למה הדבר דומה? לבעל משפחה גדולה, שהתגוררה בהרבה בתים, והיה לו עסק עם הרבה בעלי בתים, וסבל מהם צרות צרורות, משום שרבים מבעלי הבתים לא רצו שיהא שכן שלהם. משירדו לחייו, נזכר בחלקת נחלה, חורבה ישנה, שזה מכבר עזב אותה – והחליט לשוב ולהתיישב בה. תהא חורבה – ובלבד שתהא שלו, ובלי בעלי בתים. נכנס לדור בחורבה והחל לבנותה ולקוממה, לתקן את היסוד, לשפץ את הקירות, לחדש את הגג, לבנות מחדש ולהוסיף אגפים – לבל ייזכר כי הייתה זו חורבה. ולאט-לאט החל מכנס את משפחתו הגדולה.
עבודה קשה קיבל עליו! מלאכת הבנייה והבנייה מחדש ותוספת הבניין הייתה כמעט למעלה מכוחותיו, וקשה ביותר היה סידור המשפחה, משום שהיו מנותקים זה מזה, נעשו כזרים זה לזה, והדבר הכביד על הסידור. אבל הוא לא נפל ברוחו והמשיך בעבודתו. ושכעבר זמן מסוים, פשט זרועותיו לרווחה, כדי לנשום נשימה עמוקה ולהתבונן במלאכתו, והרגיש שליבו מתרחב ושריריו מתמלאים כוח חדגש, וברוב התלהבותו קרא: "הו, כמה טוב כשיש לך בית משלל ואתה בעל בית לעצמך!".
ונמצאו אנשים רעים, צרי עין, שהיו מצביעים על אי-סדר ועל תל אשפה ועל פינות שטרם נבנו, וידבר האיש אל ביתו לאמר: "הו, השוטים הללו, המיידים אבנים בחצי המלאכה! אבל אני עוד אבנך עם כל הנוחויות, בניקיון וביופי לתפארת. הידד, ביתי שלי!".
- המחזאי והסופר האידי דוד פינסקי