מספרים על אחד שהודח מקורס טיס, ביקש לעבור לכוחות הנ"מ ונימוקו בפיו: אם אני לא טס – איש לא יטוס! כך בדיוק מתנהגים דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, רק שאצלם זה ממש לא מצחיק. מבחינתם (ומבחינת תומכיהם), אם הם לא בשלטון – המדינה יכולה להישרף. בארה"ב אפשר לזרוק לכל הרוחות את הדמוקרטיה, ובישראל אפשר להשליך לפח הקרוב את הביטחון ואת שלטון החוק. טראמפ, אשר הפגין זלזול תהומי בכל הנהלים ובכל הנורמות המצופים מנשיא ארה"ב, חתר וחותר תחת היסוד שאין בלתו של הדמוקרטיה – אמון הציבור בטוהר הבחירות. במשך שנה וחצי הוא חוזר ללא הרף על השקר כאילו הניצחון בבחירות 2020 נגזל ממנו בהונאת ענק לטובתו של ג'ו ביידן. לא משנה שכל הסובבים אותו אמרו לו שזה בולשיט (כלשונו של שר המשפטים דאז, ויליאם באר). לא משנה שנבחרים רפובליקנים במדינות המפתח קבעו שההאשמות חסרות יסוד. לא משנה שכל 61 התביעות המשפטיות נדחו, כולל בידי שופטים אשר מונו בידי נשיאים רפובליקנים בכלל וטראמפ בפרט (ובהם ששת השופטים השמרנים בבית המשפט העליון; הוא מינה שלושה מהם). טראמפ מסרב עד היום לקבל את התוצאות, עניית "אמן" אחרי שקריו הפכה לתנאי מקדים להצלחה במפלגה הרפובליקנית, ונכונות לעוות את חוקי הבחירות היא סגולה מוערכת בה. והשקר הזה עמד בבסיס משהו שקשה להאמין שהתרחש אפילו כאשר כותבים אותו אחרי שנה וחצי: נשיא ארה"ב הוביל נסיון הפיכה מתוככי החדר הסגלגל. גם אם לא הורה במפורש לאספסוף שלו להסתער על הקפיטול, הוא גרם להם במכוון להבין שזה מה שמצופה מהם. בפעם הבא זה עלול להצליח. נתניהו מוביל אופוזיציה שאין כמותה לחוסר אחריות לאומי. במשך כל תולדות הכנסת הועברו בה אלפי חוקים בתמיכה חוצת גבולות; לא אצל נתניהו. הוא לא יתן לאף חוק של ממשלת בנט לעבור, ולא משנה אם אלו חוקים ביטחוניים חיוניים כמו חוק האזרחות ותקנות יהודה ושומרון. הוא לא ישתף פעולה בשום דבר, גם אם מדובר בסיוע לחלשים. הגוש שבראשותו משתק חלק מעבודת הכנסת בשל חוסר נכונותו לאייש ועדות. וכל כך למה? כי נפתלי בנט העז לתפוס את מקומו של נתניהו, המאמין שהמילים "על כסאו לא יישב זר" נאמרו עליו ולא על משיח בן דוד.

ההשתלטות של טראמפ על המפלגה הרפובליקנית – מפלגתם של אברהם לינקולן, טדי רוזוולט, דייוויד אייזנהאואר ורונלד רייגן – היא כמעט מוחלטת. כפי שציטטנו השבוע מבדיקת וושינגטון פוסט, כמעט כל המועמדים המנצחים כיום בבחירות המקדימות במפלגה זו, תומכים במידה זו או אחרת בשקריו של טראמפ על הבחירות ובמסקנות שלדעתם נובעות מהם. איש אינו מעז להרהר ולערער, ומי שעשה זאת בעבר – משלם את המחיר בדמות סילוק ממשרתו הציבורית. הכל משועבד לטובת הפסיכוזה של אדם בלתי יציב, והשקרים הבלתי-פוסקים על הבחירות מבטיחים שהפולחן יימשך. נתניהו השתלט מזמן על הליכוד. במפלגתם של מנחם בגין ויצחק שמיר נותנים כיום את הטון צווחנים אנטי-דמוקרטיים כמו שלמה קרעי, דודו אמסלם, גלית דיסטל-אטבריאן ומירי רגב, שלא היו מגיעים לשום מקום בלא החנפנות חסרת המעצורים לנתניהו. אישים מוכשרים, ישרים ובעלי רקורד מוכח – ניר ברקת, אבי דיכטר, יובל שטייניץ – נעלמים בתוך הצרחות ההיסטריות של עמיתיהם. מי שהיו עלולים להוות איום על נתניהו – החל בדן מרידור, עבור במשה כחלון וכלה בגדעון סער – סולקו או הבינו שמוטב להם לעזוב, כי הם לא יגיעו לשום מקום כל עוד הוא נאחז בקרנות המזבח. והשקרים על הממשלה ועל משפט נתניהו מבטיחים שהפולחן יימשך.

הן טראמפ והן נתניהו לא מסתפקים בסירוב להשלים עם ההליך הדמוקרטי ובניסיון להפיל בכל מחיר את הממשלה שבראשה אינם עומדים. שניהם מציגים ממשלה זו כבלתי לגיטימית, וגם בכך הם פועלים בצורה מופקרת וחסרת תקדים. ההסתה של טראמפ גורמת לכך, שרק 20% מבין הרפובליקנים מחשיבים את ביידן לנשיא לגיטימי. בהערכה הממעיטה ביותר, אם נלך רק לפי מספר מצביעיו של טראמפ, זה אומר ש-60 מיליון אמריקנים (כמעט חמישית מהאוכלוסייה) סבורים שבבית הלבן יושב אדם שלא אמור לשבת בו. מעולם לא היה כזה מסע מכוון, שיש לו השפעות ברורות לעין. במצב כזה, כאשר רוב מצביעיהם כופרים בסמכותו של ביידן, ברור שהמחוקקים הרפובליקנים אינם מוכנים לעבוד איתו כמעט בכל נושא שהוא. טראמפ העמיק בכוונה במשך שנים את הפילוג הקשה בחברה האמריקנית, משום שזה היה הקלף המנצח שלו וגם מה שהוא עושה הכי טוב בצורה טבעית: לזרוע שנאה וקיטוב. הסירוב שלו להכיר בנצחונו של ביידן – הוא לא הודה רשמית בתבוסתו, לא התקשר לברך את ביידן, לא נכח בהשבעה שלו – מוביל את ארה"ב לקיצוניות שאולי לא ניתן יהיה לרפא. נתניהו וחבורתו אומרים שממשלת בנט אינה לגיטימית משום שהעומד בראשה הפר את הבטחתו שלא לשבת עם השמאל ומשום שיש בקואליציה סיעה ערבית. לזכותו של בנט יש לומר, שהוא לא מתכחש להפרת ההבטחה, אומר שהייתה זו טעות להשמיע אותה ומסביר מדוע הפר אותה. אפשר לקבל או לא לקבל את הסבריו; הממשלה שלו לגיטימית, משום שהיא קיבלה את אמון הכנסת, וזה הדבר היחיד שקובע במערכת הדמוקרטית שלנו. הדרך לבוא חשבון עם פוליטיקאים שהפרו את מילתם היא בבחירות. מותר כמובן למחות, להפגין ולמתוח ביקורת; אסור לכפור בלגיטימיות, משום שזהו השלב הראשון בדרך לאנרכיה. חוץ מזה, לשמוע מנתניהו תלונות על הפרת הבטחות – זה הכי צבוע שאפשר. הרי זה האיש שרק לפני שנתיים חתם על הקמת ממשלה עם בני גנץ, עיגן אותה בחוקי יסוד – ואז פירק אותה. הרי זה האיש שרק לפני שנה ניסה להכניס את מנסור עבאס לקואליציה שלו. הרי זה האיש שלא היה מסוגל להקים ממשלה בארבע מערכות בחירות רצופות, כי כבר לא נשאר לו את מי לרמות.

עוד מכנה משותף לישראל ולארה"ב הוא חוסר הנכונות של הפוליטיקאים לתקן את החולאים המבניים המאפשרים את הכשלים הקשים המתגלים בשנתיים האחרונות. אצלנו אפשר היה לפתור לא מעט מן הבעיות באמצעות תיקון פשוט והגיוני בחוק יסוד הכנסת. אצל האמריקנים מדובר בתיקון לחוקה, שהוא הרבה יותר מסובך, אבל בהחלט אפשרי. מה שמאפשר אצלנו לאופוזיציה (כל אופוזיציה) לנסות להפיל את הממשלה (כל ממשלה) בדרכים נכלוליות הוא שחבר כנסת יכול לפרוש מסיעתו ולקחת איתו את המנדט שלו. זה בדיוק כמו מצב בו חבר דן יעבור לאגד ויקח איתו את האוטובוס. הלו, זה לא שלך! המנדט איננו של חבר הכנסת הבודד, אלא של סיעתו. הבחירות הן מפלגתיות, הקמפיין מנוהל וממומן בידי המפלגות, הציבור מצביע בעד מפלגות, המימון הממלכתי ניתן למפלגות, התפקידים בכנסת ובממשלה מחולקים בין המפלגות. אין ולו בדל של משהו אישי במערכת שלנו. לכן, חבר כנסת שלוקח את המנדט – הוא גנב לכל דבר. כל מה שצריך הוא לקבוע בחוק את ההגיוני, ההגון והמובן מאליו: חבר סיעה הפורש מסיעתו – חייב להתפטר מהכנסת. בארה"ב אפשרה שיטת האלקטורים את השקר הגדול של טראמפ ואת 6 בינואר. תזכורת: בשיטה הזו יש לכל מדינה מספר אלקטורים ביחס למספר תושביה, המועמד המנצח בה (ולו ברוב של קול אחד) זוכה בכל האלקטורים, ומי שמגיע לרוב האלקטורים במישור הלאומי – הוא המנצח בבחירות. בשיטת בחירות ישירה ופשוטה, אי-אפשר היה לטעון לזיופים משמעותיים, כי למעט מקרים מאוד נדירים – הבחירות מוכרעות בהפרשים של מיליוני קולות. בלי אלקטורים לא הייתה מתנהלת ישיבת הקונגרס לאישור הצבעותיהם, אותה ניסה האספסוף של טראמפ למנוע. האלקטורים הם חלק מן המערכת המסובכת של שלהי המאה ה-18, שנועדה למנוע רודנות ולהבטיח את זכויות המדינות הקטנות. אין לזה שום הצדקה ב-2022. אבל האמריקנים, אולי העם הכי שמרן בעולם, אפילו לא מדבר על ביטולה של שיטה מיותרת זו, שהפכה להיות סכנה ממשית לדמוקרטיה.

מובן שיש הבדלים עצומים בין ישראל לבין ארה"ב, וגם בין נתניהו לבין טראמפ. עם כל מגרעותיו, נתניהו טוב עשרות מונים מאשר טראמפ. הוא אדם באמת חכם מאוד ובאמת מוכשר מאוד, בעל השכלה מצוינת והרבה ניסיון בתפקידים בכירים – כל מה שלטראמפ אין וגם לא יהיה. בהשוואה בין המדינות, יש כמה נקודות שיכולות להרגיע אותנו (הכל יחסי). החברה הישראלית פחות אלימה מאשר האמריקנית. אין אצלנו נשק חם שמסתובב בצורה חופשית (על 330 מיליון אמריקנים יש 400 מיליון כלי נשק רשומים – 1.2 רובה לכל תינוק בן יומו), אין אצלנו מיליציות חמושות קיצוניות, אין אצלנו שוטרים הרוצחים אזרחים, אין אצלנו גזענות עמוקה. קשה לראות אצלנו משהו דמוי ההסתערות על הקפיטול, אם כי עד 6 בינואר בצהריים איש לא היה מאמין את זה לגבי ארה"ב. זה לא אומר שאין אצלנו סכנות; האלימות הגוברת בחברה, ובמיוחד בחברה הערבית, עלולה לזלוג למישור הפוליטי. נזכיר שכבר היו אצלנו מעשי רצח פוליטיים, החל מרצח חבר הכנסת חאמד אבו-רביע שסירב לממש הסכם רוטציה וכלה ברצח יצחק רבין. עוד סיבה לדאגה קיימת במסע המכוון של דה-לגיטימציה שנעשה לרשויות האכיפה ולבתי המשפט. אפילו טראמפ לא העז להמרות את פיהם של בתי המשפט אשר דחו את תביעותיו, ולמעט כמה ציוצי זעם אופייניים פה ושם – לא תקף אישית את השופטים. אצלנו מתקיים מסע שיסוי יום-יומי, שבחלקו הגדול מגיע מכיוון נתניהו, התועמלנים שלו ומלחכי פנכתו. זה לא שאין סיבה לביקורת; יש, בהחלט יש. אבל אצל אלו, לא מדובר בביקורת כנה ובונה, אלא בביקורת צבועה והרסנית. בלי שלטון החוק ובלי שוויון בפני החוק, בלי בתי משפט שהכל מכבדים את פסיקתם – אפשר לסגור את המדינה.

לשאלה שבכותרת יש שתי תשובות. האחת היא לבעיה העכשווית ולכן היא בטווח המיידי: צריך להרחיק לתמיד את טראמפ ונתניהו. הרעל שהם מפיצים הוא קטלני. המניע שלהם הוא אנוכי לגמרי, ולכן רק אם יירדו מהבמה ניתן יהיה להתחיל לרפא את הנזקים שכבר גרמו ולמנוע נזקים עתידיים. הבעיה היא, שלא עושה רושם ששניהם הולכים לאיזשהו מקום. ליתר דיוק: בהחלט ייתכן שטראמפ הולך לשדרות פנסילבניה ונתניהו הולך לרחוב בלפור. בשני המקרים, חזרתם לשלטון תסכן את יסודות הדמוקרטיה. התשובה השנייה היא לבעיה העקרונית ולכן היא בטווח הארוך: צריך לחזור לערכי היסוד הדמוקרטיים. צריך להנחיל אותם בבתי הספר ולדרוש אותם כתנאי סף מן הפוליטיקאים. ממשלה דמוקרטית היא of the people, by the people, for the people – כמילותיו הנצחיות של לינקולן בנאום גטיסבורג. היא שייכת לעם, היא מופעלת בידי העם, היא עובדת למען העם. לא אדם אחד, לא מפלגה אחת, לא קבוצה אחת. נכון, תמיד חלק יהיו בשלטון וחלק יתנגדו להם; אחרת זו אינה דמוקרטיה. אך כולם יכבדו את הכרעת הרוב וכולם יכבדו את המבנה הפוליטי וכולם יכבדו את שלטון החוק. כי כולם יידעו שיש ממשלה בעלת חובות יסוד: של העם, בידי העם, למען העם.