באופן תיאורטי אפשר לנהל את כל חיינו באמצעות המשפט בכלל והמשפט הפלילי בפרט. ריב בין שכנים על נקיון המדרגות? לשון הרע. דחיפות הדדיות בתור לאוטובוס? תקיפה. עיטוש בעיצומה של שפעת? הפצת מחלה. כניסת רוכל לחצר הבית? הסגת גבול. האפשרויות הן אין-סופיות. אבל ברור שלא כך מקיימים חברה מתוקנת, ולכן הן המחוקק והן בתי המשפט מגבילים (או לפחות משתדלים להגביל) לנסיבות הראויות את השימוש בכלים המשפטיים. כתחליף למשפט יש מקום רחב לכללי הנימוס, לעקרונות האתיקה ובכלל לשכל הישר. כפי שנהג לומר הרב שלמה זלמן אויערבך, "בשום מקום בשולחן ערוך לא כתוב שאסור להכניס חתול לארון הקודש". בני אדם אמורים לדעת כיצד לנהוג זה כלפי זה וכיצד לנהל את היחסים החברתיים בתוכם אנו חיים. יש התנהגויות שהן פשוט, כמו שאומרים באנגלית, not done; אין לזה תרגום עברי ואולי לא במקרה. כאשר רשימת המועמדים בבחירות המקדימות של הליכוד כוללת כל כך הרבה בעלי עבר/הווה פלילי, וכאשר ברור שלפחות חלקם יהיו חברים ברשות המחוקקת - די ברור שהביטוי "לא יעלה על הדעת" יצא משימוש. הדבר נכון גם ובעיקר כאשר עסקינן במנהיגי ציבור. לא די בכך שהם יהיו נקיים מחטא פלילי; ראוי לדרוש מהם גם הגינות ויושרה. להגיד "אבל זה לא פלילי" – זה לא אמור לתפוס כאשר מדובר במנהיגים. אם הם רוצים שנציית להם, החל מחוקי החניה וכלה ביציאה למלחמה, הם חייבים לשכנע אותנו שדבריהם אמת ומניעיהם ענייניים. אם הם רוצים שנסכים לקורבנות, משיבושים בתנועה וכלה בחיי חיילים, הם חייבים לשכנע אותנו שהחלטותיהם מתקבלות בצורה סדורה, שקולה ובעיקר הגונה. יתרה מזאת: לפעמים השימוש בכלי הפלילי מול מנהיגים, במקום בכלים של אתיקה והתנהגות, מחטיא לחלוטין את המטרה. ראו את סיפור חיים רמון והנשיקה לקצינה. אירוע זה אמור היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו, פשוט בגלל שהוא בזוי ברמה הציבורית. במקום זאת, רמון הועמד לדין, נקבע שאין במעשיו קלון – הגיע למשרת המשנה לראש הממשלה. לאמר: השיפוט הפלילי יצר סוג של הכשר חוקי-משפטי, בעוד שיפוט ערכי אמור היה להצביע על הפסול המוחלט שבמעשה. הנה כמה דוגמאות יותר אקטואליות.

איש אינו יודע כיצד יסתיים תיק 1000, בו מואשם בנימין נתניהו במרמה והפרת אמונים בשל עיסוקו בענייניו של ארנון מילצ'ן במקביל לקבלת מתנות במאות אלפי שקלים. אבל בואו נאמץ את קו ההגנה: המתנות הוענקו מתוך חברות אמיתית, הן הסתכמו ב-200,000 שקל (שליש מהסכום לו טוענת התביעה) ונתניהו לא ממש נגע בנושאים הנוגעים למילצ'ן. בואו נצא מתוך הנחה שזה לא היה פלילי. אז מה? מישהו יטען שזה היה ראוי במישור הציבורי, במישור של מה שאנחנו מצפים לו ממנהיגינו? 200,000 שקל הם פי 20 מהשכר הממוצע במשק ופי 40 משכר המינימום. זה סכום ממש לא מבוטל. אבל אם נתניהו טוען שהסיפור לא כזה משמעותי, נזכיר את הצד השני של המשוואה: שכרו של ראש הממשלה הוא 56,000 שקל בחודש והמדינה מממנת לא מעט מהוצאותיו; ייכבד ויקנה מכספו-שלו את כל המותרות בהן הוא מעוניין. למה לקבל אותן מחברים עשירים? למה ללכת להתפנק בווילה ובבריכה צמודים, כאשר יש לך כאלה משלך? וזה, נזכיר, במי שמתיימר להיות האיש המחלץ את "ישראל השנייה" ממצוקותיה. זה לא רק ההתנהגות הנהנתנית-קמצנית שנחשפת בתיק 1000. הן תיק 1000, הן תיק 4000 והן משפט נתניהו-אולמרט העלו עדויות מטרידות וחמורות על פגיעה בביטחון המדינה בשל התערבות בני המשפחה. ניר חפץ טען שהמגנומטרים בהר-הבית הוסרו בלחצו של יאיר נתניהו; הדס קליין טענה ששרה נתניהו התערבה במינוי ראש המל"ל; היועץ לשעבר לביטחון לאומי, עוזי ארד, העיד שלא יכול היה לתדרך את נתניהו משום שרעייתו לא זזה מצידו. והיו עוד סיפורים, רבים ומגוונים מכדי שאפשר יהיה לייחס את כולם ל"תקשורת עוינת" ולרדיפתו של מי שהיה תריסר שנים רצופות האדם החזק ביותר במדינה. אם מפעילים קני מידה מינימליים של ציבוריות והיגיון, די רק בחלק קטן מן האירועים הללו כדי להוביל למסקנה שנתניהו פסול לכל תפקיד ציבורי, קל וחומר – לראשות הממשלה.

בשבוע הבא אמורה ועדת 6 בינואר בבית הנבחרים לקיים את השימוע החשוב ביותר שלה ולעסוק באירועי אותו יום עצמו, בדגש על מעשיו ומחדליו של דונלד טראמפ. גם בהינתן שמדובר בוועדה פוליטית בשליטת הדמוקרטים, גם בהינתן שאין זה הליך משפטי ולכן לטראמפ אין ייצוג כלשהו, גם בהינתן שהוועדה מציגה קטעי עדויות המתאימים לנרטיב שלה – אפשר לומר בוודאות שנשיא ארה"ב ניהל נסיון הפיכה מתוככי הבית הלבן. מעידים על זה בכירים בממשלו ובקמפיין שלו, מעידים על זה בעלי תפקידים ועורכי דין רפובליקנים, מעידים על זה מי שנטלו חלק באותו ניסיון. התשובה לשאלה האם טראמפ יועמד לדין על מעשיו היא סבוכה. בראש ובראשונה צריך שר המשפטים, מריק גרלנד, להכריע בין עקרון היסוד של שוויון בפני החוק לבין יצירת תקדים של העמדת נשיא לשעבר לדין בידי ממשל יריב. ישנן גם בעיות מעשיות קשות: האם יש ראיות לכאורה מספיקות על הלך רוחו של טראמפ, בהינתן אישיותו המורכבת ולשונו שלוחת הרסן? כיצד מתמודדים עם הכמויות העצומות של חומרי החקירה? האם ניתן לנהל משפט כה ארוך וסבוך בפני מושבעים? אלא שזוהי בדיוק דוגמה לכך שהמענה המעשי הטוב ביותר מצוי מחוץ לתחומו של המשפט. מעשיו הבלתי שנויים במחלוקת של טראמפ כל כך נוראים, כל כך חסרי תקדים, כל כך מסוכנים – עד שעשירית מהם אמורים היו להספיק כדי לשלול כל אפשרות שאי פעם יחזיק במשרה ציבורית כלשהי, קל וחומר בנשיאות ארה"ב. אבל שטיפת המוח של טראמפ ותומכיו כה יעילה, עד שעשרות מיליוני אמריקנים משוכנעים לחלוטין שהבחירות נגנבו ממנו. בפסיכוזה ההמונית הזאת, העובדות לא חשובות והאיש בהחלט עלול לחזור לזירת הפשע.

אני לא תמים ולא חושב לרגע שיריביו של בוריס ג'ונסון במפלגה השמרנית גרמו לו להתפטר מראשות ממשלת בריטניה רק משום שגילו לתדהמתם, שבניגוד לכל הפוליטיקאים – האיש הזה שקרן. ממש לא. הם ידעו טוב מאוד מי הוא ומה הוא כאשר בחרו אותו לעמוד בראשם לפני שלוש שנים, ולכאורה הם צדקו כאשר הוביל אותם לניצחון מוחץ בבחירות באותה שנה. ובכל זאת, יש משהו מרענן בנפילתו של ג'ונסון: העילה הפומבית והמיידית הייתה חוסר היושר שלו. ג'ונסון שיקר בצורה בוטה לפחות שלוש פעמים בשלוש שנות כהונתו. הוא מסר למלכה עילה כוזבת כאשר ביקש את אישורה הרשמי להוציא את הפרלמנט לפגרה ב-2019, שיקר אשתקד כאשר נחשפו המסיבות שנערכו בדאונינג סטריט 10 בעיצומה של הקורונה (משהו בסגנון "לא יהיה כלום כי לא היה כלום") ושיקר כעת לגבי מינויו של חשוד בהטרדות מיניות לסגן מצליף הסיעה השמרנית. השקר האחרון היה אחד יותר מדי, חודשיים בלבד לאחר ששרד די בקושי הצבעת אמון בשל השקר הקודם. עכשיו שימו לב. המסיבות ("פארטיגייט") היו בלתי חוקיות וג'ונסון זכה לכבוד המפוקפק להיות ראש הממשלה הראשון הסופג ענישה פלילית (קנס) בעת כהונתו. אבל הזעם הפוליטי העיקרי היה על כך ששיקר לפרלמנט באומרו שלא התרחשו ושלא ידע עליהן ושלא השתתף בהן. וכאמור, את גורלו חתם שקר שכל-כולו בתחום הפוליטי. ובכל זאת, הציבור הבריטי ובעקבותיו חברי מפלגת השלטון הגיעו למסקנה שאדם כזה לא יכול לעמוד בראש ממשלתם. זו כמובן לא תהיה הנורמה, לא בבריטניה ולא בשום מקום אחר, אך טוב שזה קורה מדי פעם.

המציאות היא, שלפחות בתחום אמירת האמת אין לנו ציפיות ממנהיגינו. וזה היה נכון הרבה לפני שעידן הרשתות החברתיות הפך את העובדות לחסרות חשיבות ואת הדעה לצמודת עמדה. אפרים קישון, אחד האנשים החכמים ביותר שחיו בינינו, כתב בשנת 1978 בספרו "חיוך בבצורת": "בינינו לבין עצמנו, אין הבחירות החופשיות דהיום אלא תחרות הבטחות ארצית. המפלגות הדמוקרטיות מבטיחות מטבע הדברים אותן ההבטחות, בנוסח חוק וסדר, חיסול העוני ובלימת האינפלציה, כל אחת מהן מצהירה בנשימה אחת על עידוד ההשקעות ועל ריסון המשקיעים, על נכונות לוויתורים מרחיקי לכת ועל גבולות בני הגנה, על שחור ועל לבן, על בוקר ועל ערב. "...הבוחר הדמוקרטי אינו עושה כל מאמץ להשקיף על תקופת הקדנציה החולפת כולה, הוא מושפע אך ורק מן המערכה השלישית, מן האירועים של השבועות האחרונים לפני סגירת מסך. יתר על כן: הוא יודע היטב, שהמיסים הורדו והסובסידיות הועלו, שהטילים שוגרו והמטוסים נחתו אך ורק בשל התקרבות המועד. על כן, בעצם העניין הוא שופט את המשטר לא לפי יעילותו ואמינותו, אלא לפי מקצועיותו לרמות אותו בטיימינג הנכון. אלא הם חוקי המשחק". למעשה, אנחנו בוחרים במודע מנהיגים שאנחנו יודעים שהם אינם ישרים – אם משום שכבר הוליכו אותנו שולל, אם משום שכבר הפרו הבטחות ואם משום שכולם כאלה (קישון עצמו אמר בהקשר אחר, שפוליטיקאי מוכרח לשקר). כלומר: המערכת בנויה כך שבראשה יעמדו אנשים שלא בטוח שהיינו קונים מהם מכונית משומשת.

אחד מעקרונות – וחסרונות – הדמוקרטיה הוא שאין שום דרישות יסוד מנבחרי ציבור. משרת פקיד זוטר בשירות הציבורי תחייב עמידה בתנאי סף, אבל תיאורטית לא ניצב שום מכשול בפני מינוי אנאלפבית לראש הממשלה או נער בן 18 לשר הביטחון. אם לחזור לנקודה בה פתחנו, אזי רק קביעת קלון במישור הפלילי מונעת חברות בכנסת או בממשלה. ההנחה היא שהבוחרים ונציגיהם לא יהיו עד כדי כך טיפשים, מושחתים או חסרי אחריות; אבל כאשר רואים חלק מן המינויים המיניסטריאליים אצלנו ואצל זולתנו, ההנחה הזאת קצת מתערערת. בכלל לא היה מזיק אילו היינו מאמצים מקצת מדרישות היסוד שמציב הרמב"ם בעת מינוי שופטים. הוא מדבר על בתי הדין הנמוכים ביותר – הרכבים של שלושה המטפלים בתביעות ממוניות. לכל דיין, פוסק הרמב"ם, צריכות להיות שבע תכונות: "חכמה וענווה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב". אהבת הבריות, הוא ממשיך, ניתנת למי שהם "בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות". הדיינים צריכים להיות "גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע". גבורתם צריכה לבוא לידי ביטוי בכך "שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו". שנאת הממון היא ש"אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון". ולבסוף: "אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול". הרמב"ם מתמקד באופי ולא בידע; הוא אינו אומר שהדיין צריך לדעת הלכות שמירה והלכות אבידה והלכות נזיקין. הידע הוא דרישה הכרחית אך לא מספקת, ואילו התכונות הן ההופכות את המוכשר לכשיר. אין המדובר בפנטזיה, שכן הרמב"ם היה רציונליסט מאין כמותו. אז אם היינו מסתפקים רק בחלק מהן בעת בחירת מנהיגינו – המדינה, החברה וכל אחד מאיתנו היו נראים ומרגישים הרבה יותר טוב.