אם לא היה מדובר באירוע שהסתיים ב-45 מתים, רבים מהם ילדים, זו הייתה פרודיה. בעשרת הימים האחרונים העידו בפני ועדת מירון חמישה שרים לשעבר, שלכולם הייתה נגיעה כזו או אחרת להילולה לאורך השנים או בזמן האסון אשתקד. איש מהם לא היה מוכן ליטול על עצמו אפילו שבריר של אחריות. הם כמובן לא בורחים מאחריות, הדגישו – ואז מיהרו לברוח מאחריות. אז מי אחראי? המשטרה, היועצים המשפטיים, בעלי האינטרסים. כל העולם ואשתו, חוץ מהם. לפי גלעד ארדן, שהיה השר לביטחון פנים בשנים 2020-2015, המשטרה היא הנושאת באחריות לכך שבעיות הבטיחות בהר לא טופלו לאורך השנים. הוא הוסיף, כי השר אינו רשאי להתערב בעבודתה המקצועית של המשטרה, אשר מעולם לא התריעה שאינה יכולה לנהל את ההילולה. מחליפו, אמיר אוחנה, חזר על דבריו מיד לאחר האסון: הוא נושא באחריות אך לא באשמה. "האחריות [המיניסטריאלית] פירושה לעשות הכל כדי לעמוד ביעדים ולמנוע הישנות אסונות", הסביר. הוא הגיע להילולה "כדי לראות שהדברים מבוצעים כפי שהוצג לי, וכך היה. ברמה של השר צריך לראות שיש עבודת מטה מסודרת"; הוא אינו רשאי להתערב בצד המבצעי, הדגיש כמו קודמו. מירי רגב, שרת התחבורה בעת האסון, אמרה שהמשרד אינו אחראי על המתרחש בהר אלא רק על ההסעות אליו וממנו. בהקשר הזה, טענה, אפילו מגיע לו צל"ש על הפינוי המסודר ממירון לאחר האסון. יעקב אביטן, שהיה השר לשירותי דת, היה המגוחך מכולם: הוא קבע, שעות אחדות לפני האסון, שההיערכות ראויה – וזאת אחרי ששאל את אנשי המשטרה והמרכז למקומות הקדושים והם אמרו לו שהכל בסדר. לטענתו, כאשר נכנס לתפקידו הובהר לו שכל אחריותו היא להבטיח את התקציב הדרוש לאירוע ושאין לו "סמכות להזיז אפילו סיכה" – מה שהתברר לו כאשר ביקש לקיים "הדלקה ספרדית" (על הטרוניה הזאת חזר כתריסר פעמים). "סמכתי על גורמי המקצוע", סיכם את משנתו – לאחר שהצהיר שמאז גיל 18 הוא לוקח אחריות. אתמול הגיע תורו של אריה דרעי ("אני לא אוהב לשבח את עצמי", הצהיר לאחר שעשה בדיוק את זה ובאריכות). הוא הפעיל את השפעתו הפוליטית כדי להשיג את התקציב להילולה, לא ידע כלום על הסכנות הבטיחותיות, לא שמע מעולם על הדרישה למנות מפיק לאירוע, סמך על המשטרה שהבטיחה שביכולתה לנהל את האירוע, ואשתקד עסק רק בצד הקורונה והיה בטוח שמבחינה זאת אין בעיה. אז האם אתה אחראי? אם תהיה אחריות מיניסטריאלית הוא יקבל את הדין, אמר ברוחב לב (כזכור, הוא איננו שר וספק אם יוכל לחזור ולהיות); אבל אין מקום להטיל עליו אחריות אישית. בקיצור, ההיגיון הוא כזה. השר גוזר את הסרט בכביש שלא תכנן ולא סלל. הוא לוקח קרדיט על הצעות חוק ותקנות שמכינים אנשי משרדו. הוא מכריז על רפורמות והטבות. אבל כאשר משהו משתבש – אזי מתברר שאין לו סמכות ואין לו ידע ולא אמרו לו והוא לא שמע והוא לא ראה.

ראש הממשלה לשעבר טרם זומן להעיד בוועדת החקירה, אבל אין ספק שהוא יוזמן. שלמה ינאי, העושה עבודה מדהימה, שאל במישרין בימים האחרונים את השרים לשעבר לגבי חלקו של נתניהו בקבלת ההחלטות. היו אלו דווקא שניים מן המקורבים לנתניהו – במישרין או בעקיפין – שמסרו עדויות מזיקות מבחינתו. ישראל אוזן, ראש מטהו של דרעי אז והיום, כתב בזמן אמת ש"נתניהו היסטרי בנוגע להילולה", בשל הלחצים שהפעילו עליו חברי הכנסת החרדים. ואילו רגב – לזכותה יש לומר שהזהירה לפני עשור מפני אסון – העידה שנתניהו לא ענה על פנייתה בנוגע למירון. הוא לא ענה גם לפניותיהם של דוד אמסלם ודוד צור. שיהיה ברור: ראש הממשלה אינו יכול לענות לכל מכתב ולעסוק בכל נושא. כל הדיונים אשתקד היו בנוגע לקורונה ולא בנוגע לבעיות הבטיחות, וכך גם החלטותיו של נתניהו. אך יש לכל הפחות מקום לבקש ממנו הסברים מדויקים על התעלמותו מן האזהרות ועל השיקולים שהובילו אותו לאמץ את המתווה של הר פתוח, גם כאשר לא היו ברורות המגבלות שכן יוטלו בו (וזה עלה מעדותו של דרעי, למרות שממש שלא במפתיע הוא ניסה בכל כוחו להרחיק את האש מנתניהו). כמי שעקב אחרי חלק משמעותי מדיוניה של ועדת מירון, אני יכול לומר דבר אחד בוודאות: היא לא תעשה הנחות לאיש. לא נקבל פה ועדת אגרנט 2, עם הטלת אחריות רק על הדרג המבצעי וניקוי הדרג המדיני (ונזכיר, שגם גולדה מאיר וגם משה דיין נאלצו לבסוף להתפטר למרות מסקנות הוועדה, בשל הזעם הציבורי על המחדל). אם דבורה ברלינר, הרב מרדכי קרליץ ושלמה ינאי יגיעו למסקנה שהפוליטיקאים אחראים – הם יאמרו זאת בצורה הברורה ביותר. לגבי נתניהו, נראה שלא יהיה מנוס מהטלת אחריות כמי שהאסון התרחש במשמרת שלו. האם תוטל על נתניהו אחריות אישית ממוקדת? אי-אפשר לדעת. אבל אם כן, זה יחסל את הקריירה שלו. לוועדת מירון לא ניתן לייחס "תפירת תיקים" או "הפיכה שלטונית" (זאת אומר, חסידי נתניהו יעשו זאת, אבל זה יהיה בלוף גמור). היא אינה עוסקת בהפרדה מבנית, בסיבים אופטיים או בבנדל הפוך שכמעט איש אינו מבין, אלא באירוע דתי שכולם מכירים. ומעל הכל: עניינה איננו בכותרות בוואלה ובשמפניות וסיגרים, אלא בילדים מתים. על זה הציבור לא יעבור לסדר היום.

כמות הכשלים בעבודת המשטרה, שירות בתי הסוהר והפרקליטות בתיק 4000 היא משמעותית, בלשון המעטה. זה מתחיל בטרטור עצורים בשעות לילה מאוחרות, כך שנותרות להם שעות שינה מועטות, ובתנאי מעצר מחפירים ובלתי אנושיים. זה נמשך בהעדר תיעוד של חלקים רבי חשיבות בחקירתו של שלמה פילבר – תופעה שמשום מה מתרחשת שוב ושוב דווקא כאשר העד/הנחקר/החשוד מוסר מידע חשוב מאוד ואפילו מודה במיוחס לו – ובאי-העברת חומרי חקירה משמעותיים להגנה. זה מגיע להעדר הבדיקה של נתוני האיכון, המלמדים ששיחת ההנחיה – ככל שהייתה כזאת – לא יכלה להתקיים במועדים עליהם הצביע פילבר. ואלו רק דוגמאות אחדות. ברור שהמעשים הנוגעים לתנאי המעצר הם תוצאה של מדיניות רוחבית שערורייתית; חפץ הוחזק בתנאים שגרתיים, אמרה במפורש הפרקליטות לבית המשפט, בהתייחסה לפשפשים ולחוסר השינה ולהעדר הטיפול הרפואי. זה לבדו מצדיק ועדת בדיקה בלתי תלויה, אשר תכריח את המדינה להתייחס בכבוד אנושי מינימלי למי שהיא כולאת (ואנחנו עדיין מחכים לציות מלא לפסק דינו של בג"ץ מלפני בדיוק חמש שנים בנוגע לתנאי המחיה בבתי הכלא). הכשלים האחרים מעוררים שאלות קשות לגבי נהלים ובקרה. כבר אמרתי, שאני לא מאמין לרגע שהייתה כאן תפירת תיקים; למיטב הבנתי, גם הסניגורים אינם סבורים כך. כן הייתה כאן רשלנות קשה, אם לא התעלמות מראיות מזכות. וכאשר זה קורה בתיק דגל, בו עוסקים מיטב החוקרים בליווי של מיטב הפרקליטים והם יודעים שייבדקו בידי מיטב הסניגורים – עדיף לא להתחיל לדמיין מה קורה בתיקי קטנים ושגרתיים (אגב, לפעמים אנחנו לא צריכים לדמיין; ראו פסקי הדין המרובים על חיפושים בלתי חוקיים והגנה מן הצדק בשל התנהלות המשטרה והפרקליטות). זכותנו, כאזרחי המדינה ובלי שום קשר לדעתנו על נתניהו או על כתב האישום נגדו, לדעת מי האחראים לכל הכשלים הללו – הרוחביים והנקודתיים כאחד. זכותנו לתבוע שהם יספקו הסברים ובמידת הצורך גם ישלמו את המחיר. זכותנו לדרוש תיקון יסודי של הליקויים. אבל בואו נהיה מציאותיים; הסיכוי לכך שואף לאפס.

כתב המשפט של ערוץ 14, אברהם בלוך, ספג השבוע איומי רצח – ולא תאמינו מאיזה כיוון: של מישהו מתומכי נתניהו. כן, הכתב של הערוץ שרבים רואים אותו כעושה דברו של נתניהו. וכל כך למה? כי בלוך – כתב הגון ומקצועי לכל אורך הדרך – העז לדווח לא רק על דחיית בקשת התביעה לתקן את כתב האישום בתיק 4000, אלא גם על קבלת בקשתה המקבילה בתיק 1000. למאיים האנונימי הייתה רשימת חיסול ארוכה לצידו של בלוך – מראשי הפרקליטות והמשטרה ועד לעיתונאים המסקרים את המשפט או מביעים דעה עליו. הציוץ המופרע הזה אינו יציר דמיוני החולני של מי שכתב אותו. רשימת היעדים הייתה דומה מאוד לרשימה של מי שמצויים, חודשים ארוכים ועל בסיס יומי-יומי, על הכוונת של מסיתים העובדים למענו של נתניהו. היא לא נראתה ככזו שיכול להרכיב צרכן תקשורת ממוצע, אלא כהעתקה של אותם דברי הסתה "מקצועיים". יהיה זה מוגזם מאוד לומר שמדובר בסכנה ברורה ומיידית, אך בה במידה יהיה מטופש ומסוכן לפטור את האירוע כאנקדוטה חסרת משמעות, במיוחד משום שהוא אינו הראשון מסוגו וכבר היו התקפות פיזיות על עיתונאים מצד אספסוף מקרב תומכי נתניהו. אם וכאשר תהיה התקפה פיזית משמעותית נגד עיתונאי, רבים ישאו באחריות לכך: המסיתים, מי שמממן אותם, מי שמעניק להם תמיכה ועידוד (כולל נתניהו וסביבתו) – וגם הרשויות החייבות להגן על אזרחים בכלל ובמיוחד על תובעים ועיתונאים, להם יש תפקיד חיוני בקיומה של מדינת חוק דמוקרטית. כאשר ההסתה והאיומים נעשים בריש גלי, הן לא יוכלו לטעון שהופתעו.

השבוע הודחה קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב מהפלייאוף והיא לא תזכה השנה באליפות. זוהי הפעם הראשונה מאז 2008 שהיא תסיים עונה ללא תואר כלשהו, אחרי שאת גביע המדינה הפסידה לבני הרצליה (שניצחה אותה גם השבוע) וביורוליג הובסה כבר במחזור הראשון של ההצלבה (אליה עלתה רק בגלל סילוק הקבוצות הרוסיות). מאמן אחד הקבוצה פיטרה העונה, המאמן הזמני היה בכלל הסקאוט שאינו מיועד להמשיך בתפקיד, וגם חלק משמעותי מן השחקנים יוחלפו (נקבל עוד שכירי חרב זרים ולצידם כמה ישראלים – ואולי צבר או שניים – בשל אילוצים תקנוניים). מי לא ישא בשום אחריות? הקודקודים: היו"ר הנצחי שמעון מזרחי, שותפו דייוויד פדרמן וכנראה גם המנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ'. זהו תסמין למה שקורה כמעט תמיד בתחום הספורט: המאמנים נזרקים, השחקנים נבעטים – ורק מי ששכר אותם אינו נותן דין וחשבון. מכבי תל אביב התגאתה במשך שנים בניהול מקצועני. זה היה נכון, ודאי בהשוואה ליתר הקבוצות בארץ, גם אם היא נהנתה מסכומי עתק של כסף ציבורי (זכויות השידור) ואיבדה מזמן כל זיקה ממשית לישראל. אך הפער הזה נעלם: קבוצות אחרות התמקצעו, בעוד מזרחי ושות' נדבקים לכסאותיהם ומתבכיינים לכל עבר כתירוץ לכשלונותיהם. אבל אולי היא בכל זאת "הקבוצה של המדינה": נטילת האחריות בה דומה מאוד לזו של הפוליטיקאים שלנו.

נסיים בדוגמה הפוכה שאנחנו מקבלים ממגילת רות, אותה נקרא אי"ה מחרתיים – חג השבועות. חז"ל ציינו שזוהי מגילה שכל-כולה מעשי חסד, שהאחרון שבהם הוא הסכמתו של בועז לשאת לאישה את רות. לכאורה, מה החסד הזה? הרי בועז עצמו אומר לרות שהיא אשר גומלת עימו חסד, שכן הוא מבוגר ממנה בהרבה והיא יכולה למצוא בעל צעיר בדומה לה. אבל הייתה כאן בעיה הלכתית: רות היא מואבייה, והתורה אסרה במפורש להתחתן עימם. "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה' עד עולם", מצווה הכתוב. בן-המשפחה הקרוב יותר, ששמו אינו נזכר במפורש במגילה, סירב לשאת את רות בדיוק מסיבה זו. "פן אשחית את נחלתי", הוא מסביר לבועז. אבל בועז לא נרתע וקבע פרשנות נועזת: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". לכאורה, זה היה תעלול לשוני. כאשר באותה פרשייה קובעת התורה לגבי מצריים ואדומיים ש"בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי" יוכלו להתחתן עם יהודים, לא אומר איש שהמדובר במצרי/אדומי ולא במצרייה/אדומית. אך בועז הסביר שזוהי פרשנות תכליתית: התורה מנמקת את האיסור במילים "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים": האיש דרכו לקדם, האישה אין דרכה לקדם. האיסור נובע ממעשה מוגדר, בו הנשים לא נטלו חלק – ולכן מותר להתחתן עם מואביות וממילא עם רות. מלשון המגילה עולה, שבועז היה צריך כמעט לכפות את פרשנותו. הוא נטל עשרה מזקני בית לחם, הורה להם לשבת לצידו והציג להם כעובדה את החלטתו לשאת את רות. חז"ל אומרים שהוא היה השופט – דהיינו מנהיג הדור, לפחות בשבט יהודה, ולכן סביר שלא ציפה להתנגדות. אבל הפרשנות הזאת לא הייתה מקובלת על הכל. שלושה דורות מאוחר יותר, כאשר שאול רואה את גבורתו של דוד מול גלית ותוהה בקול האם הוא ראוי למלוכה, מעיר שר צבאו, אבנר בן נר: קודם כל תשאל אם הוא ראוי לבוא בקהל; הרי אם-סבו הייתה מואבייה. בועז לא חשש. הוא נטל על עצמו את האחריות: פירש את ההלכה, קבע את גבולותיה, הכריז על כך בפרהסיה ונהג בהתאם. מהמנהיגות האישית-שבטית הזאת יצאה שרשרת המנהיגות הלאומית החשובה ביותר של העם היהודי – החל מדוד המלך ועד למשיח צדקנו. מועדים לשמחה.