הדוקטרינה הימית היא מסמך הביטחון הלאומי הראשון שרוסיה מפרסמת מאז תחילת המלחמה באוקראינה, ומשקף את החשיבה האסטרטגית השאפתנית של הקרמלין בעת הנוכחית. במוקד המסמך – העימות הכולל של רוסיה עם ארה"ב ונאט"ו, הענקת מקום מרכזי יותר להפעלת כוח בהגנה על האינטרסים הרוסיים הגלובליים, וחיפוש חלופות כלכליות ואסטרטגיות למערב בעולם המתפתח.
ההתייחסות של הדוקטרינה למזרח התיכון היא מהפכנית בהשוואה למסמכי אסטרטגיה רוסיים קודמים, והיא מגשרת על הפער שנוצר בעשור האחרון בין חשיבות המרחב בפועל עבור מוסקבה לבין תיאורו במסמכי המדיניות. בעבר הוא לא הוזכר כלל, או שהוזכר רק בשם וללא פירוט. רוסיה רואה את מזרח הים התיכון, ולכן גם את המזרח התיכון, כ"מרחב חשוב", ונכונה להפעיל כוח כדי להגן על האינטרסים שלה, בראש ובראשונה – במסגרת העימות עם המערב.
ישראל, בתכנון מדיניותה לטווח ארוך, נדרשת לקחת בחשבון את השאיפות הרוסיות להעמיק אחיזה צבאית ופעילות מדינית הן בים התיכון והן בים האדום. רוסיה אומנם מבינה, כי אירופה צפויה להיגמל מהגז הרוסי, אך אינה ממהרת להיפרד ממנופיה האנרגטיים על מדינות היבשת. מכאן שקידום ייצוא הגז מאזור מזרח הים התיכון לאירופה, כחלופה לגז הרוסי, עלול בתקופה מתוחה זו – שלא כבעבר – לעורר רגישות רוסית ואף מאמצים להקשות על קידום הפרויקטים.
נוכח העלייה בחשיבותה של אירן עבור רוסיה, כפי שמשתקף מהדוקטרינה, עולה השאלה האם מוסקבה תוסיף גם בעתיד להפריד את יחסיה עם ירושלים מקשריה עם טהרן. האחרונה רלוונטית לא רק למרחב האוקיינוס ההודי, שבו היא מוזכרת בשמה, אלא גם קריטית בים הכספי ובנוגע לנוכחות הרוסית בסוריה. אירן מוגדרת כ"שותפה", להבדיל מ"שותפה אסטרטגית" – כינוי שבו רוסיה משתמשת לגבי הודו בלבד.
כמשקל נגד לאירן מוזכרת סעודיה, החיונית לרוסיה בדחיקת מחירי הנפט כלפי מעלה. בשל מרכזיותם של הכנסות הנפט עבור רוסיה ייתכן שישראל תצליח להסתייע במנופי ההשפעה שיש לממלכות הסוניות של המפרץ כדי להרחיק את רוסיה מאירן, אם כי הדיווחים על רכש כטב"מים אירניים על-ידי רוסיה אינם מבשרים טובות.
הפאתוס שבו נכתבה הדוקטרינה הימית מעורר אצל חוקרים רבים נטייה להתמקד בנתק בין פוטין והאדמירלים שלו לבין המציאות העגומה של הצי הרוסי. אכן, בסבירות גבוהה מאוד רוסיה תתקשה לעמוד במלוא שאיפותיה, בייחוד ביחס לבניית צי ל"מים הכחולים". הצי הרוסי נופל ביכולותיו מהצי האמריקני בכל קטגוריה, ואלמלא הנשק הגרעיני לא היה נתפס כאיום כה חמור. גם אם תגדיל רוסיה במידה רבה את השקעתה בבניית הצי, ספק אם תקרב את יכולותיה – לא לאלה של ארה"ב ולא לאלה של סין, שמשיקה כיום כלי שיט צבאיים בקצב מהיר מכל מדינה אחרת.
עם זאת, דווקא באזורנו הפער בין השאיפות של הרוסים לבין ההישגים עלול להתברר כמצומצם יותר הודות לבסיסים בסוריה, הקרבה הגאוגרפית והיות הים התיכון "מים ירוקים". כך, ב-2015 הציגה הדוקטרינה חידוש, לפיו רוסיה תקיים נוכחות קבע ימית-צבאית בים התיכון, וזו אכן הפכה עובדה מוגמרת בשנים שחלפו מאז.
הפעילות הימית של ישראל, המתואמת עם זו של ארה"ב ביתר שאת מבעבר, תצטרך בנסיבות אלה לתת את דעתה לאילוצים המבצעיים (מניעת חיכוך) וליכולות האיסוף המתקדמות של רוסיה, שיש להניח שישפיעו על חופש הפעולה של ישראל, בדגש על מזרח הים התיכון. קשיים אלה עלולים להחריף אם יתהדק הקשר הרוסי-אירני ואם רוסיה תפעל במתכוון להצר את צעדיה של ישראל, כולל בהקשרי "המערכה בין המלחמות" בסוריה.