יציאת מצרים הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות התרבות האנושית. מבחינה יהודית, היא הייתה רק שלב מקדים חיוני לקראת קבלת התורה והפיכתו של עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". עבדים אינם יכולים לבחור שלא לעבוד יום אחד בשבוע, אינם יכולים לציין חגים, אינם יכולים לתת צדקה, אינם יכולים לקבל ארץ משלהם ולקיים מצוות התלויות בה. לכן, כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה במעמד הסנה, תכליתה של שליחותו להוציא את ישראל ממצרים היא להגיע למעמד הר סיני: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". אבל מבחינה אוניברסלית, במבט של מי שאינם מחויבים לתורה ומצוותיה, עצם השחרור מכבלי השעבוד היה מהפכה חסרת תקדים. לא עבד בודד, אלא עם שלם. לא משרתים זניחים, אלא מי שהכלכלה מבוססת עליהם. לא בארץ נידחת, אלא במדינה החשובה ביותר בעולם. לא מרצונו של האדון, אלא לאחר שספג מהלומות שהעיצומים על רוסיה מחווירים לעומתן. רעיון החרות, התפיסה שאין לשעבד את האחר, ההכרה בזכותו של כל אדם לחופש – כל אלו עמדו בבסיס יצירתו של עם ישראל אלפי שנים לפני שחדרו לחשיבה המערבית המודרנית. אלא שגם במאה ה-21 יש עבדים: פועלים בסין, שפחות מין בישראל, ילדים במטעי קפה באפריקה. לרוב מצבם אינו סוד, אך למעט ארגוני זכויות אדם – איש אינו נוקף אצבע. לעיתים נוח מאוד לקבל את התוצרים הזולים שלהם (ע"ע סין), לעיתים הרשויות מתעצלות (ע"ע ישראל), לעיתים אי-אפשר להיגמל מהמוצר (ע"ע קפה). בשורות הבאות נעסוק בקבוצת עובדים בולטת במיוחד, שההתעלמות ממנה היא שילוב של שחיתות, נהנתנות ואדישות: הפועלים המקימים את המתקנים לטורניר הגביע העולמי שיתקיים בקטאר בנובמבר ודצמבר הקרובים.

שורש הרע היה עצם הבחירה בקטאר. מדינה ללא כל מסורת ספורטיבית, ללא שום ניסיון באירוח אירועים גדולים, נעדרת תשתיות פיזיות מתאימות, ובמזג אוויר בלתי אפשרי בחודשי הקיץ. ותראו על מי היא גברה בקלות בשנת 2010 בהצבעה בהנהלת פיפ"א: אוסטרליה, יפן, קוריאה הדרומית וארה"ב – מעצמות כלכליות, רובן גם מעצמות ספורטיביות, דמוקרטיות, כולן אירחו אולימפיאדות. בקיצור: כל היתרונות האפשריים. אבל לקטאר היה קלף מנצח: שחיתות. שורה של תחקירים, כולל באמצעי תקשורת מובילים כמו BBC, סאנדיי טיימס ופראנס פוטבול, הצביעו על כך שהזכייה נקנתה בשוחד. על-פי החשד, מוחמד בין-תמאם – קטארי שנאלץ להתפטר מתפקידו בפיפ"א בשל חשד לקניית קולות בבחירות לנשיאות הארגון – שילם 5 מיליון דולר לעמיתיו לשעבר כדי להבטיח את זכייתה של מולדתו. ומותר להניח, שהוא לא עשה זאת מיוזמתו האישית ומכיסו הפרטי. קטאר כמובן הכחישה את ההאשמות, ופיפ"א – מתחרה צמוד של הוועד האולימפי הבינלאומי על מדליית הזהב בשחיתות ספורטיבית – לא טרח לחקור את ההאשמות.

כיצד מקימים שישה אצטדיונים, בני רבבות מקומות כל אחד, בלב המדבר? הכסף לא אמור היה להוות בעיה: בשנת 2020 הסתכם התוצר הקטארי ב-246 מיליארד דולר, ואילו התוצר לנפש היה 82,000 דולר – השביעי בגובהו בעולם. אלא שהנתון האחרון מצביע על בעיה אחרת: בכל המדינה הזאת יש רק 2.8 מיליון תושבים, ורק 320,000 מתוכם הם אזרחים מקומיים. כל האחרים הם אזרחים זרים, מה שאומר שכלכלתה מבוססת מעיקרה על עובדים מן החוץ. הקטארים עצמם לא מלכלכים את ידיהם בחומר ובלבנים, בטיט ובטיח. בשביל זה יש עובדים זרים, וליתר דיוק – עבדים זרים. מי שנתן לקטאר לארח את הגביע העולמי, היה חייב לדעת שאת הפרויקטים הנחוצים יבנו עובדים זרים. אין עם זה שום בעיה עקרונית, אך במקרה של קטאר – מונרכיה רודנית בה 11% שולטים על 89% - אין מצב בו העובדים יזכו בתנאים המינימליים המקובלים בעולם המודרני והדמוקרטי. במקרה של מדינה שלפי כל הסימנים זכתה בדרכים מושחתות באירוח של אחד האירועים הנוצצים ביותר בעולם, אין מצב בו מישהו ידאג לאלו המצויים במעמד החברתי, הכלכלי והפוליטי הנמוך ביותר. וזה בדיוק מה שקרה. שורש הרע הוא שיטת ה"קָפָאלָה". התרגום המילולי של המילה הערבית הוא "חסות", אבל מאחוריה מסתתרת עבדות. היא מחייבת מהגרי עבודה – בעיקר פועלי בניין במדינות המפרץ – להיות קשורים למעסיק ספציפי המופקד על קבלת האשרה ותנאי התעסוקה. ארגוני זכויות אדם אומרים ששיטה זו מעניקה למעסיקים את האפשרות לנצל ולסחוט את עובדיהם על-ידי נטילת הדרכונים שלהם, כך שבפועל הם הופכים לאסירים במדינות אלו. קטאר הבטיחה ב-2017 לבטל אותה, אך למעט כמה שינויים – השיטה עומדת בעינה.

בשנת 2017 כתבה דבורה ת'וּר עבודה לתואר שני באוניברסיטת סביליה תחת הכותרת "קטאר 2022, הגביע העולמי של העבדות המודרנית – האם פיפ"א משחקת בצורה הוגנת?". המשפט הפותח של העבודה קבע: "לקראת הגביע העולמי 2022 בקטאר, מהגרי עבודה הבונים את התשתיות הנחוצות מוצאים את עצמם במצב פגיע דמוי-עבדות בשל ה'קפאלה' הנצלנית". ת'ור בדקה מה עושה פיפ"א כדי להגן על זכויות העובדים, ומסקנתה הייתה: לא-כלום. היא סיימה את המחקר במשפטים הבאים: "כדורגל הוא משחק יפהפה. אבל לנוכח מה שמתרחש בקטאר, כדורגל גם עלול להיות קשור לעבדות מודרנית ולמותם של מהגרי עבודה רבים. לפיפ"א עדיין יש חמש שנים כדי לשנות זאת, כך שהגביע העולמי של 2022 לא ייראה ככזה שנבנה על גבם של עבדים מודרניים, אלא כגביע עולמי שהוביל ליותר זכויות אדם לכל המהגרים בקטאר. פיפ"א יכולה לדרוש לבטל את שיטת ה'קפאלה' הנצלנית. פיפ"א אפילו יכולה לנצל את השפעתה כדי לקדם זכויות אדם בכל המדינות החברות בה, על-ידי כך שתדרוש מהם לעמוד בקני המידה הבינלאומיים של זכויות אדם". זה כמובן לא קרה. פיפ"א לא נקפה אצבע, ולקטאר עצמה ודאי שלא היה מניע לשנות את השיטה החוסכת לה כסף – גם אם במחיר בריאותם וחייהם של העובדים הזרים. לפני עשרה ימים בלבד הודתה הוועדה המארגנת של המונדיאל, כי שלוש חברות שעבדו עבורה ניצלו את עובדיהן. ההודאה באה לאחר פרסום תחקיר של ארגון אמנסטי, ולפיו עובדים בחברות שמירה נאלצו לעבוד 60 שעות בשבוע בתנאים של עבודות כפייה, ולא קיבלו יום אחד של מנוחה במשך חודשים ואפילו שנים. הוועדה המארגנת הכריזה שהפרות אלו "לחלוטין אינן מקובלות עליה" והובילו לצעדי אכיפה, כולל הרחקתם של מעסיקים כאלו מעבודות הקשורות למונדיאל. מישהו מאמין שמדובר בהפרות היחידות?

מי שמספיק תמים לחשוב כך, מוזמן לקרוא דוח בן 78 עמודים שפרסם באוגוסט 2020 ארגון Human Rights Watch. הארגון קבע, כי לפחות 60 חברות הפועלות בקטאר אינן משלמות שכר ראוי לעובדיהן, ולעיתים אינן משלמות כלל. בשנת 2017 אומנם התחייבה קטאר בפני ארגון העבודה הבינלאומי לבטל את שיטת ה"קפאלה" ולהגן על מהגרי עבודה, אך ההבטחה לא קוימה. הארגון דיווח, על סמך שיחות עם קרוב ל-100 עובדים בנסיכות, כי מצא ניצול ופגיעה בזכויות לכל רוחב המשק – שומרים, משרתים, בריסטות, עובדי ניקיון, צוות ניהולי ופועלי בניין. רבים מן העובדים הזרים בקטאר מועסקים בפרויקטים לקראת המונדיאל, ציין הארגון: אצטדיונים, מלונות, תחבורה ותשתיות. הם קיוו למצוא בקטאר עבודה יציבה ושכר בטוח, אך במקום זאת גילו שהם לכודים בתנאי ניצול, בשכר נמוך שלעיתים משולם באיחור, בחובות מעמיקים (לאחר ששילמו 2,600-700 דולר כדי לקבל את העבודה) ובחוסר יכולת להשתחרר מן המלכוד. 59 מהעובדים דיווחו על תשלומים באיחור; תשעה אמרו שלא קיבלו שכר כלל; 55 לא קיבלו תשלום על שעות נוספות; 20 לא קיבלו פיצויים בסיום ההעסקה; 12 דיווחו על קיצוצים קבועים במשכורותיהם. אלה עוד צריכים להחשיב את עצמם בני מזל, כי לפחות הם בחיים. במרס אשתקד פרסם העיתון הבריטי גארדיאן ניתוח בו נקבע, כי 6,500 עובדים זרים מהודו, פקיסטן, בנגלדש וסרי-לנקה נהרגו בקטאר בעשור שחלף מאז שזכתה באירוח המונדיאל – תריסר הרוגים בממוצע מדי שבוע. המספר האמיתי גבוה עוד יותר, ציין העיתון, כי מדובר בחמש מדינות בלבד – ולא באזרחי מדינות כמו קניה והפיליפינים, המהווים שיעור ניכר מן העובדים הזרים בקטאר; והוא אינו כולל את החודשים האחרונים של 2020. ואנחנו נזכיר שחלפו עוד שנה וחצי. נכון שמדובר במספר הכולל של עובדים זרים שנהרגו, אך העיתון העריך שרובם קשורים למונדיאל. הוועדה המארגנת הודתה ב-37 מקרי מוות בלבד, וטענה ש-34 מהם לא היו קשורים לעבודה – אבל מומחים מערביים מתייחסים בחוסר אמון לנתונים אלה. ממשלת קטאר לא הכחישה את מספר המתים הכולל, אך טענה שהוא אינו מוגזם ביחס למספר העובדים הזרים ושהוא כולל גם עובדי צווארון לבן שהלכו לעולמם מסיבות טבעיות. ומה היה לפיפ"א לומר? "אנחנו מחויבים לחלוטין להגנה על זכויותיהם של העובדים בפרויקטים של פיפ"א". לדברי הארגון, במתקנים שלו מונהגים כללי בריאות ובטיחות קפדניים ביותר, ומספר התאונות בהם נמוך ביחס לפרויקטים גדולים אחרים בעולם. מי שרוצה – שיאמין.

תרשו לי לפנטז לרגע. תארו לעצמכם שהתאחדויות הכדורגל של ברזיל, ארגנטינה, ארה"ב, אנגליה, צרפת, ספרד, גרמניה ובלגיה מודיעות שהן לא ישתתפו במונדיאל בקטאר משום שאינן מוכנות ששחקניהן ידרכו של דשא הספוג בדמם של עבדים. תארו לעצמכם שהן מארגנות טורניר משלהן; בכולן יש מספיק אצטדיונים כדי לארח אותו בקלות. זה היה טורניר הרבה יותר מלהיב, הרבה יותר מעניין ובעיקר הרבה יותר מוסרי. אתם יודעים מה? לא נבחרות שלמות. תחשבו מה היה קורה אם את המונדיאל בקטאר היו מחרימים ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, רוברט לבנדובסקי, ניימאר, קארים בנזמה, הארי קיין, טוני קרוס ולוקה מודריץ'. איזה מסר זה היה מעביר. כל זה לא קרה, לא קורה ולא יקרה. יש שם הרבה יותר מדי כסף ואינטרסים מסחריים. קטאר שולטת בכמה מועדוני כדורגל ובראשם פריז סן-ז'רמן; היא המעסיקה של מסי וניימאר. נשיא הקבוצה, נאסר אל-חליפי, הוא חבר במועצת המנהלים של אופ"א (איגוד הכדורגל האירופי) – וגם יו"ר חברת BeIn Sports המשווקת את זכויות השידור של ליגת האלופות. חברת התעופה הלאומית שלה, קטאר איירווייס, הייתה המאמצת של ברצלונה, היום היא המאמצת של רומא וגם המטיסה הרשמית של ביירן מינכן – מעמד אותו קיבלה גם בכל הטורנירים האחרונים של פיפ"א, כולל כמובן המונדיאל הקרוב. פיפ"א מכרה את זכויות השידור במונדיאלים של 2018 ו-2022 ב-1.85 מיליארד דולר. יש לה גם הכנסות ניכרות מהסכמי חסות עם חברות ענק ובהן אדידס, קוקה-קולה, יונדאי-קיה, ויזה, אנהאוזר-בוש, Hisense, מקדונלד'ס וטיק-טוק. לקלקל את כל זה בשביל כמה הודים מתים וכמה קנייתים שלא קיבלו משכורת? באמת הגזמנו. שחרור מעבדות טוב בשביל סיפורי התנ"ך לילדים; לא צריך לתת לו להפריע לגלגל כסף בחשבונות עלומים וללגום שמפניה ביציע האח"מים.