כאן יש בעיה. מצד אחד, חשוב שפוליטיקאים לא יתערבו בעבודתה המקצועית של המשטרה, כדי שזו לא תושפע משיקולים פוליטיים. לא היינו רוצים שבחקירות נגד אישי ציבור ובקביעת גבולותיה של זכות המחאה יהיה אפילו גרם של פוליטיזציה. מצד שני, הפוליטיקאים – ובמיוחד ראש הממשלה, שר המשפטים והשר לביטחון פנים – הם שלוחיו של הציבור, אותו אמורה המשטרה לשרת. חוץ מזה, בחיי המעשה יש התערבויות פוליטיות, כמו שהולך ומתגלה בוועדה לחקירת אסון מירון. אז כיצד מיישבים את הדברים?
אינני אומר שיש לי הצעה מגובשת. הנושא מצריך חשיבה מרובה, בדיקה של מה שקורה במדינות דמוקרטיות מתקדמות והתייעצות עם מומחים למשפט, זכויות אדם, מינהל ציבורי וקרימינולוגיה. מה שכן נדמה הוא, שאם המשטרה הייתה מסוגלת להפעיל במשך שנים רוגלה בלי שהשרים יידעו דבר; אם המשטרה מפרה צווים שיפוטיים כמעשה של יום-יום; אם חקירות נערכות דרך קבע תוך הפרת זכויותיהם של חשודים – הרי שאין מנוס מהגברת הפיקוח הפוליטי עליה.
נקודת המוצא הטהרנית אומרת, שלפוליטיקאים יש השפעות אידיאולוגיות לצד אינטרסים אישיים ומפלגתיים, בעוד שומרי הסף נקיים מכל אלו. זו כמובן שטות מיסודה, כי לאנשים – במיוחד חכמים ומשכילים בתפקידים בכירים – יש אידיאולוגיה ותפיסות עולם והשקפות פוליטיות, המשפיעות עליהם אפילו בתת-ההכרה. וזה גם מופרך במישור המעשי, כי ניתן להצביע בצורה ברורה על ההשפעות הללו. יתרה מזאת: פוליטיקאי נבחר מתוך היכרות עם השקפת עולמו וכדי ליישם אותה, בעוד על זו של שומרי הסף איננו יודעים דבר. אז אני לא אומר שצריך להפקיד/להפקיר הכל בידי הפוליטיקאים; ודאי שלא. אבל לפחות מה שמתרחש במשטרה מלמד, כי יש לשנות את נקודת האיזון.