מדינות המפרץ, למעט קטאר, רואות בטורקיה שבהנהגת ארדואן, גורם מערער יציבות, בעל שאיפות ניאו-עות'מאניות התומך בתנועות האיסלאם הפוליטי במרחב. על-רקע השלכות הטלטלה האזורית, גבר החשש מפני טורקיה לאור תמיכתה במפלגות הקשורות לאחים המוסלמים, וספציפית במצרים וכלפי חמאס. מדיניות זו של טורקיה מהווה איום עליהן, לא רק ברמה האזורית, אלא בראש ובראשונה בזירות הפנים שלהן. בתחילת העשור הקודם היה ניסיון לחמם את היחסים בין טורקיה למדינות המפרץ לאור רצונה של סעודיה לצרף את אנקרה למחנה האנטי-אירני. טורקיה אף הצהירה על תמיכה, אומנם מסויגת, בסעודיה בשלביה הראשונים של המלחמה בתימן. נוסף על כך, טורקיה הצטרפה ל"ברית האיסלאמית נגד הטרור" שיזם יורש העצר הסעודי מוחמד בן-סלמאן ב-2015. מנהיגי המדינות ערכו ביקורים רשמיים מתוקשרים, ושתיהן אף הקימו מועצה לשיתוף פעולה אסטרטגי ביניהן. התקרבות זאת הייתה זמנית. שאיפותיה האזוריות של טורקיה הציבו בעיה למרבית השחקניות הסוניות המרכזיות - שכל אחת מהן עדיין רואה עצמה ראויה לבכורה אזורית. כתוצאה מכך, אנקרה, אבו-דאבי וריאד התחרו ביניהן על עיצוב הסדר האזורי ותמכו בצדדים מנוגדים בסכסוכים שונים, לרבות במלחמת האזרחים בלוב. מדיניותה האסרטיבית של אנקרה ותמיכתה באחים המוסלמים ובקטאר היוו מקור למתיחות מתמשכת בין שלוש המדינות. לצד הקמת בסיסי צבא, נמלים ותמיכה בשלוחים, המדינות ניסו להקים התאגדויות, גם אם רופפות, כדי לממש את האינטרסים שלהן. בהקשר זה ניתן להזכיר את התחממות היחסים בשנים האחרונות בין איחוד האמירויות וסעודיה מצד אחד ובין יוון וקפריסין מן הצד השני.

נראה, כי השיח בין הצדדים מתמקד כעת בשיתוף פעולה כלכלי, כאשר היבטים מדיניים מרכזיים נותרים פתוחים, לצד חשדנות הדדית בסיסית לגבי השאיפות והמניעים ארוכי הטווח של הצדדים. בכל האמור לאיחוד האמירויות, ניכר, כי חימום היחסים עם אנקרה תואם את תוכניותיה להרחיב את השפעתה הכלכלית ולנצל לשם כך את מיקומה הגאוגרפי של טורקיה. ואילו אנקרה, בגלל המשבר הכלכלי המתרחב במדינה, זקוקה להשקעות חיצוניות. לגבי סעודיה, טורקיה חפצה בכניסה מחודשת לשוק המקומי של הכלכלה הגדולה במזרח התיכון. יתרה מכך: בסעודיה ובאיחוד האמירויות רווחת הנחה לפיה טורקיה הסונית עשויה לאזן ולו חלקית את עוצמתה של אירן השיעית. החשש במפרץ הוא שגם אם ייחתם הסכם הגרעין המחודש, אך גם כנקמה במקרה שלא, עלולה טהרן להגביר את פעילויותיה התוקפניות. אומנם, ראיה זו של טורקיה כמעצמה אזורית בעלת שאיפות להרחיב את השפעתה, הייתה בין היתר הסיבה לעוינות בין טורקיה למדינות המפרץ בעשור האחרון. אולם, ניכר במפרץ שינוי תפיסה בהקשר זה, הבא לידי ביטוי בניסיון לקרב את טורקיה, והפעם - כמשקל נגד לאירן. ספק אם באנקרה שותפים לראייה אסטרטגית זו: ולמרות מתח עתי עם טהרן, המדיניות הטורקית כלפי אירן שונה ונראה כי פער זה יהווה מחלוקת בין הצדדים בהמשך הדרך. בנוסף, קרוב לוודאי שלא יתממשו הציפיות במפרץ לשינוי אסטרטגי בתפיסה האזורית של טורקיה. הנוכחות הצבאית של טורקיה במפרץ ומעורבותה בלוב ובזירת הים האדום ממשיכה להוות איום. למעשה, ההפשרה בין אנקרה לאבו-דאבי ניזונה בין היתר משיווי המשקל העדין שנוצר בעקבות השיחות בין הגורמים היריבים בלוב, המאפשר זמנית לשחקנים החיצוניים למתן את מדיניותם. עבור סעודיה – צריך יהיה עוד לראות האם תהיה אנקרה עקבית מעתה ואילך בתמיכתה בעמדותיה של ריאד לגבי מלחמת האזרחים בתימן. יש לציין שריאד מתקדמת באופן זהיר והדרגתי יותר מאשר אבו-דאבי מול טורקיה, בעודה מצויה בדיאלוג מול אנקרה. במאי 2021 ביקר בסעודיה שר החוץ הטורקי, לאחר שיחת טלפון בין המלך סלמן לבין ארדואן, ובמרס השנה נפגשו שרי החוץ של המדינות וסיכמו על "שיפור היחסים". נראה שהדו-שיח הצליח להפחית במשהו את מפלס המתיחות, אך היריבות האישית בין ארדואן ליורש העצר מוחמד תמשיך להכתיב הססנות בפיתוח היחסים. אף לא ברור, האם כפי שאבו דאבי וריאד מצפות, אנקרה תצליח לשקם את יחסיה עם מצרים לאור הקושי שלה להכיר בלגיטימיות של משטר הנשיא עבד אל פתאח א-סיסי. אולם, גם בציר זה יש התקדמות. מהצד הטורקי היו דיווחים על מינוי שגריר לקהיר, תשע שנים מאז שגורש השגריר הקודם מהמדינה, ועל כך שמתוכנן ביקור של שר החוץ המצרי בטורקיה.

גם הנכונות של אבו-דאבי לפעול לשיקום המדיני של משטר בשאר אסד בסוריה היא התפתחות אשר אנקרה נאלצת לקבל בחוסר רצון, אך הקיפאון במלחמת האזרחים מאפשר לצדדים להימנע מעימות לגבי הסוגיה הסורית. מבחינת טורקיה, בידי מדינות המפרץ מנוף לחץ לא מבוטל כלפיה בדמות הקשרים המתהדקים שלהן עם יוון, קפריסין ובמיוחד עם ישראל. משום שבהקשר המזרח ים-תיכוני טורקיה ממשיכה להציג עמדות בלתי מתפשרות מול קפריסין ויוון, התפתחויות בזירה זו עשויות אף הן להחמיר את המתחים בין אנקרה לאבו דאבי. קטאר אינה רואה בעין יפה את ההתקרבות המסתמנת בין טורקיה לאבו-דאבי, ריאד וקהיר, שכן נותרו בינה לבין שכנותיה מחלוקות והתחרות האזורית על השפעה עדיין קיימת. קטאר חוששת, כך נראה, לאבד את תפקידה הייחודי עבור טורקיה במפרץ - האמירות מארחת בסיס צבאי טורקי - לטובת שכנותיה. הצדדים גם אוחזים בגישות שונות בכל האמור לאופן שבו יש להתמודד עם הסוגיה הישראלית-פלשתינית, במיוחד לאחר חתימת הסכמי אברהם. טורקיה הייתה בין המגנים את הנורמליזציה בין ישראל למדינות במפרץ ואף איימה להחזיר את השגריר הטורקי מאיחוד האמירויות לאחר שנחתמו ההסכמים. האיום לא מומש, ואף נראה שתהליך הנורמליזציה דחף למעשה את אנקרה להכיר במגבלות העמדה העוינת שאמצה ולהצטרף למגמה. עם זאת, הסלמה משמעותית בגזרה הישראלית-פלשתינית עשויה גם ליצור לחץ מכיוון אנקרה על איחוד האמירויות לקרר את יחסיה עם ישראל. מעבר לכך, הצלחה של ההפשרה בין טורקיה לאיחוד האמירויות יכולה להוביל להתקררות מסוימת ביחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, אשר שמה לה למטרה לנהל דיאלוג עם כל השחקנים באזור, ולא תוכל להפגין עמדות אוהדות כלפי ישראל באותה מידה כמו בתקופה הראשונית אחרי חתימת הסכמי אברהם. היכולת של המדינות הסוניות לגדר סיכונים ולגלות פרגמטיזם ביחסים ביניהן, היא בסיס חשוב ליכולת השפעתן על ההתפתחויות האזוריות ולשרטוט מחדש של מפת הבריתות. העובדה שאיחוד האמירויות הייתה חלוצה בשיפור היחסים עם טורקיה מתווה דרך לריאד ולקהיר. אולם, האתגרים העומדים בפני שיפור ממשי ביחסים עם אנקרה מהווים תמרור אזהרה עבור מדינות ערב לקחת בעירבון מוגבל את החיזור הטורקי. ספקנות זאת כלפי מידת הנכונות של אנקרה להתמיד בנתיבים החדשים שהיא צועדת בהם קיימת גם בירושלים. עם זאת, מדובר בשינוי כיוון כלל-אזורי ועובדה זו תורמת לכך שהצעדים השונים למעשה מחזקים זה את זה.