בבתים 5 ו-7 ברחוב ליפובה, לא הרחק ממרכז לובלין, שכנו מתקני ספורט אותם הפכו הגרמנים למחנה מעצר ועבודה. מנובמבר 1939 עד פברואר 1940, מיד לאחר כיבוש פולין, היה זה מחנה שבויים. במרס 1940 הוא עבר לשליטת הס"ס, שימש בעיקר כמחנה לעבודות כפייה (כולל ליהודים, הראשון מסוגו בעיר); חלק מן האסירים הועסקו בו עצמו, אך רובם הועסקו מחוצה לו, כולל בשדה התעופה של לובלין, בניית מגורים לחיילי הוורמכט ובהקמת הצריפים הראשונים במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. כעבור חודשים בודדים הועבר מחנה ליפובה לאחריות קונצרן DAW של הס"ס, אשר ניהל מפעלים בהם הועסקו אסירים.
"האסירים היו חשופים להתעללות המשגיחים והמפקחים, ועונשים כבדים הוטלו על נסיונות בריחה מהמחנה", כותבים דביר ודנציג. "היחס כלפי השבויים הסובייטים, שנפלו לידי הגרמנים במבצע ברברוסה, היה אך גרוע יותר מאשר היחס ליהודים". למרות כל אלו, במחנה פעלה מחתרת שסייעה לאסירים חלשים ואף תכננה, אם כי לא ביצעה, בריחות ממנו. המחנה התקיים עד נובמבר 1943, ובסך-הכל עברו בו 7,000 שבויים יהודים ו-15,000 יהודים נוספים בדרכם למחנות אחרים באיזור.