חשוב מזה הוא הלקח ביחס להפעלת הכוח של רוסיה. המלחמה שמנהל פוטין היא מקרה ייחודי: רוסיה נלחמת באוקראינה, אבל ההישג הנדרש מול האוקראינים – מעמדם של החבלים העצמאיים לוגנסק ודונצק ומניעת כניסתה של אוקראינה לנאט"ו – הוא משני ביחס למטרת המלחמה האמיתית: יצירת שיווי משקל חדש בין רוסיה למערב.
לפיכך, ההישג המדיני שפוטין מבקש הוא מול גורם שאינו משתתף כלל פיסית במלחמה, ובשלב זה אינו שותף ישיר גם למו"מ לסיומה. במקום זאת, המערב מפעיל נגד רוסיה מלחמה כלכלית רבת עוצמה, אומנם במחיר מסוים לכלכלתו (בין השאר, כמובן, משום שהוא חושש מהידרדרות לעימות גרעיני), אך זה בטל בשישים לעומת הנזק הנגרם לרוסיה. כל הישג צבאי של רוסיה עלול, בסבירות גבוהה, רק להגביר את הנחישות והלגיטימציה של המאבק שמנהל המערב נגד התוקפנות הרוסית, אשר אינו כרוך מחיר בנפש, להדק ולמצק את המצור הכלכלי ולא לדון כלל במה שפוטין מבקש לדון.
אין מידע מלא ומהימן על תוכניות המלחמה של רוסיה, כפי שגובשו קודם לפלישה ובמהלכה, אך הגרסה המקובלת והסבירה היא שפוטין ביקש לפתור את סוגיית אוקראינה והאתגר שמציב לו המערב באמצעות הצלחה מהירה ובמחיר מינימלי – גם לצבא הרוסי וגם בפגיעה היקפית. אלא שמאמץ זה, ובעיקר כיבוש קייב על-ידי כוחות מוטסים, שהיה אמור להביא להתמוטטות מהירה של הממשלה האוקראינית, נכשל כישלון חרוץ.
מאותו רגע, פוטין נמצא במלכוד: ככל שעובר הזמן העולם מתרגל למחיר של העיצומים מבחינתו, בעוד שהנטל על המשק הרוסי ילך ויתגבר. כיבוש קייב בעזרת הכנסת כוחות רבים והפצצות אכזריות, כפי שעשתה רוסיה בצ'צ'ניה, עלול לאפס את האפשרות להגיע עם המערב להסכם, ואף לגרום להתחזקות הקולות הקוראים להתערבות צבאית ישירה בסכסוך. בהיפוך אמרתו של קלאוזביץ, המלחמה הנוכחית שמנהלת רוסיה כבר אינה אמצעי להשגת ההישג המדיני, אלא מאיימת לסכל את האפשרות להגיע אליו.