איננו יודעים מה בדיוק הוביל לאסון מירון, בו נספו 45 בני אדם, ומי נושא באחריות ואף באשמה. יידרשו עוד חודשים ארוכים עד שוועדת החקירה הממלכתית תשלים את עבודתה ותפרסם את מסקנותיה. היא טרם השלימה את שמיעת העדים – איש מהדרג המדיני עדיין לא הופיע בפניה – ואחר כך עשוי להיות תהליך של אזהרת העלולים להיפגע, חקירתם וגיבוש הדוח הסופי. מה שבטוח הוא, שזה יהיה דוח רציני ומעמיק, אשר לא יעשה חיים קלים לאיש ולא יתחמק משום סוגיה קשה. די לשמוע את דיוני הוועדה כדי להשתכנע שזה מה שתעשה. ניהול הדיונים בידי מרים נאור המנוחה ודבורה ברלינר תיבדל לחיים נעשה ביד רמה, ביעילות ובהתמקדות בעיקר. שלמה ינאי הוא אדם חכם מאוד, חד מאוד ואינו נותן לשום פרט לחמוק. הרב מרדכי קרליץ איננו עלה תאנה; הוא רוצה תשובות ויקבל אותן. על-פי מה ששמענו עד עכשיו, הר מירון בכלל והילולת ל"ג בעומר בפרט היו חור שחור של אנרכיה. המשטרה ידעה שיש יותר מדי אנשים ושאין לה סמכות לטפל באירוע, אבל אפשרה את קיומו. המועצה האיזורית מרום הגליל לא אכפה את חוקי התכנון והבנייה. ועדת החמישה שותקה בשל ניגודי עניינים של חלק מחבריה. המרכז למקומות הקדושים טען שאיננו אחראי על ל"ג בעומר. קבוצות דתיות וחרדיות פלשו לשטח ובמשך עשרות שנים הקימו שלא כחוק עשרות מבנים מסוכנים. הדרג הפוליטי אפשר את ההפקרות לאורך השנים ולחץ לקיים אירוע המוני אשתקד למרות הקורונה. מהנדסים ומפקחי בטיחות לא מילאו את חובתם. עדים רבים אמרו שהעובדה שהאסון לא התרחש מוקדם יותר הייתה נס. בשורות הבאות אני מבקש לפתוח תמונה רחבה יותר, הן לגבי מירון והן לגבי אירועים דומים וגם לגבי התנהלות והתנהגות של חוגים נרחבים בציבור הישראלי. שיהיה ברור: אין בכך ולו קצה-קצהו של רמז להטלת האשמה על הקורבנות. הם לא עשו שום דבר פסול. הם באו להתפלל ולא חזרו. מטרת הדברים היא להאיר נקודות שלא זכו לתשומת הלב הראויה, וכך אולי לסייע במניעת אסונות נוספים ועבירות פליליות.

העלייה ההמונית לקברו של ר' שמעון בר יוחאי היא הביטוי הבולט ביותר לתופעה הזרה לרוח היהדות ואף מנוגדת להלכה: פולחן קברים. אין ספק שחלק מן המבקרים באים בכוונה ראויה: לבקש שזכותו של הצדיק תגן עליהם ותסייע להם; להיות חלק מתפילת רבים אשר חכמינו הבטיחו שאינה חוזרת ריקם. אלא שהם אינם היחידים ומירון איננו המקום היחיד. היהדות אינה מקדשת מקומות. כאשר מונה המשנה (במסכת כלים) "עשר קדושות" – החל בארץ-ישראל וכלה בקודש הקדשים שבבית המקדש – היא מציינת במפורש שהדירוג הזה נובע מסיבות הלכתיות מעשיות: מה חובה ומה מותר לעשות והיכן. מהיכן מביאים תרומות ומעשרות, היכן אוכלים בשר קורבנות, להיכן נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים. הפיכת קברים למקום קדוש היא ההפך הגמור מכך. יעקב אבינו ביקש שלא להיקבר במצרים כדי שהמקומיים לא יהפכו אותו לאליל; מקום קבורתו של משה רבינו לא נודע בדיוק מהסיבה הזאת; התנ"ך כמעט ואינו אומר מילה על מקום קבורתם של גיבוריו, אלא לכל היותר מציין את העיר או האיזור. "דורש אל המתים" הוא איסור חמור ממשפחת איסורי העבודה הזרה. הפיכת קברים לאתרי פולחן היא מדרכי האמורי – עובדי האלילים שבני ישראל הצטוו לסלק ואף להשמיד. הנוצרים מקימים קברי ענק מפוארים למלכים ואפיפיורים. אצל המוסלמים קיימת ה"זִיָארָה" – עלייה לקברי קדושים. לא אצלנו. עַיינו בתנ"ך ולא תמצאו אף רמז למנהג שכזה, אפילו לא במערת המכפלה שמיקומה היה ידוע היטב לאבותינו ואשר מאז ימי יהושע בן נון הייתה ברציפות בשליטה יהודית.

אז מאיפה קיבלנו רבבות ומאות אלפים המתפללים במערת המכפלה, קבר רחל (שאינה קבורה שם, אבל זה סיפור אחר), קבר ר' מאיר בעל הנס, קבר רשב"י, קבר ר' נחמן מברסלב ורבים אחרים? אינני יודע את התשובה; מן הסתם יש היסטוריונים של היהדות ואנתרופולוגים שעסקו בשאלה זו. אני יכול רק לנחש שמדובר בהשפעה סביבתית, כמו זו שבאה לידי ביטוי בצורה החיצונית של בתי הכנסת ובניגונים שחדרו לתפילה בתפוצות ישראל. דומה שפוסקי ההלכה לא ממש נאבקו בתופעה הזאת, אולי על-פי הכלל של "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", וברוח האמירה "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". לאמר: לפעמים אין ברירה אלא לזרום עם ההמון ולנסות לווסת אותו במקום לכוון אותו. מה שכן יש בהלכה הוא אמירה ברורה לגבי מה מותר ומה אסור כאשר עולים לקברו של צדיק. חלילה מלהתפלל לצדיק עצמו; זהו איסור חמור. אפשר לבקש שזכותו תעזור לנו – קצת בדומה לנאשם המבקש את רחמי בית המשפט בנימוק שהוא מגיע ממשפחה מיוחסת ורבת פעלים. הבקשה הזאת יכולה לסייע לו במקצת, אבל איננה באה במקום חרטה כנה ובמקום הצגת זכויותיו-שלו. גם כאן, על המתפלל לכוון לכך שהנה יש כאן צדיק בעל זכויות רבות. אנחנו מאמינים בהישארות הנפש, מאמינים בכך שהנשמה קיימת בעולמות עליונים ואף יכולה לפעול בהם. אנחנו מאמינים בדין האמת של בורא עולם, ומבקשים שבמסגרת זו יביא בחשבון את הייחוס שלנו כבני אברהם, יצחק ויעקב. קברו של הצדיק אף יכול לעורר לתשובה באמצעות העלאה על לב של מעשיו הטובים ורצון כן לנסות ללכת בעקבותיו.

הבעיה היא, שלא זה מה שקורה בחלק ניכר מן המקרים. אני לא מכיר סקר שנערך בין העולים לקברי צדיקים בנוגע לכוונותיהם ובנוגע לידע ההלכתי שלהם בסוגיה זו. יש לי תחושה, ותחושה בלבד, שסקר כזה יגלה שרובם באים משום ששמעו שזה עוזר, משום שאחרים באים, משום שזוהי המסורת. הוא גם יגלה, כי הם השתכנעו שהעלייה לקבר היא דין בעל חשיבות עליונה, כמעט ברמה של עשרת הדיברות. ואיך אני יודע את זה? תראו מה קרה במירון, כאשר הדרג המדיני קבע שלא יהיו שום הגבלות קורונה, כי הציבור לא יציית להן. כאן אנו אוחזים את השור בקרניו, כמאמרה של נאור המנוחה. העלייה לקברי צדיקים קיבלה מעמד-על שבעיני חלק מן המבקרים מצדיק הפרה של כל חוק, של כל דין ושל כל היגיון. על ספק-ספיקא של פיקוח נפש מחללים שבת ואוכלים ביום הכיפורים. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה למעט שלושת האיסורים החמורים (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות). וכאן – דבר שהוא לכל היותר מנהג, בעל שורשים בעייתיים, נתפס ככזה המצדיק להסתכן מדי שנה בצפיפות קטלנית, במוצאי שבתות תוך כפיית חילול שבת המוני של נהגים ושוטרים, ובשנה שעברה בזמן במחלה קטלנית, תוך צפצוף של עשרות שנים על חוקי המדינה. ולא רק במירון ולא רק בל"ג בעומר. קחו את הנהירה לעיר אומן בימים הנוראים, ונניח בצד את הטירוף שהיינו עדים לו בשנה שעברה. מהיכן נלקחה הרשות לנטוש משפחה בימים החשובים ביותר של השנה כדי להיות במחיצתו של מת? "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – שמענו; "על כן יעזוב איש את אשתו ואת ילדיו ודבק בגופה" – לא שמענו. נניח שאישה מסכימה; זה באמת מרצון חופשי? ומה עם חינוך הילדים? מצטער, אבל זה ממש לא יהודי.

לפולחן הקברים הזה נלווית תעשיית ענק כספית שלעניות דעתי מצדיקה ואף מחייבת חקירת משטרה, העמדה לדין והרבה שנות מאסר. מעשי הנבלה של אלעזר ברלנד מתגמדים לעומת מה שמתרחש באופן קבוע, מתמשך וגלוי סביב הקברים וגם מעבר להם. אני מתכוון לגביית התרומות ולהבטחת ישועות ונחמות, ניסים ונפלאות. שיהיה ברור: כל אחד רשאי לתרום את כספו לכל מטרה חוקית, ואף לפזר אותו לכל רוח. הבעיה שלי היא כפולה – דתית וחוקית. מבחינה דתית, אין ספק בדבר חשיבותה העצומה של מצות הצדקה. אלא שהיא אינה עומדת בפני עצמה; "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" נאמר בלב תפילת הימים הנוראים – שלושתם יחדיו. היהדות איננה דת של מכירת מחילות (הפרקטיקה הקתולית שהביאה ליצירת הנצרות הפרוטסטנטית), ומי שמבטיח בריאות ופרנסה וזיווג ונחת ואושר ועושר אם רק תתרמו ח"י פעמים ח"י שקלים למוסד שלו – מוליך שולל ברמה הגרועה ביותר ומבצע עבירה של גזל שקשה עד מאוד לכפר עליה. מבחינת חוקית, על פניו מדובר בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. התורמים מן הסתם מאמינים בתום לב שהתרומות יעניקו להם את כל הטוב והשפע עליו מספרים להם המתרימים (ולעיתים בעלונים צבעוניים מרובי דפים, מנקרי עיניים ומרוצפים בסיפורי הצלחה). אך המתרימים הרי יודעים שאין שום ערובה כזאת, שהם אינם מנהלי החשבונות של הקדוש ברוך הוא, שלכל היותר הם מתווכים בקיום מצות צדקה. לכן, הם מנצלים בצורה צינית ואף אכזרית את מצוקותיהם של התורמים – וכדאי מאוד לבדוק איזה שימוש בדיוק נעשה בתרומות וכמה מופנה למשכורות ולהוצאות ולשאר תופינים.

במבט רחב יותר, הנהירה הזאת לקברים ולקיצורי דרך ניסיים אינה מוגבלת לציבור החרדי, אלא מחלחלת גם לציבור הדתי – זה המכונה חרד"לי (חרדי-לאומי). כאן היא ניכרת יותר בצורה של התחסדות, אמיתית או מדומה, הגורמת לעיתים לניתוק מן המציאות. אני רואה דוגמאות שלה כמעט מדי שבוע במדור השו"ת הסלולרי בעלון בתי הכנסת "עולם קטן", בו עונים לשאלות הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו. דומני שעיון מתמיד במדור זה ובדומיו יכול להוות מכרה זהב למחקרים סוציולוגיים על הדור החרד"לי הצעיר – מעלותיו וחסרונותיו גם יחד. יש בעיה עקרונית קשה במדורים הללו, שיכולים להיות טובים לכל היותר לשאלה מה מברכים על אננס, ולא לשאלות מורכבות של אמונה, מצב נפשי וסוגיות בעלות השלכות ציבוריות (כמו שירות בנות בצה"ל או היחסים עם האוונגליסטים) – אבל הצעירים שואלים והרבנים עונים. לענייננו, בולטות שאלות המצויות בגבול שבין המיסטיקה לבין הפסיכוזה: האם נכון ש-42 הוא מספר חסר מזל (לרגע נבהלתי, כי זה מספר הבית שלי)? האם לוותר על תפילה במניין כדי לטפל בילדים ולסייע לאישה בהריון? האם מותר לעשות "קליקים" באצבעות בשבת? מה יותר גרוע לגברים – לשמוע שירת נשים או לשמוע שירת גברים בלתי מוסריים? האם מותר להיות ראפרית? האם לבני זוג מותר לתת יד זה לזו לאחר החופה? האם לאחר החתונה להחליף את התמונה ברשתות לכזו עם כיסוי ראש? האם מותר להתפלל ליד נר שמדיף ריח טוב? ועוד ועוד; כמעט כל שבוע יש אחת כזו. השאלות הללו נובעות משילוב של שני גורמים מרכזיים: חוסר ביטחון עצמי מוחלט והימנעות מחשיבה עצמאית המביאים להצבת כל שאלה לפתחו של הרב, וחשש כמעט פרנואידי שמא מעשים של יום-יום הם חטאים. יש קשר רעיוני ישיר בין מי שעוזב את אשתו ונוסע לאומן, לבין מי שאינו מבין מה החשיבות של סיוע לה כאשר היא בהריון. יש קשר רעיוני ישיר בין המחשבה שצדיק מת יכול להושיע לבין החשש מפני מספר 42. ומכאן קצרה הדרך לאותה רמיסה של ההלכה והחוק – שהובילה לרמיסת בני אדם.