האינפלציה מרימה ראש ברוב המדינות הגדולות והמשקים החשובים. בארה"ב היא הגיעה בדצמבר לשיעור שנתי של 7%, הגבוה ביותר מזה 40 שנה. גם בבריטניה נרשם שיא של עשרות שנים, עם 5.4% בשנה שעברה. גרמניה קרובה מאוד (5.3%), ובגוש האירו האינפלציה הסתכמה אשתקד ב-4.9%. צרפת יכולה להתהדר ב-2% בלבד – יעד יציבות המחירים ברוב המדינות – אבל בחודשים האחרונים היא בקצב שנתי של 3.4%. בישראל עלו המחירים אשתקד ב-2.8% - הרבה פחות מאשר בעולם, אבל מעל יעד האינפלציה ולעומת ירידה של 0.7% בשנת 2020. עליית מחירים מתונה היא תופעה חיובית, שכן היא מלמדת על ביקושים ועל פעילות במשק. ירידת מחירים היא סימן מובהק למיתון: אנשים לא קונים, המוכרים נאלצים להוריד מחירים, אין להם כסף להשקעות נוספות וחלקם אף קורסים. זו הסיבה שאינפלציה של 2% בשנה היא כאמור היעד במדינות רבות. הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב, אף שינה באוגוסט 2020 את מדיניותו רבת-השנים וקבע שישלים עם אינפלציה גבוהה ביותר בטווח הקצר, אם המגמה ארוכת הטווח תתיישר על 2%. האינפלציה מתחילה להוות בעיה כאשר היא חורגת לאורך זמן מגבולות הסביר, משום שהיא שוחקת את השכר והחסכונות, מקשה על הלקוחות והצרכנים, ובעיקר עלולה לגרום להתמרמרות חברתית ופוליטית של מי שרואים את עמלם המיידי כבלתי משתלם ואת עמל חייהם יורד לטמיון. לא צריך להגיע למצב המטורף של מאות אחוזים בשנה, כפי שהיה אצלנו בשנות ה-1980, כדי שהחיים יהיו קשים ואפילו בלתי נסבלים. לכן, בכל העולם, בנקים מרכזיים וממשלות עושים ככל יכולתם כדי לרסן את האינפלציה. הבעיה היא, שלא תמיד זה תלוי בהם – ולפחות חלקית זהו המצב כעת.

היה סביר להניח שהמחירים יעלו לאחר הקורונה, בה הפעילות הכלכלית הצטמצמה במידה רבה – במיוחד בתחומי הבילוי והנופש. מי ששהו בבידוד וסבלו מריחוק חברתי במשך חודשים, שבים ויוצאים למסעדות, נוסעים לבתי מלון וטסים לחו"ל. גם הקניות בקניונים חוזרות לשגרה, לפחות חלקית. עסקים שנאלצו להוריד מחירים בזמן הקורונה או אף להקפיא את פעילותם, יכולים לנצל את הביקוש המחודש כדי להעלותם, גם כדי לפצות את עצמם על הפסדיהם. זה הדבר הכי בסיסי בכלכלה: היצע וביקוש. בארה"ב נוספה סיבה ייחודית: ממשלי טראמפ וביידן שפכו על האוכלוסייה טריליוני דולרים, כולל בסיוע במזומן שקיבלו כמעט כל משקי הבית. מאחר שכאמור הוצאות רבות הצטמצמו, רוב הכסף הזה לא הופנה לצריכה בעיצומה של הקורונה, אלא נשאר בארנקיהם של האמריקנים. כיום יש למשקי הבית 28 טריליון דולר יותר מאשר ב-2019. די בכך שחלקיק מסכום זה מופנה לצריכה, כדי לגרום לעליית מחירים. אינפלציה כזו הייתה מתקבלת בברכה, משום שהיא מלמדת על יציאה מן המיתון שכפתה הקורונה ומתקנת את ירידות המחירים במהלכה. אלא שהיא הייתה אמורה להימשך חודשים בודדים בלבד, ולא להפוך למגמה מתמשכת ומעמיקה. המצב הנוכחי נגרם משילוב של מספר גורמים. התפרצויות מחודשות של הקורונה, במיוחד במזרח הרחוק, גורמות לשיבושים באספקה ולמחסור במוצרים. מחיר הנפט עלה בשל העלייה בביקושים ומתיחויות גיאו-פוליטיות בקזחסטן, אוקראינה והמפרץ הפרסי – מה שמוביל להתייקרות החשמל ועלויות הייצור. מחסור בשבבים, שהורגש עוד לפני הקורונה, מעלה את המחירים של מוצרים בהם הללו מותקנים – החל במקררים וכלה במכוניות. מחסור בידיים עובדות, במיוחד בארה"ב – מיליונים החליטו שלא לחזור לשוק העבודה לאחר הקורונה – מחייב את המעסיקים להעלות שכר ולגלגל על כתפי הצרכנים את ההוצאות המוגדלות.

כדאי מאוד שנזכיר לעצמנו, שעם כל הכבוד המגיע למשק הישראלי ועם כל הגאווה הלאומית שלנו על הישגיו, הוא בסך-הכל פסיק קטן במפת הכלכלה העולמית. כאשר בעולם מתחוללים אירועים ושינויים רוחביים, ההשפעה עלינו תהיה מירבית וההשפעה שלנו תהיה מזערית. אין לנו שום שליטה על המחירים בשוק העולמי, ולעומת זאת יש להם שליטה רבה עלינו. ראו מה קרה בשנה האחרונה לכמה מחירים מרכזיים. נתחיל ממקורות האנרגיה, המשפיעים במישרין על כל יתר המחירים בשל השימוש בהם לכל מוצר ולכל שירות. מחיר הנפט עלה בשנה האחרונה ב-15%, הגז הטבעי התייקר ב-48% ואילו מחיר הפחם זינק ב-97%. למי שמתלונן על העלייה במחיר הפסטה כדאי לדעת, שהחיטה – חומר הגלם שלה – התייקרה בשנה האחרונה ב-20.7%. ההתייקרויות הגיעו גם להיי-טק: מחירי המוליכים למחצה עלו בשנה האחרונה ב-33%. תראו מה קרה לעלויות הייבוא: מחירי ההובלה האווירית עלו בממוצע ב-67.3%, ואילו מחיר התובלה הימית יותר מאשר הוכפל עם זינוק של 121%. כל זה חייב לבוא לידי ביטוי במחירים בישראל, וזה מה שקורה. האנרגיה מתייקרת, חלק מחומרי הגלם מתייקרים, הבאתם לישראל מתייקרת – וגם המחיר לצרכן אמור לעלות.

כחלק מן הפופוליזם הקבוע, נוהגים להשוות מחירים בין ישראל לבין העולם (זוכרים את המילקי בברלין?) באמצעות תרגום פשוט מדולר/אירו/ליש"ט לשקלים. זו שטות מוחלטת, כי מה שקובע הוא כוח הקנייה: כמה זמן צריך לעבוד כדי לרכוש מוצר מסוים. לחם אחיד עולה בישראל שבעה שקלים, כך שעל-פי אותו גישה שגויה – אם במדינה כלשהי הוא עולה שלושה שקלים, אז אצלנו המחיר מנופח ביותר מ-100%. אבל אם השכר הממוצע באותה מדינה הוא 3,000 שקל לחודש לעומת למעלה מ-10,000 שקל בישראל – הרי שאצלנו הלחם זול בהרבה. וזו רק דוגמה פשטנית. הטעיה נוספת, שלרוב נעשית במכוון, היא לטעון שאין בישראל תחרות. עובדה: רק חמישה בנקים גדולים, רק חמש קבוצות ביטוח גדולות, רק שלוש חברות סלולר משמעותיות, רק שתי רשתות שיווק נרחבות וכך הלאה. אבל מי שאומר זאת, מתעלם לחלוטין מגודלו של המשק הישראלי: פחות מ-10 מיליון צרכנים; אז כמה חברות מתחרות כבר יכולות לשרוד? ראו מה קרה בשוק הסלולר: עוד ועוד חברות, ובסוף רק שלוש הצליחו להתקיים – כי זה מה שהשוק יכול לבלוע. אז חמישה בנקים וחמש חברות ביטוח על כזו כמות של תושבים, זה הרבה מאוד; ובתחום השיווק יש תחרות מצידן של רשתות קטנות יותר. ייחודו הגיאו-פוליטי של המשק הישראלי זוכה גם הוא להתעלמות מכוונת. מדינות כמו בלגיה והולנד, שאותם חכמולוגים אוהבים להשוות אותנו אליהן, אינן רק חלק מהאיחוד האירופי, אלא גם ובעיקר יכולות לסחור עם שכנותיהן. זה אומר, שאם יש הפסקת חשמל רצינית בצרפת, היא יכולה לקבל תוספת מספרד; ושאם מחירי החלב באיטליה מאמירים, היא יכולה לייבא משווייץ. ואצלנו? כלום ושום דבר, כולל עם המדינות איתן יש לנו הסכמי שלום. מעבר לכך, קשה להביא משקיעים וחברות זרות למדינה בה בכל יום עלול ליפול טיל בנמל התעופה, ובה שרים מתחלפים מדי שנתיים ואין אופק שלטוני ורגולטורי. אז מה שכן יש לנו למרות כל זה, הוא ממש לא מובן מאליו.

עוד מילה על אותם גורמים זרים שכן פועלים בישראל, ולשמחתנו יש רבים וטובים כאלה – החל מענקי מזון (קוקה-קולה, דנונה ועוד), דרך ענקי שירותים פיננסיים (סיטיבנק, HSBC ואחרים) וכלה כמובן בענקי הטכנולוגיה (אינטל, גוגל, אפל ורבים נוספים). כאשר חברה כזאת פותחת סניף או מרכז פיתוח בישראל, כולם רצים להצטלם שם. כאשר היא רוכשת חברה ישראלית, חלק מפרגנים וחלק מקנאים. אבל יש לזה גם מחיר: הפעילות בישראל תהיה כפופה לשיקולים בינלאומיים ולהחלטות אסטרטגיות המתקבלות מעבר לים. כך יכול להיווצר מצב בו תיסגר חברה ישראלית שהפכה לשלוחה של חברה רב-לאומית; כך ייתכן שהענק העולמי יפטר עובדים בישראל; וכך אנחנו מגיעים להעלאות מחירים של אסם השייכת במלואה לנסטלה השווייצרית. אנחנו לא יודעים עד כמה ההתייקרויות הללו הן יוזמה של אסם או הכתבה של נסטלה, אבל לבטח שיש כאן שיקולים ואולי גם הנחתות שהרבה מעבר לישראל. אסם היא עוד אחת מחברות-הבנות של נסטלה, שדוחותיה וביצועיה נבחנים ברמה עולמית מאוחדת ולא במשקפיים ארציים נקודתיים. אסם חייבת לתרום את חלקה לרווחיה של נסטלה, וזוהי המשמעות של להיות חלק מקבוצה רב-לאומית מובילה בתחומה.

נו, אז שהחברות יספגו את ההתייקרויות ויקצצו קצת את רווחיהן במקום להעלות את המחירים – זוהי תגובה טבעית ונפוצה. יש בה מן האמת, אבל כמו תמיד – לא כל האמת. הגיע הזמן להיפרד מהתפיסה הסוציאליסטית הכושלת ולפיה "רווח" היא מילה גסה. עסקים פועלים כדי להרוויח, נקודה. בלי זה הם לא יתקיימו, סימן קריאה. רווחים מאפשרים להרחיב את הפעילות, וכך להעסיק יותר עובדים, לספק יותר מוצרים ושירותים ולשלם יותר מיסים. רווחים מעניקים כרית ביטחון לזמן משבר. רווחים מאפשרים לחלק דיבידנדים – ורוב החברות הגדולות בארץ נסחרות בבורסה, כך שגם הציבור יוצא נשכר. מהו רווח סביר? זה משתנה מאוד מענף לענף ומחברה לחברה, ולכן הדיון צריך להיות פרטני ומעמיק, ולא ברמת הססמאות. תגובה נפוצה נוספת: נו, אז שהממשלה תוריד מיסים וכך המחירים יירדו (למשל: להפחית את הבלו על הדלק או להוריד את המע"מ). נחמד מאוד, אבל מנותק לחלוטין מן המציאות. מעבר לכך שהמיסים הם אלו המממנים את פעולות הממשלה – ביטחון, חינוך, בריאות, רווחה וכל היתר – הרי שעכשיו ממש, אבל ממש, אי-אפשר להוריד מיסים. אם כבר, אז צריך להעלות אותם; ותרשו לי לנחש שזה יקרה השנה או בשנה הבאה. הסיבה היא שוב הקורונה: הסיוע החיוני והחיובי למשק, שהעניקו בעיקר ממשלות נתניהו (וזה לזכותן), הוביל לגרעונות של 160.3 מיליארד שקל ב-2020 ושל 68.7 מיליארד שקל ב-2021. נכון שתמיד יש גרעונות, אבל לא בכאלו סכומים – וצריך לכסות אותם. יש שלוש דרכים לעשות זאת. האחת: לקצץ בתקציב, דהיינו בשירותים לאזרח. השנייה: ללוות כספים בשוק ההון (בנקים והנפקות אג"ח). השלישית: להעלות מיסים. בדרך כלל יש צורך בשילוב של כל השלוש, והעלאת מיסים היא הפשוטה ביותר והמהירה ביותר. במצב הנוכחי, ודאי שאין לדבר על הפחתת מיסים. אז מה כן? אכן, אפשר לצרוך פחות ואפילו להטיל חרם צרכנים, במיוחד אם ההעלאות חדות ובלתי מוצדקות (ויש לבחון זאת בקפידה, על בסיס נתונים ולא בפופוליזם זול). המשימה העיקרית היא של הממשלה: למנוע יצירת ציפיות אינפלציוניות – המגשימות את עצמן ויוצרות מערבולת מסוכנת. את זה עושים ברוגע ובהידברות, כמו גם בהקפאת מחיריהם של שירותים ממשלתיים, ולא בכיפופי ידיים ובנסיונות לכפות התנהלות עסקית.