יש תווי דמיון ברורים בין רצונו העז של ממשל אובמה להגיע להסדר עם אירן בסוגיית פרויקט הגרעין, החל מכינון האפיק החשאי עם ממשלתו של מחצןד אחמדיניג’אד ב-2013 ועד להסכמה על מסמך ה-JCPoA ב-2015, לבין הלהיטות שמקרין כעת ממשל ביידן לשוב לאותו הסכם. הממשל מאותת כי יהיה מוכן, גם בעיצומה של המלחמה באוקראינה, ובעוד ג'ו ביידן מכנה את ולדימיר פוטין "בריון שלוח רסן" ו"פושע מלחמה", להיענות לדרישותיה של רוסיה בהקשר האירני. נראה כי הושג הסדר מיוחד לגבי תחולת העיצומים בנוגע לקשרי רוסיה עם אירן, וכי מטרתו של הסדר זה תהיה לאפשר לרוסיה למלא תפקיד מרכזי בפתרון בעיית הערבויות לקיום ההסכם שאותן דרשו האירנים. גם הנכונות להסיר את משמרות המהפכה מרשימת הטרור משדרת מסר של כניעה אמריקנית לתכתיב אירני, אף על-פי שיחסי הכוחות נוטים בעליל לצד ארה"ב. עם זאת, בכמה היבטים חל שינוי מהותי בתמונת המצב, גם אם לכאורה מדובר בשיבה לעסקה של 2015 בכל פרטיה. ראשית, עבור אירן, התקצרו מאוד לוחות הזמנים עד להסרת המגבלות על העשרת אורניום, בהתאם ל"פסקאות התפוגה" (sunset clauses) של המסמך המקורי. למעשה, המו"מ בווינה עוסק לפיכך בדחייה בלבד – ולא לזמן רב – של ההגעה האירנית לכמות מספקת של אורניום מועשר ברמה צבאית (מעל 90%). שרשרת הצעדים שנקטה אירן לאחר פרישתה של ארה"ב, בעידן דונלד טראמפ, מעסקת הגרעין כבר קיצרו במידה ניכרת את טווח הפריצה (הזמן הנדרש כדי לצבור די חומר בקיע באיכות צבאית). שנית, בצד האמריקני אין בנסיבות הנוכחיות (ככל שניתן לשפוט) אשליות לגבי מגמת פניה של אירן, מעין אלה שניתן היה לשמוע לפחות מצד חלק מן הגורמים הבולטים בממשל אובמה בעת הדיון הציבורי הסוער על העסקה של 2015. למרות החתירה לעסקה, אירן מזוהה על-ידי ממשל ביידן כאויב (adversary), ולא כמדינה המבקשת למצוא את מקומה בסדר המדיני של העולם החופשי. ביידן ואנשיו יודעים היטב, כי מטרותיה של טהרן מנוגדות במובהק לאלו של ארה"ב, קל וחומר לאלו של ישראל. מבחינת ארה"ב, ההנמקה לחידוש השיחות ולחתירה לעסקת פשרה אינה נעוצה אפוא בתקוות שווא לשילובה של אירן כגורם חיובי במערך הכוחות המקומי והאזורי. בכירי המערכת האמריקנית מציגים אותה לא כביטוי של תקווה, אלא כמענה לאילוץ שנוצר כאשר העסקה המקורית ננטשה על-ידי ממשל טראמפ ואירן החלה לדהור לעבר יכולת גרעינית צבאית, מבלי שיהיה בידי ארה"ב, או ישראל, מענה ראוי וזמין בנסיבות הקיימות מלבד הפתרון הדיפלומטי, שכל מטרתו היא להשיג עיכוב. שלישית, גם בצלע הישראלית של "המשולש" חל שינוי: ממשלת בנט-לפיד, בהיפוך גישתה של קודמתה בשלטון, החליטה ביודעין – כציר מרכזי במדיניותה – להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ממשל ביידן, ולשוב ולטפח קשר עם המחנה הדמוקרטי בקונגרס, לצד בסיס התמיכה הקיים בצד הרפובליקני של המתרס. גישה זו הניבה פירות, אך גם זכתה לביקורת חריפה, המתעצמת והולכת, על כך שישראל משלימה בשתיקה עם גיבושו מחדש של הסכם גרוע המבוסס על טענות כזב ומעצים את כוחה של אירן לאיים על ישראל ולקעקע את היציבות באזור. יכולתה של ישראל להמשיך לשתף פעולה עם הממשל ניצבת אפוא כעת בפני אתגר מן המעלה הראשונה.

מחד-גיסא, גם לישראל יש לכאורה אינטרס קצר טווח בהשגת הסכמה בין ארה"ב ושותפותיה למו"מ לבין אירן, כל עוד זו אכן תדחה לזמן מה את הפריצה האירנית, ובכל מקרה ממשלת ישראל איננה ששה להגיע לעימות עם הממשל. יש יסוד לטענה, כי יהיה זה מסוכן מבחינה פוליטית, בעייתי מבחינה ערכית ובלתי ישים במישור המעשי לדחוף את ארה"ב – קל וחומר בעיתוי הנוכחי – לעבר האופציה הצבאית. מבחינה פוליטית, עימות חזיתי עם הממשל הנוכחי (בשנת בחירות לקונגרס, העשויות לעצב מחדש את המאזן המפלגתי) חזקה עליו שינוצל על-ידי הרפובליקנים כדי להוקיע את ביידן, ובכך ישוב ויגרור את ישראל למערבולת הפוליטית האמריקנית. אם תיחסם האופציה של עיכוב תוכנית הגרעין באמצעים אחרים ותוצג עמדה שתתפרש כתביעה כלפי ארה"ב להפעיל כוח, באקלים הציבורי הנוכחי בארה"ב היא עלולה להיתקל בתגובות קשות. הללו יפגעו ביסוד הערכי של היחסים המיוחדים המבוססים על ההבנה שישראל אינה צריכה חיילים אמריקנים לצורכי הגנה, בייחוד כאשר באגף הפרוגרסיבי כבר נשמעות אמירות קשות כלפי ישראל, עד כדי שלילת זכות קיומה. בכל מקרה, בעיצומו של המשבר באוקראינה, שבו התייצב ממשל ביידן בחדות כנגד רוסיה – אך נרתע, מטעמים מובנים, מלהפעיל נגדה כוח – ובצל הטרגדיה של הנסיגה מאפגניסטן, הסבירות לכך שהוא אכן יפנה למהלומה צבאית באירן היא אפסית. זאת, כמובן, כל עוד התנהלותה של אירן איננה כופה עליו אופציה שהוא בעליל אינו רוצה בה. מאידך-גיסא, ישראל ודאי שאינה יכולה, ולפי שעה גם אינה נדרשת, לתת גושפנקא לעסקה בעייתית ביותר המעוגנת בשקר מוסכם – שילוב של הונאה אירנית והונאה עצמית אמריקנית – כאילו מדובר בתוכנית גרעין למטרות אזרחיות. שבע מגרעות יסודיות, שרק החמירו מאז 2015, בולטות לעין:

• העדר (מכוון) של כל התייחסות לבירור "הממדים שייתכן שהיו צבאיים" (PMD) של הפרויקט האירני, כדי לאפשר למשטר לטשטש את צביונו האמיתי.

• לוח זמנים מתקצר והולך לדעיכת המחויבות האירנית למגבלות על מאפייני ההעשרה, מה שמכונה "Sunset clauses", כשפירוש הדבר הוא שתוך שנים ספורות תוכל אירן לצבור די חומר בקיע לפצצה גם מבלי להפר את ההסכם.

• שחרור כספים מוקפאים ופתיחת שוקי העולם לייצוא אירני, בהיקפים ובמאפיינים שיעשירו בעיקר את גורמי המשטר וישפרו את יכולתו לממן את שליחיו באזור ולערער את היציבות האזורית.

• מעבר לדיווחים על הבטחה (ריקה מתוכן) בדבר "ריסון" של משמרות המהפכה, אין בעסקה כל חסם לפעילות החתרנית של אירן בשורה ארוכה של מדינות באזור, ולניסיונותיה לקעקע את יציבותו של הסדר המדיני הקיים.

• יתרה מזאת: עומדת על הפרק האפשרות של הסרת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור שאליה הוכנסו בעידן טראמפ, וזאת דווקא לאחר התקפות חמורות שהם היו האחראים להן, במישרין או בעקיפין, כולל ההסלמה בפעולות כנגד מטרות בעירק ובסעודיה, ושלושים שנה לאחר הפיגוע החמור בשגרירות ישראל בארגנטינה.

• נכונות של הממשל, אפילו בעיצומה של תגובה חריפה וחסרת תקדים לפלישה הרוסית לאוקראינה, להציע הקלות ספציפיות שיאפשרו לרוסיה למלא תפקיד מרכזי בעסקה, בין היתר משום שהממשל האמריקני אינו יכול, מסיבות חוקתיות, לערוב לכך שיורשו בשלטון לא יסתלק מן העסקה.

• סירוב אירני – בניגוד להחלטת מועצת הביטחון – להחיל מגבלות כלשהן על תוכנית הטילים הבליסטיים שלו, המציבה איום גובר לא רק למדינות האזור.

האתגר עבור ישראל הוא לחדד את מערכת המסרים המתריעים מפני חולשותיה של העסקה ומפני כוונותיה של אירן. הדבר מחייב תכנון אסטרטגי, תיאום מלא בין כל גורמי המערכת, שיתוף פעולה סדור עם גורמים אזוריים נוספים השותפים לדאגתנו, וגיוס כל בסיסי התמיכה האפשריים בזירה האמריקנית, ובראשם יהדות ארה"ב והארגונים הפועלים בשמה. אולם, יש לעשות זאת בדרך שאינה הופכת לניגוח של הממשל והנשיא. אפשר, במידת מה של צדק, להטיל את האחריות לכשלים על דרגים נמוכים יותר, כמו ראש צוות המו"מ האמריקני, רוב מאלי. צריך לשמור על כבוד הנשיא, תוך ביקורת נוקבת על המדיניות של הממשל. בכל מקרה, עמדת ישראל צריכה להבהיר היטב, כי היא שומרת לעצמה חופש פעולה מלא להגן על עצמה בכוחות עצמה, ועל-פי ראייתה-היא את חומרת האיום. יתרה מזאת: דווקא בשלב זה, כפי שעולה משיחתם של שרי הביטחון בני גנץ ולויד אוסטין, חשוב שישראל תהדק את קשרי העבודה השוטפים עם הממסד הצבאי האמריקני ועם קהילת המודיעין, שבשורותיהם יש רבים שראייתם את אירן אינה שונה מהותית מזו שלנו. יש אפוא תוקף מחודש, בהתאמות הנדרשות, למימרתו של בן-גוריון ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה הספר הלבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר". יש להשקיע אפוא מאמץ לשמר את מנגנוני שיתוף הפעולה הצבאיים, ההולכים ומתבססים ביתר שאת מאז שעברה ישראל ב-2020 לתחום האחריות של CENTCOM. ביסודם עדיין ניצבת התובנה המשותפת לישראל, למדינות המפרץ העיקריות ולגורמי ליבה של המערכת האמריקנית שאירן היא כוח עוין, שיש למנוע ממנו להגיע ליכולת גרעינית צבאית.

ההנמקה למדיניות "דואלית" זו – מחלוקת גלויה לצד המשך שיתוף הפעולה הפרטני – נעוצה בממד הזמן. הן ארה"ב והן ישראל השליכו את יהבן בשנות הממשל הקודם על אסטרטגיה של "לחץ מירבי", מבלי להשלים את ההיערכות הנדרשת לאפשרות של סיכול הפרויקט בכוח. כעת ניתן לומר בנשימה אחת שהעסקה היא גרועה מאוד ברבים מהיבטיה ואסור להשלים איתה, אך גם להצביע על הזמן (המועט, אומנם) שהיא קונה עבור ארה"ב, ישראל ומדינות האזור, ולהצביע על הצורך להשתמש נכון בשנים הספורות שלפנינו כדי לקדם את פני הרעה. אם הממשל "ייסחף" לכיוון של הצגת העסקה כפתרון ארוך טווח ויסודי של הבעיה האירנית, לא יהיה מנוס מלהתריע כי לא אלה הם פני הדברים. אבל אם ימשיך לטעון, כפי שהוא עושה כיום, שהמדובר בפתרון דיפלומטי טקטי לקושי המיידי שנבע מהאצת ההעשרה האירנית, תוכל ישראל להציב את השאלות הלגיטימיות והמתבקשות: מה בכוונת ארה"ב לעשות כדי לנצל נכון את חלון הזמנים שנפתח כדי לחסום את דרכה של אירן לנשק גרעיני ולהגמוניה אזורית? ומה צריך ויכול להיות תפקידה של ישראל? בהקשר זה, העיקרון של שימור חופש הפעולה של צה"ל לזרועותיו, שאפילו ברק אובמה אימץ אותו בשעתו, וחשוב לא פחות תרגומו לרכש יכולות שיאפשרו את מימושו, הוא בחשבון אחרון נכס אסטרטגי גם לארה"ב, כל עוד הממשל מכיר בכך שישראל פועלת ממניעים ענייניים ואינה משתמשת במשבר כדי להביך את הנשיא או כדי להציגו באור שלילי.