל יריביו; גם נתניהו עושה זאת. לטראמפ יש תומכים אלימים וחמושים; בימין הישראלי יש שוליים אלימים, המאיימים במישרין על יריבים, ויש שם בעלי נשק. טראמפ בז לשלטון החוק; נתניהו בז לשלטון החוק. טראמפ רוצה לחזור לשלטון וחדור רוח נקמה; כנ"ל נתניהו. ואת כל זה אני אומר כאיש ימין מזה עשרות שנים; אם הייתי אמריקני, אין ספק שהייתי רפובליקני. אבל גם אצלנו וגם מעבר לאוקיינוס, חלקים מן הימין גולשים למחוזות מסוכנים. קאמלה האריס אמרה אתמול, ש-6 בינואר לימד הן על שבריריותה של הדמוקרטיה והן על עוצמתה. הפורעים לא היו רחוקים מלפגוע פיזית במחוקקים ואולי גם לשבש את בחירת הנשיא; רשויות האכיפה גברו עליהם, הבחירה הושלמה והם עומדים לדין. האריס צדקה, אבל הבעיה היא שייתכן שהיחידים שהפיקו לקחים היו פורעים עתידיים, שבפעם הבאה יהיו יותר מתוחכמים ויותר אלימים. גם אנחנו חייבים להיות ערים לכך. כי אם זה קרה בשידור חי בלב-ליבה של הדמוקרטיה החזקה ביותר בעולם – זה יכול לקרות בכל מקום.