"לא סבלנו באילת מחרפת רעב, אבל בהחלט הסתפקנו במועט", נזכר מופז. "הצטופפנו שלוש משפחות בדירת שיכון בת שני חדרים ומרפסת. אני עצמי חלקתי מיטה אחת עם אחותי". מופז מעיד שב"עיר התיירות המתפתחת" עאלק, המים שיצאו מהברזים לא היו ראויים לשתייה. בשל כך סיפקה להם העירייה מים במֵכלים, שהובלו באמצעות עגלה רתומה לחמור. "לכל משפחה הוקצבה כמות מים מדודה. כשנשמע צלצול פעמון העגלה, נשלחנו בריצה לתפוס מקום בתור למים, אותם נשאנו הביתה בזהירות רבה, מקפידים שלא לאבד אף טיפה". בינתיים, בקצה השני של העיר, במפעל 'אפנדא' לייצור עבודות חתאם, המצב הלך מדחי אל דחי. מעט התיירים שהגיעו העדיפו לקנות למזכרת, כיאה ממקום מדברי, בקבוקי זכוכית מלאים בחול צבעוני. בבית לא דיברו על הכישלון הכלכלי, אבל הילד מופז לא יכול היה שלא להבחין באביו מוכר עוד ועוד מהחפצים שהביאו מאירן – שטיח פרסי עתיק ויקר; כלי כסף עם חריטה אמנותית ועוד. "ראיתי והבנתי", הוא אומר לאקונית. היה זה עניין של זמן לא רב, עד שהמפעל הוכרז כפושט רגל. אביו של מופז, מהנדס היערות, מצא עבודה בעירייה כגנן תחזוקה. אתה זוכר מרירות בבית על ישראל, על רות דיין, אני שואל, ומופז שלא כהרגלו מגביה את קולו ועונה על גבול הכעס: "ממש ממש לא! לא משנה מה היה או לא היה, תמיד אבא שלי היה אומר לי: 'הכל לטובה; אנחנו לא נישבר; הכל יסתדר; אתה עוד תראה'. מעולם הוא לא קיטר; מעולם הוא לא ויתר. אבא, גם כשהוא נפל, קם, ניער את החול מהברכיים, חזר לעמוד זקוף והמשיך לצעוד קדימה". דמות האב שנופל וקם וממשיך להיאבק כדי להצליח נחקקה, כך מתברר, עמוק בנפשו של הילד בן ה-9. עשור מאוחר יותר נתקל מופז שוב ושוב במחסום, שאם לא היה מצליח להבקיע אותו – כל הביוגרפיה שלו הייתה משתנה. אם לא היה מצליח לשבור את אותו מחסום, גיבור כתבה זו היה הופך, ככל הנראה, לארכיטקט שיצא לא מכבר לגמלאות. עוד רגע קט נחזור לעסוק בכך. ובחזרה לבית מופז באילת. בהמשך הדברים באמת הסתדרו. זה קרה בן-רגע, כמעט כמו זכייה בלוטו. יום אחד, לקראת מערכת בחירות כלשהי, הגיע לאילת מועמד ברשימת מפא"י, אבא אבן. הוא ביקש להיפגש עם משפחת עולים וראש העירייה המליץ על משפחתו של עובד העירייה, אליהו מופז. "בביקורו בביתנו נודע לאבא אבן סיפורו של אבי. האורח התרשם מהשכלתו וניסיון חייו של הגנן העירוני הפשוט והפעיל את קשריו, כדי שאבא יקבל עבודה כלבורנט במכרות הנחושת בתמנע". אבל שנים קודם ביקורו של אבא אבן, עד שהכל החל להסתדר, הבין הילד מופז בעצמו, כך הוא זוכר, שלא יזיק אם הוא יסייע קצת לפרנסת המשפחה. וכך קרה שבחופשות הקיץ הוא יצא לעבוד ואת הכסף הביא להוריו. "העבודה הראשונה שלי הייתה בבניין, בהוצאת מסמרים מפגומי עץ, כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם שוב". בהמשך הוא שדרג את תנאי השירות שלו ומצא עבודה כ'טלמן' בנמל, שתפקידו לספור את שקי הסחורות שנפרקים מהאוניות. עבודה נוחה יותר, אך כזו שהייתה כרוכה באחריות רבה ביותר; שכן לכל שק הייתה משמעות כספית משמעותית. הילד מופז הרשים את הממונים עליו באחריותו, ואלה, אומר מופז, גייסו אותו שוב ושוב לאותה משימה.

רגע מכונן בחיי מופז היה כשלמד בכיתה ח'. אביו, הוא מעיד, דחף אותו שייצא ללמוד בפנימייה חקלאית. מופז משער שהיו שתי סיבות מרכזיות לכך: שיקולים כלכליים ורצונו של האב שבנו ילמד חקלאות, כמו שהוא עצמו למד. כשאני מעלה את ההשערה, שאולי היה כאן גם רצון לחבר אותו לישראליות ויותר מזה – לאתוס הציוני באותה תקופה, מופז לא מסתייג. "הגיוני בעיניי שגם זה היה חלק מהשיקולים של אבא שלי". כך או אחרת, כששומעים את חוויותיו של מופז מאותו מקום אין צל של ספק – בית הספר החקלאי בנהלל היה קטע דרך משמעותי, אולי המשמעותי ביותר, בהסללה שיצר עבורו אביו במסע חייו. "ב-5 בבוקר כבר השכמתי לחליבה", נזכר מופז. "במקביל עבדתי גם בפלחה, חרשתי וקצרתי לבדי עם טרקטור בשדות. בנהלל, מגיל צעיר סמכו עליך ונתנו לך להבין מהן המשמעויות של אחריות והקפדה על פרטים: מניקוי עטינים של פרות שלא יחטפו דלקות ועד שמירה ותחזוקה של כלים יקרים בשטח". מישור אחר, לא פחות חשוב, הייתה הדרך בה למד להתערות בחברת הנערים. "נזרקתי למקום שלמדה בו 'אצולת העמק' – בני ההתיישבות העובדת של עמק יזרעאל". ממופז אני למד שעבודה קשה, התמדה, גילוי אחריות ובעיקר גילויי חברות – כל אלה היו המסמרים אותם נעץ בקרשים, שיצרו את הפיגומים עליהם הוא טיפס במעלה החברתי במקום. באילת הוא עבד בלהוציא מסמרים מפיגומים; פה, בנהלל, הוא עבד בלנעוץ אותם. מסמר אחר מסמר. והיה עוד היבט משמעותי לתקופת לימודיו של הנער מופז בנהלל – היציאה הביתה. להבדיל מאחרים הוא גר הכי רחוק מהפנימייה. מכיוון שהנסיעה לביתו ארכה יום שלם ומכיוון שהפרוטה לא הייתה ממש מצויה בכיסו, הוא נסע לבקר את משפחתו 3-4 פעמים בשנה בלבד. כולנו מכירים את המנטרה השחוקה בנוסח: 'ברוסיה קראו לי יהודי ופה קוראים לי רוסי'. ולמה אני מזכיר זאת? כי כך בדיוק אמר לי מופז: "בנהלל קראו לי אילתי ובצבא קראו לי נהללי". ואת המשפט האחרון הוא אמר עם עיניים בורקות. "יש לך מושג עד כמה הכינוי הזה שהדביקו לי בצבא ניפח לי את החזה?" לא בלי סיבה: נהלל, בוודאי באותה עת, היה אולי הקטר הישראלי בכל הקשור לשירות קרבי משמעותי ביותר. לאחר שרשרוש בלב יירט את האפשרות של מופז להתגייס לטיס, היה ברור לו שהוא לנהלל חוזר לביקורים רק עם כומתה אדומה. וכמובן עם דרגות קצונה על הכתפיים. אבל כאן, ממש בנקודה הזו, משהו השתבש. לאחר שהתגייס לצנחנים הוא חתר בכל מאודו לזכות ולצאת לקורס קצינים בבה"ד 1. אלא שהוא נדחה. נדחה פעם אחת. התעקש לצאת למבדקים בפעם השנייה. פעם שנייה נדחה. התעקש בשלישית. פעם שלישית נדחה. תגיד, שאלתי את מופז, יש מצב שההתעקשות שלך לנסות בכל פעם מחדש להתקבל לבה"ד 1 היא פועל יוצא ממה שראית בילדותך את אביך ומלחמת הקיום שלו כעולה חדש בארץ? "יש לך ספק בכך?", שאל-ענה מופז כמעט בתרעומת. "אם לא הדבקות במטרה שראיתי אצל אבא שלי; אם לא הייתי רואה את המודל שלו, לקום בכל פעם מחדש ושוב להסתער מחדש על היעד – לא רק שלא הייתי רמטכ"ל, גם קצין זוטר לא הייתי".

ובחזרה לבחור הצעיר שנכשל שוב ושוב: בעודו מהרהר האם לשנות יעד כיבוש ולהמשיך את חייו בהסתערות על ההתקבלות לפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, נקלע מופז לסיטואציה צבאית ששינתה את כל חייו. מה שהציל - או מדויק יותר יצר - את הקריירה הצבאית שלו, היו לא רק התמדה, דפיקת ראש בקיר שוב ושוב, אלא גם מזל ועד כמה שקשה לקשור זאת לדמותו של מופז – גם הפרת משמעת; שבירת נהלי קרב. "זה היה ב-23 באוקטובר 1968", משחזר מופז את שקרה. "התבקשתי להחליף מ"כ לטובת הצבת מארב סמוך ליריחו. זו הייתה תקופת המארבים למחבלים בארץ המרדפים בבקעת הירדן; בתקופה בה חדרו מחבלים לשטח ישראל בתדירות גבוהה. כל כוח כזה שארב למחבלים מנה חמישה חיילים ומפקד. "היה זה ליל ראש חודש ללא ירח. לילה חשוך. לא ראינו כלום. בשלב מסוים שמעתי רעש מתכתי והבחנתי בצֶל גוש מתקדם. החלטתי לא לחכות. נתתי פקודה לירות. הקליעים הנותבים (סוג של קליע שיש בו חומר בעירה שיוצר תאורה מסוימת לאורך מעוף הקליע; ד"ח) יצרו מעט תאורה, שאִפשרה לי לקרוא את מה שקורה. ואז, בניגוד להנחיות שנתנו לנו – שלא לפצל את הכוח מחשש לפגיעה דו-צדדית של חצי מהכוח בחצי הכוח השני – לקחתי איתי שני חיילים, איגפנו את המחבלים, זרקתי לעבר המחבלים רימון והחוליה שלי הסתערה על המחבלים וחיסלה אותם". מופז בהחלטה של רגע קנה את עולמו. בתחקיר שנערך בבוקר שאחרי, הוא זכה לשבחים מהמ"פ איציק מרדכי, עבור דרך המג"ד דן שומרון ועד אלוף הפיקוד גנדי זאבי. "המארב המוצלח גרם למישהו לחשוב שאולי בכל זאת ראוי שאהיה קצין", אומר מופז. "אז התברר לי שיש אפשרות למח"ט במקרים נדירים להכניס מ"כ לקורס קצינים, גם אם לא עבר את המבדקים. מיד נשלחתי לראיון אצל המח"ט דני מט. 25 שניות הספיקו, כדי שאצא ממנו עם מכתב המלצה", חותם מופז את עדותו בנושא זה. הטראומה באי ההתקבלות לבה"ד 1 נחקקה עמוק במופז, מי שלימים פיקד על אותו בסיס. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני אעשה את הכל, כדי להיות יום אחד מפקד בה"ד1, על-מנת שאוכל לדאוג אישית שדלת המקום לא תיחסם בפני מועמדים טובים, שרק בגלל שיטות מיון שגויות לא מתקבלים לשם. בתקופת זמן מסוימת התפקיד הזה הפך למשאת חיי". ברשותכם, התעכבות קלה על מרכיב המזל בביוגרפיה של מופז: נתחיל בלא-מזל. אין אפשרות לאדם להתמנות לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל, מבלי שבמשך עשרות שנים אותו איש צבא יוכיח עצמו בספקטרום רחב של כישורים – מקצועיים, מבצעיים, חברתיים – וכמובן הצלחות. לא סתם בחר בו יוני נתניהו להיות סגנו כמפקד סיירת מטכ"ל, למרות שמופז לא שירת יום אחד ב'יחידה' קודם מינויו (אנקדוטה מעניינת בנושא: כשראיין אותו יוני נתניהו לא התירו למופז, סמג"ד 890 של הצנחנים באותה עת, להיכנס לשערי הבסיס המסווג של סיירת מטכ"ל בסירקין. הפגישה נערכה, לפיכך, בחדר צדדי במשטרת פ"ת). ולמרות אי-היכולת (ואי הרצון) להתעלם מארגז הכישורים וההצלחות שלו, עדיין גם לאֵלת המזל היה תפקיד של ממש בכתיבת הביוגרפיה של שאול מופז. 'מארב מופז' המוצלח, שלימים נלמד בבה"ד1, היה כמובן פועל יוצא של תושיית קרב מצוינת של מפקד כיתה צעיר. עכשיו בואו נדמיין שהמחבלים, שהשיבו אש לכוח מופז המפוצל, היו הורגים אפילו אחד מהם. חמור מזה: תארו לעצמכם שמהרימון שמופז זרק על המחבלים - לאחר שהתפצל מהכוח המקורי ואיגף את כוח האויב – היה נפגע חייל אחד מהכוח שנותר במקומו. הרי נוהל הקרב שלא לאגוף במקרה כזה, נוצר רק בשל החשש מקורבנות אש דו-צדדית. ברור שבמקרה של אסון - שהיה כמובן מנומק בהפרת אותו נוהל - איש לא היה מֶרים למופז. במקרה כזה היו, איך להתנסח בעדינות, מרימים אותו על טיל. וזה עוד במקרה הטוב. לקורס קצינים בבה"ד 1 הוא בוודאי כבר לא היה מגיע לעולם.

אלת המזל עמדה לצידו בתחנות נוספות בחייו. אפילו כשהיה צורך בעזרתה כדי לזכות בדירה. כשהיה נער רשם אותו אביו לתוכנית 'חיסכון בר מצווה'. בהגרלה שנערכה ב-1972 בין החוסכים על הזכות לקנות דירה בתנאים מאוד משופרים, זכה מפקד פלוגה מסייעת שאול מופז באותה דירה חלומית ברחוב שמואל הנגיד בהרצליה. נדמה כי גם מופז יודה שהמזל הגדול ביותר שלו, לפחות בכל הקשור להגעתו לפסגת הפסגות בצה"ל – הרמטכ"לות, היה ששר הביטחון - בתקופה בה היה מופז אלוף - ענה לשם איציק מרדכי. מרדכי היה זה ששלח ב-1997 את סגן הרמטכ"ל המכהן, מתן וילנאי, לארה"ב ומינה במקומו את מופז. לאחר מכן דחף בכל כוחותיו למינויו של מופז כרמטכ"ל; וכל זאת בניגוד לרצונו של ראש הממשלה נתניהו, שהעדיף את וילנאי. בתקשורת באותה עת דיברו על מרבצים של מטענים ביחסים שבין מרדכי לוילנאי, בניסיון להבין את נחישותו של מרדכי לחסום את דרכו של וילנאי. נכון או לא נכון, גם מופז מכיר בכך שמי שהיה מסומן להיות רמטכ"ל היה דווקא וילנאי. "מתן היה מבוגר ממני. הוא היה המג"ד שלי בזמן שהייתי מ"פ. בכלל, הוא היה מוכר יותר בציבוריות הישראלית. וכמובן, הגיע ממשפחה מאוד מאוד מיוחסת משכונת רחביה. אביו היה פרופ' זאב וילנאי, מר ידיעת הארץ של ישראל. בשורה התחתונה: מבחינת התקשורת הוא היה נסיך הנסיכים. זה שמכבר נמשח למלוכה". גילויי הכנות, הלא מובנים מאליהם יש להודות, של מופז בסוגיה זו, לא מסתכמים רק בשורות האחרונות שקראתם. מופז לא מהסס לומר ולשתף ש"אם שר הביטחון היה מישהו אחר, כמו למשל משה ארנס שהחליף את מרדכי, הוא היה בוחר בוילנאי. יותר מזה: גם אם הייתה הצבעה בין האלופים חברי המטכ"ל – כנראה שהוא היה נבחר". אתה יודע אמרתי לו, כשאני מחליט להיכנס חופשי ובמודע לשטח ממוקש, יש כאלה שתולים את המוטיבציה של מרדכי, יליד כורדיסטן, באיזושהי הזדהות, איזושהי אמפתיה, שהיו לו, במודע או שלא במודע, לטובת המועמד האנדר-דוג, העולה מאירן, שעמד אל מול איש האצולה הירושלמית. "אני לא קונה את זה. לא לגביו ולא לגבי מה שאני עברתי בצה"ל. מעולם, אבל מ-עו-לם", מדגיש מופז את מילותיו, "לא הרגשתי שנחסמתי או קופחתי בצבא בגלל מוצאי. נכון, לא הייתי נסיך. תמיד יש את הנסיכים, שהם גם מיוחסים או מסומנים מתחילת דרכם, או שאפילו עוברים מסך טוב יותר; אבל שים לב לנקודה מאוד מעניינת: לאורך כל השירות הצבאי שלי, מי שקידם אותי היו, בין היתר, דווקא אותם נסיכים. והם עשו זאת רק על סמך הכישורים, ההישגים והרזומה שלי: לחמתי בששת הימים; הייתי מ"מ במלחמת ההתשה; הייתי מפקד סיירת צנחנים ביום הכיפורים; הייתי סגנו של יוני כשיצאנו לאנטבה; וכך לאורך כל מסלול השירות שלי".

שאול ואורית מופז הכירו בצנחנים, כשמופז היה מפקד סיירת צנחנים ("אורית, שבניגוד אליי, הסגור והמופנם יותר, מתחברת בקלות, הייתה זו שהתחילה איתי"). הם נשואים 47 שנים ולהם ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, בטווח הגילאים 32-41, ובנוסף - 10 נכדים. לאחר שעברו 14 פעמים מקום מגורים במהלך שירותו הצבאי, הגיעו המופזים בשנת 1984 אל המנוחה והנחלה, אל ביתם צמוד הקרקע בעיירת הברזלנים כוכב-יאיר. כלפי חוץ נראה כאילו בית מופז מנסה להסוות את עצמו: הוא ממוקם בקצה רחוב שקט. גם חיצוניותו 'שקטה', עושה הכל כדי לא למשוך תשומת לב. ואם זה לא מספיק, איש זר שייקלע לאותו קצה רחוב לא יוכל לדעת מי מתגורר באותו בית. בכניסה לבית אין שלט, ולו הקטן ביותר, המכריז מה שם המשפחה של המתגוררים כאן. פנים הבית מרוָוח, עתיר חללים ציבוריים. על המרצפות, כיאה לאיש העדה הפרסית, שפע של שטיחים ססגוניים. על קירות הבית, גם במרחבים הציבוריים, אין-ספור צילומים משפחתיים. בסמוך למטבח פינת אוכל; או מוטב לומר - חדר אוכל, בשל שטחו הגדול. במרכזו שולחן עץ מאסיבי וענק. פריט בריהוט הפנים, שלא יהיה נכון להתעלם ממנו – בוודאי כשמדובר בבית של רמטכ"ל לשעבר - בראש שולחן האוכל מוצבים שני כסאות. מן הסתם עבור ראש המשפחה וראשת המשפחה. אגב כך, יש מקום לציין, שמופז בכל הזדמנות מתגאה בכך שכרמטכ"ל הוא היה מחלוצי פתיחת צה"ל בפני חיילות, לשירות במקומות שלא שירתו בהן עד לכהונתו. בחצר הבית בית עץ מרשים עם גשר ארוך, עשוי אף הוא מעץ, המוביל לצמרת של אילן אחר ("את זה בנו הילדים שלי במו ידיהם"). עדות לכך שגם נכדים מתרוצצים בבית הזה, ניתן למצוא בדמות שער כדורגל של ילדים הנמצא על כר הדשא וכדורים בסמוך אליו. כשהצעתי למופז שאָצלם אותו בועט לשער, הוא הסתכל עליי במבט מצמית, ששמור לקודקודי עולם גם כשהם לבושים על אזרחי. "לא מתאים", הגיב. בהמשך הוא התרצה ואף תרם תרומה של ממש בעצות, מאיזו זווית כדאי שאצלם כשהוא כובש שערים. בדקות הבאות יתברר שהסרבנות הראשונית שלו, שלא להצטלם עם הכדור, הייתה סרבנות שגויה; כמעט החמצה אומללה מצדו. שכן מופז הפתיע אותי (אבל ממש הפתיע – לא הסתדר לי עם התדמית) בהקפצות ולהטוטים מרשימים עם הכדור. אגב עיסוק בנושא זה, שיתף אותי מופז בפריט פיקנטי למדי מעברו: "ב-1982 יצאתי ללימודים בביה"ס לפיקוד ומטה של המארינס האמריקני בקוונטיקו, וירג'יניה", אומר מופז. "בכל יום בשעה 11 בדיוק, הלימודים הופסקו וכל החניכים והמדריכים יצאו לפעילויות ספורט. במסגרת זו קלט מאמן הכדורגל שאני בסדר בתחום, ושיבץ אותי בנבחרת הכדורגל של פו"ם מארינס, בתפקיד קיצוני שמאלי".

ביולי 2002, לאחר 36 שנות שירות, סיים מופז את תפקידו כרמטכ"ל. שלושה חודשים הוא הספיק להתאוורר ב'מכון וושינגטון', עד שהגיע טלפון מלשכת ראש הממשלה שרון: "פואד התפטר מתפקידו כשר ביטחון ואריק רוצה שתחזור ארצה ותמלא את מקומו". מכאן הדרך לחברות בליכוד הייתה קצרה. עד שהגיעה ההינתקות, שהובילה גם להינתקות של שרון ממפלגתו והקמת קדימה. אז עשה מופז את הטעות, אולי הגדולה ביותר שלו כפוליטיקאי: הוא הוציא את אחד מהמכתבים הכי זכורים בפוליטיקה הישראלית. "אני נשאר בליכוד. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים", כתב במכתבו. מספר ימים לאחר מכן עזב את 'הבית' והצטרף לקדימה. "נכון", מודה מופז בכנות. זו אכן הייתה טעות פוליטית גדולה מאוד. את המכתב נִסחו וכתבו יועציי הליכודניקים, אבל זה לא משנה. אני הייתי חתום עליו והאחריות לכשל הזה היא שלי. המכתב הזה לא היה צריך להיכתב". בהסתמך על עדותו, אותה הוא גם מביא בספרו הביוגרפי ('המסע הישראלי שלי', הוצאת 'ידיעות ספרים'), למופז, בעידן פעילותו הפוליטית, הייתה תרומה של ממש בסיכול מהלך צבאי לחיסול פרויקט הגרעין האירני. לפחות בנקודת זמן מסוימת. זה קרה במאי 2012. מופז שימש אז כיו"ר קדימה – לאחר עידן שרון ולאחר עידן לבני כיושבי ראש קדימה - ונעתר להצעת נתניהו להצטרף לקואליציה שבראשותו. "בזמן שעורכי הדין ניסחו את ההסכם הגיעה הבומבה", נזכר מופז. "ביבי ביקש שנישאר לבד והעלה את נושא אירן. הוא רצה לבנות קבינט, שיהיה בו רוב לתקיפה באירן. אמרתי לו שהוא יודע את דעתי ואיימתי שאם נושא אירן על הפרק – אני עוזב את החדר". אבל לא רק נתניהו הפעיל עליו לחץ בנושא זה. לנתניהו היה שותף אקטיבי מאוד בשאיפה לפעול - שר הביטחון דאז אהוד ברק. "שבועיים לאחר שהצטרפתי לממשלה", הוא אומר, "ברק הזמין אותי וביקש להציג לי את התיקים שהוכנו באמ"ן על מטרות התקיפה באירן. סירבתי שהתיקים ייפתחו. אמרתי לו שאני מכיר את היעדים ואני איתן בדעתי שאסור לנו לתקוף שם". לא רק מופז היה איתן בדעתו – מתברר שכך היו גם נתניהו וברק. איתנים ואפילו עקשנים. "ארבעה ימים חלפו", ממשיך מופז, "וזומנתי לשיחה ארוכה עם נתניהו וברק על הפעולה באירן, ששניהם היו להוטים לצאת אליה. הם אפילו נתנו לפעולה הזו שם – 'המהלך הגדול'. ביבי אמר לי שמזכיר ההגנה האמריקני, לאון פאנטה, אמר לו שישראל תתחיל ושהם, האמריקנים, יצטרפו. זה לא נשמע לי הגיוני. התעקשתי שמדובר בפעולה בלתי אחראית". למה לא אחראית? "כי התוצאות של אותה תקיפה יהיו מלחמה, כולל טילים על ישראל, ופגיעה ביחסינו עם ארה"ב והמערב בכלל; וכל זאת כדי לגרום לאירן נזק שיהיה, ככל הנראה בר-שיקום". בעקבות שיחה זו נפל למופז האסימון: "הבנתי שהם צירפו אותי לקואליציה הרבה בגלל הנחישות שלהם לתקוף ולצאת למלחמה". בשורה התחתונה: מופז, כך הוא מעיד על עצמו, עמד על רגליו האחוריות ומנע את תקיפת הכור האירני. כדי להבין את נחישות הצמד נתניהו-ברק בנושא זה, ראוי לחזור שנתיים אחורנית – אל שנת 2010. גם אז ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק ביקשו לקדם החלטה לתקוף את הגרעין האירני, אלא שמולם עמדה חזית ביטחונית רחבה, ששללה על הסף תוכנית זו: הרמטכ"ל אשכנזי, ראש המוסד דגן, ראש השב"כ דיסקין וראש אמ"ן ידלין. וגם יו"ר ועדת חוץ וביטחון באותה עת – שאול מופז. מופז נזכר ומשתף שמי שבחש מאחורי הקלעים היה גם נשיא המדינה שמעון פרס. הנשיא, לטענתו, זימן אותו אליו והביע את דאגתו מפני אפשרות של תקיפה באירן. "נתניהו לא יקבל גיבוי ממני", אמר פרס למופז והוסיף: "הדאגה שלי היא למדינה – אין לי אינטרסים אישיים. תצא בקולך. אתה שקול; אתה זהיר; וגם יש לך ניסיון צבאי אדיר". בדיעבד אתה לא מצטער על כך, שאלתי אותו. "ממש לא! להפך. זה לא שלא פעלנו. עשינו לאורך השנים הרבה דברים, שעיכבו ומעכבים את הפרויקט האירני. דרך זו עדיפה בעיניי לאין-ערוך מתקיפה צבאית, שכרוכה בסיכונים רבים בהיבטים נרחבים".

לא הרבה גנרלים בדימוס; לא הרבה ישראלים בכלל, יכולים לומר: "וואו, כמעט הייתי ראש ממשלת ישראל". מופז – עם סיפוק או צער, תלוי בעיני המתבונן – יכול בהחלט לומר זאת על עצמו. במהלך 2008, כשנראה היה שראש הממשלה ויו"ר קדימה, אהוד אולמרט, הולך ושוקע פוליטית-משפטית, איימה מפלגת העבודה להפיל את הממשלה. אולמרט, שהיה מודע למצבו הפוליטי ("אני יודע שאני ראש ממשלה לא פופולרי") החליט לחתוך הפסדים ולהודיע שהוא פורש מראשות הממשלה ומראשות קדימה. בקדימה נערכו לקרב ירושה. היה ברור לכולם שמי שיזכה בכתר ראשות המפלגה יוכל להחליק בקלות לנעליו של אולמרט גם כראש ממשלה; שכן אולמרט הותיר ירושה של ממש, בדמות קואליציה ממשלתית קיימת. בפריימריז לראשות קדימה התייצבו שני מועמדים בולטים: ציפי לבני ושאול מופז. אלא שאז, דווקא אז, אֵלת המזל שנגעה בשרביטה בכתף של מופז כל-כך הרבה פעמים בחייו, לא הייתה ערנית מספיק. מה זה לא ערנית? נראה שב-17 בספטמבר 2008, יום הפריימריז בקדימה, היא פשוט חטפה שנ"צ ארוכה, שנמשכה עד לשעת ערב מאוחרת. "התקשורת התל אביבית נתנה רוח גבית למועמדוּת של לבני", נזכר מופז. "אבל לא רק התקשורת. כל חברי פורום החווה של שרון, במיוחד ראובן אדלר, התגייסו לעזרתה. ביום הבחירות מטה לבני גרם להארכת מועד סגירת הקלפיות, בניגוד לרצוני ולרצונם של המתמודדים האחרים. בזמן ההארכה התפרסם ע"י מטה לבני סקר טרי, לפיו היא מובילה ב-12 אחוזים. התקשורת חגגה כבר את נִצחונה של לבני ובגני התערוכה הכינו את האולם לחגיגות שלה. ואז עשיתי את הטעות הגדולה שלי במערכת הבחירות: לא שלחתי אנשים מטעמי, לבד מהנציגות הרשמית, לספירת הקלפיות בגני התערוכה. שם, כך נודע לי, הסתובבו חברי כנסת מקדימה, שהתגייסו לטובת לבני ושהיו מעורבים בספירת הקולות". ואחרי כל זה, תוצאות האמת לימדו כי לבני גברה על מופז בניצחון דחוק, על הקשקש ממש, עם הובלה של 431 קולות בלבד. או במספרים אחרים: היא גברה עליו בהפרש של פחות מאחוז אחד, מתוך כ-50 אלף מתפקדים שהגיעו להצביע. אלא שציפי לבני עשתה את הלא ייאמן: הצליחה לשמוט את האפשרות הוודאית להיכנס ללשכת ראש הממשלה בשל התעקשות שלה, במהלך המו"מ הקואליציוני, לריב עם ש"ס על 300 מיליון שקלים. ש"ס דרשה שיוקצו מיליארד שקלים לקצבאות ילדים ולבני הייתה מוכנה ל-700 מיליון שקלים בלבד. כתוצאה מכך נגררה ישראל למערכת בחירות חדשה, שלאחריהן חזר נתניהו אל לשכת ראש הממשלה. "לצערי, ולא בפעם הראשונה, נוכחתי שלציפי לבני אין, פשוט אין, אינטליגנציה רגשית", אומר מופז. "זה לא נתפס שמו"מ להרכבת ממשלה, עם סיעות שכבר נמצאות בתוך הממשלה, נופל על דבר כזה. אין לי צל של ספק שאם הייתי גובר על לבני ונבחר להיות אז יו"ר קדימה, הייתי מצליח לחתום במהירות על הסכם קואליציוני עם ש"ס ועם שאר השותפות הקואליציוניות שלנו ולהרכיב מחדש את הממשלה". בטח הרגשה מתסכלת, אני אומר לו. לא כל אדם מצליח להגיע לרגע, שעובי של סיכה מפריד בינו לבין ראשות הממשלה. "ברור שבאותו רגע הצטערתי", הוא מגיב ומיד מוסיף: "אבל בפרספקטיבה של זמן אני ממש לא מצטער. נתת פעם את דעתך איך מסיימים פה ראשי ממשלה את כהונתם? מבן-גוריון ועד ימינו, רובם ככולם מסיימים לא כפי שהם חשבו שיסיימו. וחוץ מזה על מה בדיוק אני צריך להסתכל אחורה בכעס או בתסכול? הגעתי הרי לתפקידים שלא העזתי לחלום עליהם. הטבעתי חותם ביטחוני משמעותי לאורך עשרות שנים של שירות המדינה. עשיתי טוב". כשאמר מופז את המילים "עשיתי טוב" מיד קפצה בראשי המנטרה ששמע מאביו כל חייו, ושאותה ציטט שוב ושוב במהלך ממפגש בינינו: "הכל לטובה".