התמונה בעולם שירות החובה מורכבת יותר: הסכום שיקבל לוחם בשנתו השלישית, 3,000 שקל בחודש, נמוך ב-50% משכר המינימום ואינו מהווה שכר במשמעותו הריאלית, על-אף שרבים משתמשים במונח "שכר" ונדמה שלא בטעות. בשנת 2015 קיבלו לוחמים 1,100 שקל, כלומר: נרשמה עלייה של פי שלושה בשש שנים, כאשר המדד כמעט לא עלה. זוהי תוצאה ישירה של הצורך של צה"ל להתמודד עם הירידה המתמשכת במוטיבציה לשירות ושל ההנחה שתגמול כספי הוא שיפתור את הבעיה. מודל "כוחות השדה" של קורט לוין מ-1951 הציע שרכיב סוציולוגי, כגון מוטיבציה, מושפע מכוחות מניעים ומכוחות בולמים. במציאות הנוכחית בארץ, כוחות מניעי מוטיבציה הם תחושת שליחות, מיצוי אישי, מוביליות חברתית, הוקרת החברה וכן תגמול כספי. כוחות הבולמים את עליית המוטיבציה לשירות בצה"ל קשורים לשינויים בערכים חברתיים, המצב הכלכלי (השפעת חברת השפע), הקטנת האיום הקיומי, עודף בחיילים (היוצר אבטלה סמויה, בעיקר בתפקידים עורפיים), ושיח ה"פראיירים". הרושם הוא שבכל פעם שנרשמת ירידה במוטיבציה לשרת, צה"ל והממשלה בוחרים בדרך הקלה: במקום לחזק את הכוחות המניעים הערכיים, מועלה "שכר" החיילים. למעשה, מדובר בפתרון לטווח קצר לבעיית עומק, העשוי להשקיט את הרוחות עד שיתעוררו דרישות חדשות. תשלומים אלה יהפכו עם הזמן את הפיצוי של היום לשכר של ממש, על כל המשמעויות החברתיות הכרוכות בכך. מערך המילואים מצוי בתהליך דומה מזה 20 שנה. וכך, בעזרת תגמולים שהולכים וגדלים, פותר צה"ל את הצורך לייחד את המיעוט המשרת ולפתור את בעיות המוטיבציה. לשיח התגמולים והשכר יש משמעות רבה וישירה לדיון רב-השנים על צה"ל כ"צבא העם", שלכאורה עומד מול מודל הצבא המקצועי. מודל "צבא העם", על-פי דוד בן-גוריון, היה מושתת על שירות שוויוני של כלל (או לפחות רוב) הצעירות והצעירים המגיעים לגיל 18, על "כור ההיתוך", שנועד לאחד את החברה והשבטים בה, ועל צבא שתפקידו לא רק להילחם ולהגן על המולדת אלא לעסוק גם בפעילות חברתית.

זמן רב ושינויים מרחיקי לכת חלפו מאז. האיום הצבאי השתנה לחלוטין, החברה הישראלית אחרת והכלכלה מתבססת במידה רבה על כוחות השוק, אך צה"ל בוחר לדבוק במונח "צבא העם". כך למשל, בשנת 2004 פרסמו המטה הכללי והרמטכ"ל משה יעלון מסמך "ייעוד וייחוד", ובו נאמר ש"צה"ל, כ"צבא העם", ימשיך לגייס לשורותיו חיילים רבים ככל האפשר, בסדיר ובמילואים. באסטרטגית צה"ל שפורסמה ב-2018 על-ידי הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, נקבע בתחום בניין הכוח, כי "ביסוס עוצמתו של צה"ל על איכות המשרתים ואטרקטיביות השירות וחיזוקו של צה"ל כצבא לוחם וצבא העם". תמונת מצב זו לא הייתה נכונה כבר ב-2004, ובוודאי לא ב-2018. דומה, כי על-אף שמפקדי צה"ל מרבים להשתמש, גם כיום, במונח "צבא העם", בעיקר באירועים חגיגיים, גם הם מבינים שצה"ל כבר מזמן איננו כזה, לא בהיבט הכמותי וגם לא בהיבט של שיתוף כלל שכבות העם. די לציין שרק בין מחצית לשני שלישים מהמועמדים לשירות ביטחון מתגייסים לצה"ל, וכשישית מהם לא מסיימים את השירות המלא. ביטוי לכך בא בסקר המכון למחקרי ביטחון לאומי מנובמבר 2021, כאשר על השאלה "מה היית מייעץ לנער שעומד בפני גיוס?" ענו 32% "להתגייס לצה"ל לתפקיד בעל ערך באזרחות", ורק 26% ענו שייעצו לנער להתגייס לשירות קרבי או כלוחם בסיירות נבחרות. בשירות המילואים התמונה בולטת אף יותר: הגיוס למילואים הוא מזה זמן בררני והתנדבותי. צה"ל מלכתחילה מגייס למילואים רק מבין אלה שהשתחררו מהשירות הסדיר ורק את אלה שהוא זקוק להם מבין הלוחמים, תומכי הלחימה ונושאי תפקידים מיוחדים. בנוסף, למרות שעל-פי החוק על כל חייל לשרת במילואים, מוסכם, כי רק מי שמתנדב לכך מבצע שירות מילואים בפועל. כך, רק 6% אחוזים מאלו שהתגייסו לשירות חובה משרתים שירות מילואים פעיל. השיח התקשורתי מעמיד מול מודל "צבא העם" את מודל "הצבא המקצועי". סקר המכון לדמוקרטיה שפורסם בנובמבר 2021 מצביע על כך ש-47% מהנסקרים היהודים סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו על צבא מקצועי. מספר זה גדל בעקביות מאז 2017. מדינת ישראל, במצבה הגיאופוליטי והחברתי הנוכחי, אינה יכולה להרשות לעצמה צבא מקצועי, לא מבצעית, לא כלכלית וגם לא ערכית. אחזקת צבא מקצועי בהיקף הקיים היום, כשהמשרתים הם מקבלי משכורות, יהיה נטל כלכלי שהמדינה לא תוכל לעמוד בו. חשוב אף יותר: מעבר לצבא מקצועי יגרום, ככל הנראה, לגיוס על-רקע ערכי-אידאליסטי של מעטים יחסית, ורוב המתגייסים יתנדבו לשרת בעיקר משיקול תעסוקתי (ומן הסתם משכבות סוציו-אקונומיות חלשות יותר). היכולת המבצעית של הצבא תפחת, בין השאר משום שצבא שכזה יתאפיין ברוח לחימה פחותה, נטולת ערכים חברתיים וזיקה למולדת. בנוסף, צבא מקצועי יתקשה לקיים מחויבות ולגיטימציה ציבורית כלפיו ויתרום להרחבת הפערים החברתיים בתוכו ובציבור בכלל.

המסקנה המתבקשת היא, כי ממשלת ישראל, הציבור הישראלי ובעיקר צה"ל צריכים להחליט עקרונית על המשך קיומו של צה"ל כ"צבא העם". אין מדובר בהחלטה הצהרתית בלבד. מתחייבת שורה של החלטות מעשיות לגבי מודל הגיוס הנכון במציאות הנוכחית. נראה, כי הפתרון המערכתי לדילמות שהוצגו לעיל ולשימור לפחות חלקי של מאפייני "צבא העם", הוא גיוס לצה"ל במודל שונה מהקיים היום, אך לא במודל של צבא מקצועי או מודל שיוליך לכך. מודלים אפשריים הם למשל מודל "שירות שווה לכולם" של תנועת "פנימה", או מודל גיוס בררני ורשמי כפי שהוצע כבר בעבר, למשל על-ידי פרופ' יגיל לוי למערך הסדיר ועל-ידי כותב שורות אלו למערך המילואים. על-פי מודל זה, תחול חובת גיוס על הכל, אבל צה"ל יגייס רק חלק מהם לפי קריטריונים ברורים ושקופים, תוך תגמול ופיצוי בהתאם. מודל זה נראה מעשי יותר, ותואם את הסביבה החברתית הקיימת כיום בארץ. טוב יעשה הצבא אם יקדים את הדיון, גם זה הציבורי, בנושא מודל הגיוס, בטרם משבר. אין זה נכון להמשיך ולקוות שעל-ידי הגדלת דמי הקיום (בדרך ל"שכר") של חיילי החובה, על-ידי הגדלת הפנסיות לאנשי הקבע והגדלת התגמולים לאנשי המילואים, ייפתרו כל הבעיות. מוטיבציה וערכים לא קונים בכסף!