כל זה טוב ויפה, אך לבריטים כבר היו בשלב זה רעיונות אחרים. הרי הם כבר נלחמו ודיממו כאן במשך שנים. היו גם קשיים ומהמורות בדרך, ביניהם שני הפסדים בקרבות על עזה. במערכה על ארץ ישראל וסיני הכוחות הבריטים ספגו מעל 60,000 נפגעים, ביניהם כמעט 17,000 הרוגים (ראוי לציין שרבים מהחיילים הגיעו מהקצוות הרחוקים של האימפריה הבריטית - הודו, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו-זילנד). בהשוואה, התרומה הצרפתית למאמץ המלחמתי בארץ ישראל הייתה מינימלית. לבריטים לא הייתה שום כוונה לוותר כעת על הפרס הגדול בגלל מסמך סודי שרוב הציבור כלל לא שמע עליו.
עם ההכרזה על משטר צבאי, כל דיון רציני בעניין שלטון משותף או בינלאומי נדחק הצידה. השלטון הצבאי הבריטי נשאר על-כנו עד קיץ 1920, אז החל סוף-סוף לפעול שלטון אזרחי תחת המנדט הבריטי, ללא כל מעורבות צרפתית או בינלאומית.
ייתכן מאוד שהתקרית הדיפלומטית הקצרה והבלתי שגרתית שתיאר לורנס שינתה את מסלול ההיסטוריה במזרח התיכון. כיצד הייתה נראית ירושלים תחת שלטון אנגלי-צרפתי? אפשר רק לדמיין. ללא התנגדותו הוורבאלית של אלנבי, ללא מחאתו שהוטחה תוך כדי לעיסת כריך גדוש בכבד אווז, ייתכן שהמנדט הבריטי לא היה קם בארץ ישראל. אם שטחי פלשתינה הכבושים אכן היו נמסרים לידי שלטון בינלאומי, כפי שנקבע בהסכם סייקס-פיקו, האם עדיין היינו עדים לתקומתה של מדינת ישראל? סביר מאוד שלא.
שמו של אדמונד אלנבי (שלאחר מכן הועלה לדרגת פילדמרשל והוענק לו התואר "הויקונט הראשון אלנבי ממגידו ומפליקסטואו אשר במחוז סאפוק") מתנוסס היום על שלטי רחוב, אנדרטאות, פארקים וגשרים בכל רחבי המדינה. הכיבודים האלה נועדו לציין את הישגיו המרשימים למדי של הגנרל בשדה הקרב, אבל ייתכן שהתייצבותו העיקשת אל מול התערבות מדינית צרפתית בוטה, בזמן ארוחת צהריים היסטורית בעין כרם, הייתה לא פחות חיוניות למפעל הציוני.