העימות באוקראינה מתנהל בפועל בשתי רמות. האחת היא הרמה הדו-צדדית - מלחמה בין רוסיה לאוקראינה על כפיית השפעה רוסית בשכנתה ממערב. השנייה היא הרמה האזורית והעולמית, בין ארה"ב ומדינות נאט"ו לבין רוסיה, שבמסגרתה מתחולל עימות על מרחבי השפעה באירופה וכללי המשחק במערכת הבינלאומית. פוטין מצידו חותר להרחיב את מרחב השפעתה של רוסיה למדינות מזרח אירופה ולבלום את התפשטות נאט"ו מזרחה. לעומתו, ארה"ב מצידה נאבקת על מעמדה העולמי ועל ביטחון בעלות בריתה, תוך חשש מהשלכות העימות עם רוסיה להחרפת התחרות הבין-מעצמתית, ובעיקר בזו שבינה לבין סין. מדינות נאט"ו נמנעות מהתערבות צבאית לצד הכוחות האוקראינים, מחשש ללחימה ישירה מול הצבא הרוסי. אומנם במערב נשמעו קריאות להתערבות צבאית בלחימה, למשל הטלת אזור אסור לטיסה בשמי אוקראינה. אלא שאכיפת אזור כזה תחייב מטוסי קרב של ארה"ב ונאט"ו לסייר מעל שטח אוקראינה ולהפיל מטוסים ומסוקים רוסיים שיפרו את האיסור. המשמעות תהיה ארה"ב ורוסיה יילחמו זו בזו, ובכל מקרה עבור הישג אופרטיבי מוגבל, שכן לרוסיה יכולות לתקוף ערים באוקראינה בטילי קרקע-קרקע במקום במטוסים. רעיון נוסף שעלה הוא כינון אזור הומניטרי בטוח במערב אוקראינה, בשטחים שעדיין לא נכבשו על-ידי הכוחות הרוסיים. הכוונה היא לסמן טריטוריה בטוחה לעקורים אוקראיניים, שתוגן על-ידי כוחות נאט"ו, בחסות מטרייה מדינית של האו"ם, שגם תמנע את המשך התקדמותו של צבא רוסיה מערבה. משמעותו של צעד זה תהיה הכרה בפיצול אוקראינה לחלק שבשליטת רוסיה ולחלק מערבי בשליטת נאט"ו. התוצאה הצפויה תהיה היווצרות מרחב חיכוך ישיר בין צבא רוסיה לבין כוחות נאט"ו, עם סיכון גובר להידרדרות עד כדי סיכון להתפתחות מלחמת עולם שלישית. לפיכך, הבחירה של ארה"ב ומדינות אירופה היא להימנע מעימות צבאי ישיר, להמשיך בלחץ העיצומים ובהעברת אמצעי לחימה לצבא האוקראיני, ולצפות מנגד בצבא הרוסי השוקע בביצה האוקראינית, סובל מאבידות ומתקשה לממש את יעדיו. הסיוע המערבי לצבא אוקראינה כולל הגשת מודיעין עדכני ולרוב מדויק על מהלכי רוסיה; אספקת מספר רב של טילים ניידים נגד טנקים, כולל טילי ג'וולין, וטילי סטינגר נגד מטוסים, הניתנים להפעלה על-ידי צוותי קרב קטנים מפוזרים ועצמאיים; אספקת והפעלת כלי טיס בלתי מאוישים תוקפים מטורקיה ומפולין, להם אפקטיביות מבצעית וסיכון מופחת להסלמה. זאת, לעומת מימוש רעיון שעלה להעביר לאוקראינה מטוסי קרב מפולין או ממדינות אחרות. לפיכך, ארה"ב ומדינות נאט"ו משפיעות על הלחימה, אך בלי להתעמת ישירות עם צבא רוסיה. יש מידה של ציניות בעובדה שהעימות בין הצדדים מתנהל על גבם של האוקראינים, הסופגים אבדות הולכות ונצברות בעוד מתרחשת בריחה המונית של תושבים (מעל 2.5 מיליון עד כה) אל מחוץ לגבולות המדינה, והרס רב נגרם ומתרחב בכל יום נוסף של לחימה.

ארה"ב מסרבת פומבית לנהל מו"מ עם רוסיה, אך מאפשרת מו"מ ברמה הדו-צדדית בין רוסיה לאוקראינה וגם את ניסיונות התיווך, בין היתר את זה שמעורב בו נפתלי בנט. קשה לשער שהמו"מ הדו-צדדי יביא להפסקת אש. פוטין יצא למערכה כדי לשנות את כללי המשחק בין המעצמות, להשיב לרוסיה מעמד של מעצמה, ולהשיב את אוקראינה למקומה הטבעי מבחינתו – מדינת חסות רוסית. אך ככל שגוברים הקשיים לקדם את יעד-העל הרוסי במאבק עם המערב, וככל שתוכניות המלחמה הרוסיות משתבשות, נראה פוטין מוכן לנהל מו"מ עם נציגי ההנהגה האוקראינית, הגם שבראייתו היא חסרת לגיטימיות. רוסיה מציגה שורת דרישות מופחתות להפסקת הלחימה, והן: הפסקת ההתנגדות הצבאית האוקראינית; הכרה בחצי-האי קרים כשטח רוסי; הכרה ברפובליקות הבדלניות של דונצק ולוגנסק כמדינות עצמאיות; התחייבות של אוקראינה, מעוגנת בחוקתה, לניטרליות ואי-הצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופי; פירוז אוקראינה מכוחות צבא. מבחינת ארה"ב, בשלב זה "משחק הסיום" אמור להתבסס על הבנות והסכמות בין רוסיה לאוקראינה, ללא תמורות משמעתיות לרוסיה מהמערב למעט הקלה בעיצומים, אך ללא ויתורים לגבי פריסת כוחות נאט"ו. חשוב לוושינגטון להפגין, כי בידי נאט"ו היכולת, הנחישות והרצון להגן על כל סנטימטר משטח המדינות החברות בברית, כפי שהתחייב הנשיא ג'ו ביידן. אולם, עקב העדר כוונה להעניק לפוטין תמורות מצד ארה"ב ונאט"ו, הוא נדחף לנהל מו"מ תוך כדי לחימה על-מנת לקדם את יעדיו. לכן הצבא הרוסי ממשיך במאמצים לכתר את קייב ובתוך כך גם לבצע ניסיונות לפגוע אישית וישירות בנשיא ולדימיר זלנסקי; לנתק את אוקראינה מהיציאה לים השחור; להשתלט בצורה מוחלטת על המחוזות המזרחיים של אוקראינה שהכריזו על עצמאות שהוכרה על-ידי מוסקבה; ולכתוש ערים אוקראיניות ראשיות. אם לא יהיה די בכך והמערב לא ייענה בחיוב לחלק מתביעותיו של פוטין, יש לצפות לעליית מדרגה בתקיפת ערים באוקראינה ובכתישתן, בהשתלטות על תחנות כוח גרעיניות - נוספות על אלה שכבר נתפסו - כדי לנתק את אספקת החשמל במדינה, מה שיגביר את החששות לסכנת דליפתה של קרינה גרעינית; וגם באיומים במימד הנשק הבלתי קונבנציונאלי – כימי וגרעיני. רוסיה כבר הגבירה את דרגת הכוננות של הכוחות הגרעיניים שלה. דוקטרינת הגרעין שלה משנת 2020 קובעת שהיא תשקול שימוש ראשון בנשק גרעיני במצבים של "תוקפנות קונבנציונלית המאיימת על עצם קיומה של המדינה". בשלב זה, רוסיה רחוקה מקריסה (אף מעצמה חמושה גרעינית לא התמודדה עד כה עם אפשרות של קריסת משטר עקב לחץ כלכלי ומדיני). זאת הסיבה לכך שנדחו רעיונות שעלו במערב לנסות ולקדם יעד מרחיק לכת של הפלת פוטין מכס הנשיאות.

למרות השאיפה של ארה"ב ובעלות בריתה "להוריד את פוטין על הברכיים", הן נדרשות לבחון את השלכותיה של התמשכות הלחימה בשל הצטברות בלתי מרוסנת של פגיעה באזרחי אוקראינה, וגם על שום הסיכון שזירת המלחמה תתרחב מעבר לגבולות אוקראינה ואף תגלוש למימד בלתי-קונבנציונאלי. המטרה העיקרית שארה"ב הציבה לעצמה בעת הזו היא גביית מחיר כבד מרוסיה - פוליטי, צבאי וכלכלי - בגין הפלישה לאוקראינה, כדי להרתיע את פוטין מתוקפנות עתידית. עם זאת, ככל שפוטין יספוג מחירים כבדים, הוא יקשיח את תביעותיו ויתקשה עוד יותר להתפשר. התוצאה האפשרית תהיה התמשכות המלחמה, תוך הגברתם של סיכוני ההסלמה למדרגות שאף צד לא חפץ בהן. לפיכך, על ארה"ב להקדים את נקודת ההיפוך של אובדן השליטה במצב, ואז לקדם הידברות מול רוסיה על-מנת להביא לסיום המלחמה ולמנוע את התמשכותה. במסגרת ההסדרה, גם ארה"ב תידרש לגלות גמישות ואף להתחייב להימנע מצירוף לברית נאט"ו מדינות נוספות, הגובלות ברוסיה. הטרגדיה האנושית המתרחשת באוקראינה היא כואבת. לעם האוקראיני מגיע להיות חופשי, אך על ארה"ב ונאט"ו לנהל את העימות בתבונה על-מנת למנוע הישנות אירועים דומים וגם לבלום את אפשרות הגלישה למלחמת עולם שלישית.