האנציקלופדיה של השואה מגדירה כך את המונח "אנטישמיות": "כמונח שמשמעותו התנגדות ואיבה ליהודים וליהדות, התקבל רק מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, ובא לציין בעיקר את מהות הזרמים האנטי-יהודיים שהופיעו בתקופה הפוסט-אמנציפציונית [לאחר מתן השוויון ליהודים] ברחבי אירופה. את הזרמים הללו אפיינו תנועות חברתיות-פוליטיות ותפיסות רעיוניות לאומניות-גזעניות, שהציבו את ההתנגדות ליהודים, או את הסכנה, כביכול, הנשקפת ליהודים במרכז השקפתן ופעולתן, או שהאנטישמיות הייתה לאחד הרכיבים הבולטים בתפיסת עולמם הכוללת. עם הזמן נקלט המונח 'אנטישמיות' ונועד לציין את שנאת ישראל בכל הזמנים ובכל צורותיה. "בין שתי מלחמות העולם ובעקבות השואה הובלטה רציפות האנטישמיות בעוצמה משתנה בתקופות שונות ובגילויים שונים מאז ימי קדם ועד ימינו. ברור כי הגורמים לאנטישמיות, ההתמדה שבתופעה והאינטנסיביות שלה יסודם בעיקר בתפיסתה של היהדות במישור הדתי-הרוחני ובתפקיד שמילאו היהודים בכלכלה ובתחומים אחרים במעגל התרבות המערבית. עם זאת, אין להתעלם מכך שבמרוצת הדורות דבקו במונח 'יהודי' מושגים, דמיונות וקטרוגים שגילמו מרקם תודעתי ורגשי שלילי, לעיתים כמעט בלתי תלוי בחברה היהודית ובדמותה כפי שעוצבה ונתקיימה במציאות". חוקר השואה הדגול הפרופסור ישראל גוטמן ז"ל כתב את הערך הזה לפני למעלה משלושה עשורים; האנציקלופדיה פורסמה בשנת 1990. אם הייתי רוצה לעדכן אותה לאור גילויי האנטישמיות מאז ולפשט אותה כמנהג המאה ה-21, הייתי מציע: אנטישמיות היא שנאת היהודי באשר הוא יהודי. זוהי פרפראזה על הגדרה של חוקר שואה דגול אחר, הפרופסור יהודה באואר יבדל"א: חטאם של קורבנות השואה היה שהם נולדו. בעיני הנאצים, יהודי נדון למוות ברגע בו נולד; בעיני האנטישמיים, יהודי הוא מושא לשנאה מהרגע בו נולד.

מקור האנטישמיות הוא בשנאת ישראל הטבועה בנצרות – כפי שהראה ההיסטוריון המנוח הפרופסור צבי בכרך, בעצמו ניצול שואה. הנצרות חייבת לשנוא את היהדות, ועושה זאת בעוצמה שאפשר למצוא רק במריבות משפחתיות. תפיסת היסוד של הנצרות – שראשוניה ובראשם ישו היו יהודים – היא שהיהדות חטאה בכך שלא הכירו במשיחיותו של ישו והסגירה אותו לצליבה, ולכן איבדה לטובת הנצרות את כתר העם הנבחר. והא ראיה, שהנצרות פורחת ומשתלטת על העולם התרבותי של אז, בעוד היהודים הם דוויים ומוכים, גולים ונרדפים. מכיוון שהיהודים עשו חטא נורא שכזה ואיבדו את חינם בעיני האל, ודאי שיש לשנוא אותם. בעצם זו הייתה תפיסה מעגלית: שונאים את היהודים ואז רודפים אותם; רודפים אותם ואז מצבם עלוב עוד יותר; מצבם עלוב עוד יותר ואז זוהי הוכחה להסרת החסד האלוהי מהם; ואז ההוכחה מצדיקה לשנוא אותם – וחוזר חלילה. אם קוטעים את המעגל הזה, יש לנצרות בעיה הכי בסיסית שיכולה להיות: שהרי אם היהודים לא שנואים ולא נרדפים ולא עלובים – סימן שהחסד האלוהי לא הוסר מהם, ואזי ברור שהוא לא הועבר לנצרות, ואזי אין הצדקה לקיומה. זו הסיבה לכך שהוותיקן כל כך התקשה, במשך עשרות שנים, להכיר בקיומה של מדינת ישראל: היא בדיוק, אבל בדיוק, ההפך מתפיסת היסוד של הנצרות. יהודים שיש להם צבא חזק ומנצח, יהודים שגוברים על אויביהם בכוח הזרוע ולא בתחנונים, יהודים המובילים את העולם בחדשנות, יהודים המפריחים את השממה, יהודים שהנוצרים רוכשים בכסף מלא את פרי חוכמתם – זה סותר לחלוטין את העליבוּת בה הם חייבים להימצא כדי שתהיה סיבה לקיומה של הנצרות.

אם כך, מה היה ייחודי באנטישמיות הנאצית? שני דברים, האחד עיוני והשני מעשי: השילוב של הדרוויניזם החברתי והמימוש שלה בצורה תעשייתית. נפתח בגורם העיוני. אחד מיסודות תורתו של צ'רלס דרווין הוא, שבטבע מתחולל מאבק מתמיד בו שורדים החזקים. היו מי שהעבירו תפיסה זו לעולם האדם וקבעו, כי מאחר שגם בני האדם הם בעלי חיים – הרי שרק החזקים שבהם ישרדו. ההעתקה הזאת התעלמה לחלוטין מן ההבדל המכריע שבין בני האדם לבין יתר בעלי החיים: התבונתיות האנושית, ממנה נגזרים ערכי מוסר וכללי התנהגות שאינם קיימים בעולם החי. אם כבר, אזי אצל האדם התבוני והמוסרי קיים כלל הפוך – חובת הדאגה לחלש, לחולה, לנכה, לזקן, לעני. הנאצים לקחו את הדרוויניזם החברתי, צירפו אליו את התפיסה הגזענית שלהם – יש גזע עליון, ה"ארים", ויש גזעים נחותים בסדר יורד, ובתחתית שבתחתית נמצא היהודי שהוא תת-אדם ("אוּנְטֶרְמֶנְטְש") – ואת כל אלו הלבישו על האנטישמיות המסורתית. ההדבקה הזאת אמרה למעשה: אם האנטישמיות מצביעה על הבעיה, אזי הדרוויניזם החברתי מצביע על הפתרון, והגזענות נותנת את ההצדקה. היהודי מסוכן, מוצץ דם, מרעיל בארות; אבל מאחר שהוא חלש, דינו להיעלם; והמשימה לממש את חוק הטבע הזה מוטלת על הגזע העליון. כאן נכנס לתמונה המרכיב המעשי. הנאצים גייסו את כל משאביה של מדינה מתועשת מודרנית לטובת השמדת עם – מה שלא אירע מעולם בהיסטוריה האנושית, הרוויה ברציחות המוניות של הרומאים והמונגולים והצלבנים והעות'מאנים ורבים אחרים. ההתקדמות הטכנולוגית העצומה אפשרה להקים מחנות השמדה רחבי ידיים, להסיע אליהם מיליונים ממרחק של אלפי קילומטרים ולחסל אותם בקצב של אלפים ליום. כפי שנוהג לומר חוקר אושוויץ, הפרופסור גדעון גרייף: יש בית חרושת שבו מכניסים מצד אחד כבשה ומן הצד השני יוצא סוודר; בבית החרושת אושוויץ הכניסו מצד אחד אדם ומן הצד השני יצא אפר. בלי השילוב הזה, השואה לא הייתה מתרחשת.

השנאה הרצחנית ליהודים לא הייתה רק נחלתם של הנאצים. הם זכו לתמיכה רחבה בחברה הגרמנית, אשר – כפי שהוכיח הפרופסור זאב לקויר – ידעה על השואה הרבה יותר מכפי שהודתה בדיעבד. נכון שהאנטישמיות הייתה רק רכיב אחד במדיניות המפלגה הנאצית ולא המוביל בה, לפחות מבחינת חיי היום-יום של הגרמני מן השורה, אך היא בהחלט הייתה מרכזית ומורגשת היטב. השנאה הפתולוגית הזו ממש לא הפריעה לעשרות מיליוני תומכיה וחבריה של המפלגה, וזה בהכי לשון המעטה שיש. גרמנים מן השורה, כולל מבוגרים שלא גדלו על ברכי התעמולה של אדולף היטלר ויוזף גבלס, השתתפו ללא היסוס בגירושים וברציחות; הפרופסור כריסטופר בראונינג היטיב לתאר זאת, בסיפורו של גדוד מילואים 101 שאנשיו רצחו 1,500 יהודים בכפר יוזפוב שבפולין. גם מחוץ לגרמניה הייתה האנטישמיות מושרשת היטב. ברצח העם היהודי השתתפו אוסטרים, אוקראינים, לטבים, ליטאים, אסטונים, צרפתים, הולנדים, הונגרים, רומנים – קואליציה חסרת תקדים של כובשים ונכבשים, בעלי ברית ואויבים לשעבר. היו בהם שעשו זאת בפועל, כבעלי תפקידים בגטאות, בגאיות ההריגה ובמחנות. היו בהם שעשו זאת בעקיפין, על-ידי הסגרת יהודים. לגרמנים לא הייתה שום בעיה להשיג את שיתוף הפעולה של מאות אלפים, מסיבה פשוטה: גם הם ינקו את שנאת היהודים עם חלב אמם, גם הם ששו להיפטר משכניהם ולגזול את רכושם.

היו פעולות ומחדלים בתקופת השואה שעוררו ביקורת ומחלוקת מאז ועד ימינו: שתיקתו של האפיפיור פיוס ב-12, סירובה של שווייץ לקבל 25,000 פליטים יהודים (מחצית ממספרם של אלו שהתדפקו על דלתותיה), נעילת שערי ארץ ישראל בידי בריטניה. כאשר בוחנים עובדות אלו במשקפי המלחמה בלבד, ניתן למצוא להן הסברים ואולי אפילו צידוקים: פחדם של הוותיקן וברן מפני הגרמנים, חוסר היציבות היהודי-ערבי בארץ ישראל. אך כאשר מרחיבים את המבט אל השנים שאחרי המלחמה, מסתמנת מסקנה לפיה מדובר לכל הפחות באדישות לגורל היהודים אם לא בשנאה כבושה כלפיהם. הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של נשיא המדינה), ביקר אצל פיוס מיד לאחר המלחמה וביקש את עזרתו: מתן הוראה למנזרים הוסתרו ילדים יהודיים להשיב אותם לחיק עמם; האפיפיור דחה את הבקשה. בריטניה סירבה לאפשר לניצולי שואה לעלות ארצה, ובשנות ה-50 נטלה לעצמה את רכושם של הקורבנות שנותר בתחומה לאחר שהוחרם כרכוש אויב בזמן המלחמה. הבנקים השווייצריים מנעו במשך עשרות שנים מן הניצולים והיורשים גישה לחשבונות של הקורבנות, תוך שהם מציבים בפניהם דרישות בלתי אפשריות בדמות תעודות פטירה ושרשרת ירושה. האם סופו של דבר (ההתנהגות אחרי השואה) אינו מעיד על ראשיתו (ההתנהגות במהלכה)? כידוע היטב, גם כיום האנטישמיות פורחת – ובשנה האחרונה יותר מתמיד. כרגיל, היהודים הם ה"אשמים" במחלות ובמשברים ובאבטלה ובמלחמה ובמה לא. לעיתים יש לאנטישמיות מסווה חדש: לא שנאת יהודים פרימיטיבית, חלילה, אלא התנגדות פוליטית למעשיה של ישראל. אבל כאשר מגרדים קצת את פני השטח, השקר מתגלה במלוא מערומיו: ההאשמות, לעיתים המצוצות מן האצבע, הן רק כלפי מדינת היהודים העומדת על נפשה מאז הקמתה. "הפרוטוקולים של זקני ציון" נמכרים בגלוי במצרים, 43 שנים אחרי הסכם השלום עם ישראל; אי-אפשר לייחס את זה לרקע נוצרי. האנטישמיות היא כנראה הדבר המערבי היחיד שבעולם הערבי אימצו בהתלהבות; דמוקרטיה, זכויות אדם וערכי יסוד הושלכו לצידי הדרך. איפה ההיגיון? אין, לא היה ואל תחפשו אותו. בימי הביניים היהודים הואשמו בהרעלת בארות, משום שאורח חייהם הביא לכך שנפגעו פחות מן האבעבועות השחורות. היום הם מואשמים בקורונה, למרות שישראל וקהילות יהודיות בעולם נפגעו ממנה יותר קשה מן הממוצע. אפשר להצביע על גורמים כאלו ואחרים לאנטישמיות, אך בשורה התחתונה – חז"ל היטיבו להגדיר זאת לפני 2,000 שנה: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". הלכה – כי זה נצחי ואין טעם לחפש הסברים.

היינו חושבים, כי בתור בניו של העם אשר סבל מן הגזענות האיומה ביותר בהיסטוריה, נהיה יותר סבלניים, יותר זהירים, אולי אפילו יותר מחוסנים מפני מגיפה זו. זה לא המצב. גם בישראל יש תופעות של גזענות – כלפי עולים מאתיופיה ("שחורים"), כלפי עולים מברית המועצות ("זונות" ו"עבריינים"), וכמובן כלפי ערבים. ובדיוק כמו האנטישמים בחוץ, הגזענים שלנו מסתתרים מאחורי מסווה של לגיטימיות, בעיקר כאשר מדובר בערבים. הנה דוגמה בולטת: בנצי גופשטיין וארגון להב"ה. הללו פועלים נגד ערבים בחברה הישראלית, בנימוק שיש למנוע נישואי תערובת. כיהודי שומר מצוות וכהיסטוריון אני מסכים לגמרי עם המטרה הזאת: תראו כיצד יהדות ארה"ב הולכת ונעלמת בשל אותה תופעה. אבל מובן שיש להשיג אותה אך ורק בדרכים חוקיות. אלא שהבעיה העיקרית עם גופשטיין והפרחחים שלו איננה הדרך האלימה בה הם פועלים, אלא המניע האמיתי שלהם. אם אכן הם מודאגים מנישואי תערובת, היה עליהם למקד את פעילותם במציאת פתרון הלכתי ומסביר פנים למאות אלפי הנוצרים שעלו ארצה ממדינות חבר העמים. הללו הם אזרחים ישראלים לכל דבר, משרתים בצה"ל, עובדים איתנו וחיים בקרבנו. לכן, סכנת נישואי התערובת איתם היא הרבה יותר מיידית מאשר עם קופאית ערבייה בסניף רמי לוי או עם פועל ניקיון ערבי בבית הספר. העובדה שהחבורה הזאת מדברת אך ורק על ערבים, מסירה את המסווה מעל פניה: זוהי גזענות. החיידק הטורף הזה מצוי גם בקרבנו.