מן הצד השני ניצב עקרון היסוד של השוויון בפני החוק. אם הנשיא לשעבר אינו נותן את הדין על עבירות לכאורה, נפגע קשות הבסיס המוסרי להעמדתם לדין של אחרים – בפרט מי שהיו מעורבים בפועל בהסתערות של 6 בינואר. הנשיא אברהם לינקולן התייחס למצב דומה בעיצומה של מלחמת האזרחים: "האם אני חייב לירות בחייל פשוט שעורק, ולא לגעת בשערה משערות ראשו של מי שהסית אותו לערוק? אני חושב שבמקרה כזה, להשתיק את המסית הנכלולי ולהציל את הנער הוא לא רק צעד חוקתי, אלא גם חסד גדול". זה ברמה העקרונית. ברמה המעשית, האם יש די ראיות לכאורה נגד טראמפ? ועדת 6 בינואר טוענת שהכוונה שלו, החל ממוצאי הבחירות, הייתה להישאר בתפקיד – יהא המחיר אשר יהא. לשיטתה, טראמפ הוביל תוכנית סדורה, שתחילתה ניסיון לפסול את התוצאות בטענה לזיופים (זה לא הלך, כי לא היו זיופים), המשכה בלחצים על מייק פנס למנוע את אשרור התוצאות (זה לא הלך, כי פנס הבהיר שאין לו שום כוונה לנוע אפילו מילימטר בכיוון הזה), הסתעפותה לרעיון לשלוח לוושינגטון אלקטורים מזויפים (זה לא הלך, כי בתי המחוקקים במדינות המפתח לא היו משתפים פעולה) וסיומה בהסתערות על הקפיטול ובניסיון למנוע את אשרור התוצאות (וזה הצליח לשעות אחדות). לפי הוועדה, טראמפ ידע היטב שהוא הפסיד, אבל כאשר נכשל בכיוון אחד – פנה לכיוון אחר, והכל כדי להמרות את פי הבוחר. הטיעון הזה חזק מאוד מבחינה תקשורתית, אבל בשמונת השימועים של הוועדה לא ראינו לו תימוכין בכתב או בעל-פה. קשה גם להאמין שטראמפ, שעבודת מטה מסודרת ותכנון מראש רחוקים מלהיות הצד החזק שלו, פתאום התיישב ויצר תוכנית סדורה עם שלבים וחלופות. כן ברור, שהוא לא ידע שום גבולות ברצונו להישאר בחדר הסגלגל – ומתוך חדר זו עצמו הוביל נסיון הפיכה נגד תוצאות הבחירות. אך מה ניתן להוכיח ברמה הפלילית בנוגע לכוונותיו והלך רוחו?

אינני מכיר את החוק האמריקני, את הסעיפים הפליליים בו ואת רמת ההוכחה הנדרשת על פיו, ולכן הדברים הבאים נכתבים על-פי ההיגיון המשפטי-חוקי הכללי. הלך רוח נלמד לרוב מן המעשים, דהיינו – אלו הן ראיות נסיבתיות, שמטבען נתונות ליותר פרשנות מאשר ראיות פורנזיות. אין ספק שטראמפ רצה להישאר נשיא. אין ספק שהוא פעל לשם כך. אבל הוא יוכל לטעון, שהאמין בכל ליבו שהתוצאות זויפו; נכון, כולם כולל כולם אמרו לו שאין בסיס לאמונה הזאת, אבל אי-אפשר להכריח אדם לשנות את דעתו ובוודאי שלא להעמיד אותה לדין עליה. טראמפ ימשיך ויאמר, שהוא פעל כחוק – וזה נכון: 64 עתירות מטעמו הוגשו לבתי המשפט ברחבי ארה"ב וכולן נדחו. הוא יאמר שלחץ על נבחרי ציבור לחקור את החשדות לזיופים – וזו זכותו. הוא יספר על המשפטנים שאמרו לו שלסגן הנשיא יש סמכות להתערב באשרור האלקטורים – ואכן היו כאלה. הוא יישבע שכאשר שלח את תומכיו לקפיטול והבטיח לבוא עימם, כוונתו הייתה למחאה חוקית ולגיטימית. יהיה לו קשה יותר להסביר את שתיקתו המוחלטת בזמן ההסתערות, כפי שהראתה הוועדה בצורה מזעזעת בשימוע הבוקר (22.7.22), אבל זו לא עבירה פלילית. וזה שהוא מאמין עד היום שהבחירות נגזלו ממנו – כבר אמרנו שאי-אפשר לכפות דעות. (ולא עמדנו כאן על סוגיות יותר מעשיות, כגון העובדה שחלק מן החומר שבפני הוועדה הוא עדויות שמיעה והקושי לנהל משפט עם כזאת כמות עצומה של חומרי חקירה). מנגד אפשר לומר, ובצורה מאוד משכנעת, שהצבר של הדברים הוא שיוצר את הכוונה הפלילית. כמה אפשר להתעלם ממה שאומרים לך שר המשפטים, ראש הסגל, יו"ר הקמפיין וכל מה שנמצאים סביבך? האם הקיבעון שלך מצדיק כל דבר? באיזשהו שלב, עצימת עיניים הופכת לכוונה פלילית – ואתה עברת את השלב הזה הרבה לפני 6 בינואר. המשפטנים שהסתמכת עליהם היו שוליים ומפוקפקים, ובכירי המשפטנים שלך אמרו לך שהללו מדברים שטויות חסרות כל יסוד. אתה ידעת שחלק מתומכיך הגיעו חמושים לעצרת ב-6 בינואר, כאשר שלחת אותם לקפיטול. וכאן נכנסת השתיקה אל מול המחזות הנוראים מן הקפיטול ואל מול ההפצרות והתחנונים של בכירי הקונגרס הנצורים, העוזרים הקרובים ואפילו בני המשפחה: אתה שתקת, כי היית מרוצה; כי גם אם לא לכך התכוונת, זו הייתה התוצאה ששירתה אותך. ולאחר מכן, עד עצם היום הזה, לא גינית את המעשים ולא הבעת צער על השוטרים ההרוגים ואתה ממשיך להפיץ את השקר שיצר את נסיון ההפיכה הזה. השאלה הגדולה היא, האם חומר הראיות לגבי כוונותיו ותוכניותיו של טראמפ מספיק כדי להרשיע אותו מעבר לכל ספק סביר. וזו שאלה של עובדות, חוק, פסיקה ופרשנות – וגם של נכונות ליטול סיכון עם כתב אישום העלול להסתיים בזיכוי (ובארה"ב אי-אפשר לערער על זיכוי). גרלנד איננו פוליטיקאי אלא שופט מן השורה הראשונה: 24 שנים (2021-1997) בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז וושינגטון, שבע מהן כנשיאו, ומועמד לבית המשפט העליון. הוא בהחלט דמוקרט – המינוי לבית המשפט היה בידי הנשיא ביל קלינטון, המועמדות לעליון הייתה מטעם הנשיא ברק אובמה, הממשל הנוכחי הוא כידוע של ג'ו ביידן – אבל בכל מהותו הוא שופט. השיקולים שלו יהיו בראש ובראשונה, ואולי אך ורק, חוקיים ומשפטיים.

אולי זאת בדיוק הבעיה. כאמור, טראמפ ממשיך לטעון – ללא כל בסיס שהוא – שבחירות 2020 זויפו ונגנבו. הוא ממשיך לערער את האמון של הציבור האמריקני ביסוד המרכזי של השיטה הדמוקרטית, ובכך ממשיך לפגוע במעמדה של ארה"ב הן מול אויביה (החוככים כפיים בהנאה) והן מול בעלות בריתה (התוהות מה יקרה אם הוא או שכמותו יישב שוב בחדר הסגלגל). חלק ניכר מן המועמדים הרפובליקניים בבחירות הקרובות לקונגרס (כל בית הנבחרים ושליש מהסנאט) תומכים בשקר הגדול או בצעדים להגבלת יכולת הבחירה של מי שנתפסים כתומכי הדמוקרטים. הרעל שלו עודנו זורם בכמויות גדולות בעורקי הציבוריות והפוליטיקה האמריקניות. האם אפשר לתת לאדם כזה להתמודד שוב, שלא לומר – להיבחר שוב? מבחינה ציבורית ומוסרית, אין ספק שטראמפ נושא באחריות הגדולה ביותר וכמעט הבלעדית לנסיון ההפיכה של 6 בינואר. זה לא היה קורה בלי שקריו החוזרים ונשנים על זיוף התוצאות. זה לא היה קורה בלי קריאתו לתומכיו לבוא בהמוניהם לוושינגטון ב-6 בינואר. זה לא היה קורה בלי הנסיונות ההזויים שלו להפוך את התוצאות באמצעי לחץ, סחטנות וזיוף. זה לא היה קורה בלי הנאום שלו באותו בוקר והבטחתו להתייצב בראש הצועדים לקפיטול, כאשר ידע שחלקם חמושים. זה לא היה קורה אם היה מגיב מיד כאשר החלה ההתפרעות. הסירוב העיקש שלו להפסיק את ההסתה, ההימנעות העיקשת שלו מכל חרטה, אחריות או צער – מוסיפים בדיעבד למה שהיה ברור בזמן אמת, בבחינת "אחרית הדבר מעידה על ראשיתו". אחת הבעיות של האמריקנים היא, שבמידה רבה תפיסת העולם שלהם היא בשחור-לבן: רע מול טוב, השודד מול השריף בחצות היום ברחוב העיירה. במקביל יש לומר לזכותם, כי לפחות בעבר – גם שיקולים של מוסר מילאו תפקיד בזירה הפוליטית. תאונת הדרכים המסתורית בצ'פקווידיק, בה נהרגה מרי-ג'ו קופקני בשנת 1969, מנעה במשך עשרות שנים את התמודדותו לנשיאות של טדי קנדי (אם כי לא את בחירתו לסנאט 47 שנים רצופות). קמפיין הנשיאות של גארי הארט התרסק ב-1988 כאשר התברר שהוא בוגד באשתו, למרות הכחשותיו המתריסות. אבל דומה שכיום המציאות שונה; אם טראמפ – שביצע עבירות ברורות בפרשת אוקראינה ולכל הפחות התנהל בצורה בעייתית בפרשה הרוסית, וזה עוד לפני 6 בינואר – עודנו מועמד מוביל לנשיאות, קשה לסמוך על שיקולים כאלה. טראמפ מהווה סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה האמריקנית (כמו גם לשלום העולם ורווחתו, אבל זה סיפור אחר). אסור לתת לו להתמודד לנשיאות וצריך לעשות כל מה שהחוק מאפשר כדי למנוע ממנו להיבחר. לפי דיווחים בתקשורת האמריקנית בשבוע שעבר, טראמפ שוקל להתמודד גם ואולי בעיקר כדי להגן על עצמו מהליכים משפטיים. לכן, מבחינת אחריותו לגורל ארה"ב – לא פחות מכך – דומה שלא יהיה לגרלנד מנוס אלא להגיש נגדו כתב אישום. שיקול בלתי משפטי? בהחלט. שיקול חוקתי? עוד יותר בהחלט. הדמוקרטיה בסכנה ומותר ואף חובה להשתמש באמצעים קיצוניים כדי להגן עליה.