הצעתו של באהונר עוררה ויכוח ער בין תומכי השינוי החוקתי למתנגדיו. חבר המג'לס לשעבר, חוסין-נקוי חוסייני, הביע תמיכה בשינוי החוקה. הוא טען, כי הנהגת שיטת ממשל פרלמנטרית, שבבסיסה החייאת משרת ראש הממשלה, שבוטלה בשנת 1989, והפקדת בחירתו בידי המג'לס יחזקו את שיתוף הפעולה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת וישפרו את ניהול ענייני המדינה. הוא ציין, עם זאת, כי הקמת בית נבחרים נוסף אינה בעדיפות עליונה וכי הציבור האירני יתקשה להשלים עם מצב, שבו ענייני המדינה מנוהלים על-ידי שני בתים, בשעה שהמדינה מתמודדת עם בעיות כלכליות חמורות המחייבות פתרון. עורך הדין והפעיל הפוליטי הרפורמיסטי, מחמוד עליזאדה טבאטבאא'י, הביע אף הוא תמיכה עקרונית בשינוי החוקה. בראיון עיתונאי אמר טבאטבאא'י, כי עדיף שהמדינה תנוהל בשיטה פרלמנטרית ושהמג'לס יעמוד בראש ניהול ענייני המדינה. מתנגדי ההצעה, לעומת זאת, הזהירו מפני שינוי חוקתי שיחליש עוד יותר את הרכיב הרפובליקני בשיטת הממשל באירן, שאמור לבטא את ריבונות העם במסגרת המוסדות הנבחרים על-ידי הציבור. בטור דעה, שהתפרסם בעיתון הרפורמיסטי שרק, נכתב, כי שיטת ממשל פרלמנטרית מחייבת פלורליזם וסובלנות פוליטית הבאים לידי ביטוי בקיומן של מפלגות חזקות וחברה אזרחית. זאת ועוד: שיטה פרלמנטרית היא לרוב שיטה מבוזרת המבטיחה ייצוג מינימלי לכל הקבוצות הפוליטיות ואינה מאפשרת למפלגה השלטת להחזיק בכל המושבים בפרלמנט. זה אינו המצב באירן, שבה פעילות המפלגות אינה מוסדרת והמג'לס נמצא בשליטה כמעט מוחלטת של הזרם השמרני הדומיננטי. גם המשפטן והמרצה עלי-אכבר גורג'י הסתייג מהשינוי המוצע וטען, שכינון ממשל פרלמנטרי בתנאים הנוכחיים אינו רצוי. הוא הזהיר, כי ללא חיזוק בסיס התמיכה העממית במשטר והבטחת חירויות האזרח, לא זו בלבד ששינוי חוקתי לא יפתור שום בעיה אלא שהוא עלול להוביל להחרפת חוסר היציבות ואף להתמוטטות החברה. גורג'י ציין, כי השיטה הפרלמנטרית היא במובן מסוים פסגת הדמוקרטיה והיא צריכה להתבסס על פלורליזם פוליטי, שאינו מתאפשר כיום באירן. לדבריו, לא ניתן לכונן מערכת פרלמנטרית ייצוגית במדינה, שבה הפלורליזם והסובלנות נמצאים בשפל ושעדיין מציבים תנאים אידיאולוגיים בפני מי שמבקש לשרת במקצועות חופשיים, כגון עריכת דין.

אין זו הפעם הראשונה שהצעות לשינוי החוקה מועלות במערכת הפוליטית האירנית. השינוי החוקתי האחרון הוכנס בעקבות מותו של מכונן המהפכה האיסלאמית, איתוללה רוחאללה חומייני, בשנת 1989. בהתאם לחוקת הרפובליקה האיסלאמית המקורית של שנת 1979, פוצלה הרשות המבצעת בין הנשיא, שסמכויותיו היו מוגבלות וטקסיות בעיקרן, לבין ראש הממשלה, שמונה על-ידי הנשיא כפוף לאישור המג'לס. פיצול זה נועד מלכתחילה להחליש את הרשות המבצעת ולמנוע ריכוז סמכויות בידיה, באופן שיאיים על מעמדו של המנהיג ויגביל את כוחו של הפרלמנט. הפיצול ברשות המבצעת עורר מאבקי כוחות בין ראש הממשלה לנשיא. חוקת 1989 הביאה פיצול זה לסיומו באמצעות ביטול משרת ראש הממשלה והעברת סמכויות לנשיא. בנוסף, החוקה המתוקנת שילבה הבחנה בין הסמכות התיאולוגית-דתית לבין הסמכות השלטונית הפוליטית כדי להכשיר את מינויו של עלי חמנאי כיורשו של חומייני, אף על-פי שהוא לא היה במעמד הלכתי רם דיו לירושה. היחסים המורכבים בין ארבעת הנשיאים האחרונים (אכבר-האשמי רפסנג'אני, מוחמד חאתמי, מחמוד אחמדינג'אד וחסן רוחאני) למנהיג חמנאי הביאו לקידום שורה של יוזמות לשינויים חוקתיים שנועדו לסלול את הדרך להחלפת השיטה הנשיאותית בשיטת ממשל פרלמנטרית. ביטול משרת הנשיא, הנבחר באופן ישיר על-ידי האזרחים ומחויב בראש וראשונה לציבור, והחלפתו בראש ממשלה, הנבחר על-ידי המג'לס, יאפשר מידה רבה יותר של שליטה ופיקוח על הרשות המבצעת. באוקטובר 2011 התייחס חמנאי עצמו לאפשרות לבטל את הנשיאות. הוא ציין שלא תהיה כל בעיה להחליף את השיטה הנשיאותית בשיטה פרלמנטרית, אם יוחלט לעשות זאת, אם כי העריך שהשינוי לא יתרחש בעתיד הקרוב.

במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא רוחאני התחדש הוויכוח סביב האפשרות לבטל את משרת הנשיא ולהשיב את משרת ראש הממשלה, כאשר קבוצת חברי מג'לס העלתה יוזמה לשינוי חוקתי בעניין זה. באוקטובר 2017 אמר חבר המג'לס השמרני, עזתאללה יוספיאן-מולא, שלשיטה הפרלמנטרית יהיו תוצאות חיוביות וכי חברי המג'לס שוקלים לשלוח מכתב למנהיג העליון כדי לקבל את אישורו למהלך או את הנחייתו לנשיא לבצע בחינה של החוק. גם אז עוררה היוזמה התנגדות, בעיקר מצד חוגים רפורמיסטים, שהזהירו, כי היוזמה תשים קץ להצבעה הישירה על-ידי העם. כל היוזמות לבטל את השיטה הנשיאותית הקיימת או לשנות את שיטת הממשל לא התממשו בעבר, וקשה להעריך את סיכוייה של היוזמה הנוכחית להבשיל לכדי שינוי. חרף האתגרים שהציבו לעתים הנשיאים בפני מנהיג אירן, הוא לא התקשה להשתמש בסמכויותיו כדי לנטרל את כוחם גם במסגרת השיטה הקיימת. יתר על כן: נראה היה שיותר משהוא מעוניין בביטול מוחלט של משרת הנשיא, חמנאי העדיף נשיא חלש הנתון לפיקוחו ולמרותו. אף על-פי כן, היוזמה לשינוי חוקתי עשויה לזכות הפעם בתמיכה רבה יותר הן במחנה הרפורמיסטי-פרגמטי והן במחנה השמרני, ואף מצד המנהיג עצמו. בחירתו של איש הדת הרדיקלי איברהים ראיסי לנשיא ביוני 2021 השלימה את השתלטות השמרנים על המוסדות הפוליטיים. התערבותו הבוטה של המשטר בהליך הבחירות – פסילת מועמדים והבטחת הישג ברור בסיבוב הראשון – היוותה ביטוי נוסף לאוטוקרטיזציה הנמשכת של המשטר ולנחישותו לדחוק כל גורם שעלול לאיים על ההגמוניה השמרנית. מציאות זו מציבה אתגר משמעותי בפני המחנה הרפורמיסטי-פרגמטי, שנדחק לחלוטין ממוקדי הכוח הפוליטיים ועשוי לתמוך ביוזמות לשינוי חוקתי, שעשויות לסייע לו בעתיד לשוב ולהשתלב במעגלי ההשפעה. השמרנים, לעומתם, עשויים לנצל את שליטתם המוחלטת בשלוש רשויות השלטון (המבצעת, המחוקקת והשופטת) לקידום יוזמות חוקתיות, שיבטיחו את ההגמוניה השמרנית ויוודאו כי השליטה במוקדי הכוח השונים, בהם גם אלה הנבחרים על-ידי הציבור, נשמרת בידי נאמניו של חמנאי. זאת, בייחוד לקראת מאבק הירושה הצפוי לאחר מותו.