התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופיים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים - ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ. דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים. דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ. חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופי-קולוניאליסטי, בו האירופים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטליים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת ההגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו - לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה - היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי-האי ערב עוד בטרם הופעת האיסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למוצאה גם באזור עירק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלשתינים. ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצידו הסכסוך היהודי-פלשתיני, כך גם הלך ודעך הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים: "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה, ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלשתינית התעצבה מאוד, והכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלשתיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.

לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן-גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת השחרור, עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים. צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר. שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלשתיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958. רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת. מלחמת ששת הימים והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פתח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלשתיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלשתינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלשתינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באינתיפאדה הראשונה נראו פלשתינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הביטחון הישראלים. בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.

עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלשתינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת עטור הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלשתיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן-גוריון התעטף בו ברצון ב-1948 - בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי. באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שההקשר הפלשתיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלשתינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולרית: מוזיקה, תוכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתוכנית הפופולרית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלשתיני. במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק. עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.