הכלי הבולט ביותר של הקדוש ברוך הוא בבואו לעצב את דמותנו המוסרית הוא המצוות. תרי"ג כאלו מצויות בתורה שבכתב, והן מקבלות – כמו כל חקיקה – פיתוח אין-סופי בפרשנות וביישום (התורה שבעל-פה ופסיקת ההלכה). בדרך כלל התורה אינה מציינת מהו היעד המוסרי שמאחורי מצווה מסוימת, אך מבט נוסף בהן מזהה אותו – ולעיתים בקלות רבה. הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג. התורה עמוסה במצוות סוציאליות של עזרה לזולת, ולצד זאת מדגישה את חשיבותה של זכות הקניין; היא אינה נוטה לשום קיצוניות, היא אינה קפיטליסטית לחלוטין ואינה סוציאליסטית לחלוטין. בקורבן מנחה המובא מן הסולת יש להקטיר על המזבח רק קומץ – ללמדנו שלא תמיד הכמות עושה איכות ושאין מקום לתחרות המתמדת על ה"יותר". בסיום פרשת מאכלות אסורות מדגישה התורה, כי ציוויים אלו באים משום שה' הוציא את עם ישראל ממצרים ולכן עליו להתקדש; זהו ביטוי של העיקרון לפיה החובות מולידות זכויות ולא להפך. התורה איננה אוסרת במפורש על גאווה, אך פרשת "ראה" עמוסה במצוות שמטרתן להשריש בלב את מידת הענווה. התורה מבחינה בין גרים מעמים שונים מבחינת יכולתם להתחתן עם יהודים: מצרים ואדומים בדור שלישי, עמונים ומואבים בכלל לא; הפסוקים שם מלמדים בבירור, כי ההבדלים נובעים מהתנהגות שונה בתחום החסד והעזרה לזולת.

המצוות מעבירות מסרים מוסריים לא רק בתוכנן אלא אפילו בסדר בו הן מופיעות. מצוות קידוש החודש היא הראשונה הניתנת לבני ישראל ערב יציאת מצרים – ללמדנו שהאדם הוא השולט בזמן ולא להפך. הציווי "תמים תהיה עם ה' אלקיך" מופיע מיד לאחר האיסור להשתמש במכשפים ובחוזי עתידות – ובכך אנו למדים שגורלו של האדם נתון בידיו. עקרון היסוד של היהדות הוא הבחירה החופשית והיא מתנגדת בכל תוקף לתפיסות פטליסטיות, הבאות לידי ביטוי למשל באמונה בגורל הנקבע בידי כוכבים או בגלל חתול שחור. מיד לאחר עשרת הדיברות עוברת התורה לדינים שבין אדם לחברו. מעבר למסר ולפיו גם מערכות החיים האנושיות צריכות להיות מבוססות על דבר האלוקים, מיקום המצוות הללו בא ללמדנו גם שהן יסוד הקיום האנושי וגם להצביע על חומרתן – אפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיפייס את חברו. ואילו בפרשת "קדושים" יש לכאורה ערבוב של מצוות בלתי קשורות וללא סדר הגיוני. המשמעות: אין לקבוע היררכיה של חשיבות, משום שהתורה כל-כולה מתכון של מוסריות נעלה. רק כל המצוות יחדיו ורק כל עם ישראל יחדיו יכולים לגרום להתעלותו של כל אדם, המבצע את חלקו בתוך אותה מערכת כוללת.

פרשנים התקשו לאורך דורות אל מול עשרות ומאות פסוקים הנראים מיותרים: חזרות על מה שכבר נאמר ופירוטים גנאולוגיים וסטטיסטיים מייגעים – בעוד במקרים רבים התורה מסתפקת במילים בודדות כאשר מדובר במצוות יסודיות (שבת, תפילין, שחיטה ורבות אחרות). כך בפרשות המשכן, החוזרות כמעט מילה במילה על הביצוע לאחר תיאור הציווי; כך במפקדי העם בשנה השנייה ליציאת מצרים וערב הכניסה לארץ ישראל; כך בקורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן; וכך ברשימת השלל לאחר המלחמה נגד מדין. דומני שהפתרון מצוי במכנה המשותף של פרשות אלו: כספי ציבור וכספיהם של ראשי הציבור. המשכן נבנה מתרומות בני ישראל וממס רוחבי של מחצית השקל. המפקדים נעשו גם הם בגביית מחצית שקל מכל גבר בבני 60-20, והמפקד ערב הכניסה לארץ הוא הבסיס לחלוקת המשאב הציבורי החשוב ביותר – האדמה. שלל מדין חולק בין החיילים לבין הכהנים. קורבנות הנשיאים הציגו את יכולתם הכספית וייצגו את השבטים. התורה מקדישה את כל המקום הנרחב הזה כדי לומר לנו: בכספי ציבור אין קיצורי דרך. אי-אפשר להגיד "סמוך עלי". אפילו משה רבינו מחויב למסור דין וחשבון מלא על כל מטבע שנגבה ועל כל חוט שנתפר. יתרה מזאת: התורה אינה גורסת שדיווחים אלו יפים רק לשעתם ושאחרי כך וכך שנים ניתן לגנוז אותם. הם מונצחים לעולם, כתובים לדורי-דורות ונקראים בציבור בכל העולם פעם בשנה. וכל כך למה? כי הקדוש ברוך הוא העביר לנו לפני 4,000 שנה את מה שפוסקים היום בתי המשפט במדינות נאורות: שחיתות ציבורית היא רעה חולה שאין חמורה ממנה, וכדי למנוע אותה יש צורך בשקיפות מלאה ואחריות מוחלטת.

יש בתורה מקרים בולטים של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". נח – האדם היחיד במקרא הזוכה לתואר "צדיק" – מסיים את הופעתו כשיכור המתגולל עירום באוהלו. אברהם, יצחק ויעקב סובלים רבות בחייהם האישיים והמשפחתיים: נשים עקרות, ילדים מרדניים, סביבה עוינת, סכנות לחייהם. יוסף נמכר לעבד ונכלא בשל עלילה. נדב ואביהוא מתים על מה שנראה כחטא פעוט. משה ואהרון אינם נכנסים לארץ ולא ברור לגמרי מדוע. לעומתם מתעשרים לבן ועשו הרודפים את יעקב. התורה אינה מספקת לנו הסברים לכל אלו, ורק מעמידה אותנו בפני עובדה מוגמרת: זה קרה, זה קורה וזה יקרה. כולנו מכירים היטב ומקרוב מקרים דומים, במישור הלאומי ובמישור הפרטי. התמיהה גוברת לנוכח העובדה שהתורה מדברת בהרחבה על גמול שמימי וארצי כאחת, על שכר למקיימי מצוות ועל עונש לעוברי עבירות. במילותיו של הפייטן ליום הכיפורים אפשר בהחלט לתהות: "זו תורה וזו שְכָרָהּ?!". אלא שבמקרה הזה בוחרת התורה בשתיקה בתור הדרך להעביר מסר, וכבר אמרנו שהוא החשוב ביותר ביהדות: הבחירה החופשית. הרב יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי לבריטניה ומגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים, מסביר שאם לצדיק תמיד היה טוב ולרשע תמיד היה רע – לא הייתה למעשה בחירה חופשית; הרי רק מי שנתבלעה עליו דעתו היה חוטא. לכן, לעיתים אנו רואים מצב הפוך בעולם הזה (התיקון יהיה בעולם הבא, שהוא היעד האמיתי של האדם).

בתורה יש לא רק מצוות עשה ומצוות לא-תעשה, אלא גם סיפורי עשה וסיפורי לא-תעשה. הרבה מאוד ערכי מוסר באים לידי ביטוי בסיפוריה של התורה על צדיקים ורשעים, הנראים לכאורה מיותרים. אך כאשר זוכרים שמדובר בספר מוסר וכאשר מעמיקים בקריאתם, מבינים היטב מדוע נכתבו. ושוב, רק דוגמאות בודדות ובלשון טלגרפית. בוני מגדל בבל חטאו באחדות-יתר, בישיבה במקום אחד ובהסכמה על רעיון אחד; כך העולם אינו מתפתח, משום שאחדות איננה אחידות. הסיפורים על הגר וישמעאל ועל יעקב ועשו מלמדים על ההשלכות מרחיקות הלכת שעלולות להיות למעשה נקודתי-משפחתי: חז"ל קושרים את הטינה של בני ישמעאל (המוסלמים) ובני עשו (הנוצרים) לעוול שנגרם לאבותיהם. כל מה שמסופר לנו על חייו המוקדמים של משה הוא הצלת העברי מיד המצרי המכה ובנות יתרו מידי הרועים; התכונה הראשונה וההכרחית למנהיג היא יחסו לבני אדם, רדיפת הצדק ונכונות להתייצב לצד המוכה והעשוק. פירוט תולדותיהם של בני אברהם מפילגשיו, בני ישמעאל ובני עשו בא ללמדנו את חשיבותה של קיום הבטחות, כי בכך התגשמה הבטחת ה' לאברהם "אב המון גויים נתתיך". ההתמודדות של אליעזר עם בתואל ולבן ושל יעקב עם לבן היא דוגמה לדרך בה יש לנהוג מול גויים ורמאים, ובמיוחד מתי ועד כמה מותר לשנות מן האמת. היסוד של "אין סומכין על הנס" נרמז כאשר יעקב מתכונן למלחמה עם עשו וכאשר משה יוצא למלחמה נגד עוג. קריאה מעמיקה בפרשת יוסף ואחיו מעמידה אותנו על הסכנה העצומה של הקִנאה. ואילו פרשת בלק עמוסה בדמויות שאינן מקשיבות זו לזו ומתעלמות ממסרים ברורים – הדרך ההפוכה מזו שבה עלינו ללכת.

אחרי שראינו את כל זה, עולה מאליה השאלה: מדוע בצורה הזאת? מדוע התורה אינה אומרת במפורש מהם העקרונות המוסריים המוטלים עלינו? מדוע להבליע עקרונות יסוד בתוך מה שנראה כאגדות עממיות או סיפורי ילדים? יש לכך שתי תשובות – האחת פדגוגית-טכנית והשנייה תוכנית-מהותית. במישור הפדגוגי הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה בערנות מתמדת, שלא נעצום עין לרגע ולא נאטום אוזן לשנייה. איננו יודעים מתי וכיצד "יפול" עלינו עיקרון מוסרי, מה ייאמר לנו בהמשך והאם הדברים יהיו מפורשים או מרומזים. גם כאשר נדמה לנו שאין צורך במה שאנו קוראים ושומעים, עלינו לדעת ש"לא דבר ריק הוא", כפי שאומר משה לקראת סיומה של התורה. אם איננו מבינים מיד, חובתנו להעמיק חקר. נדרשת מאיתנו כוננות אינטלקטואלית מתמשכת, המחייבת הכרה בקדושתה, נצחיותה ובעיקר אלוקותה של התורה. במישור התוכני התורה רוצה שנתחבט, נשאל, נדון, נתלבט. היהדות בנויה על שאלות. אברהם שואל "ה' אלוקים, מה תתן לי?"; משה תוהה "למה זה שלחתני?"; ליל הסדר, המגדיר את התרבות היהודית, עומד בסימן שאלות הבנים; הנביאים מביעים בקול את ספקותיהם; בלב התלמוד עומדים השאלות והדיונים האין-סופיים; ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) היא מרכז הפסיקה. מגילת קהלת, אותה אנו קוראים מחר, היא תיעוד הניסוי והטעיה של שלמה המלך; "יומן המעבדה" בהתמודדותו של החכם מכל אדם עם השאלות הקיומיות המרכזיות – והיא בתנ"ך כדי שנבין שמותר וחובה לשאול. חסידים מספרים על אדם שבא לר' מנחם מנדל מקוצק והתלונן שמחשבות כפירה טורדות אותו – מחשבות כה פסולות, עד שאין הוא מעז לומר אותן אפילו לרבי. רק לאחר שהסביר לו ר' מנדל שלא יוכל לסייע אם לא יידע במה מדובר, לחש האיש: "אולי... אולי... אולי אין בורא לעולם?". ר' מנדל הגיב בשלווה: "ואם אין, אז מה?". האיש הזדעק: "אז איך העולם מתקיים?!". השיב ר' מנדל: "אז אתה מאמין שיש בורא, וליהודי מאמין מותר לשאול שאלות". ליהודי מאמין מותר לשאול שאלות – גם במעשה בראשית הקשה להבנה, גם בסיפור גן העדן הסתום, גם אל מול שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים. התורה אומרת לנו בפה מלא: יש דברים שתבינו מיד, יש דברים שתבינו אחרי העמקה, יש דברים שרק גדוליכם יבינו, יש דברים הצפונים לבורא לבדו. כל שנדרש מכם הוא להאמין שה' ברא עולם טוב ושהוא חפץ בטובת ברואיו, ולקיים את התורה לטובתכם-שלכם. בימי הבריאה נאמר "וירא אלוקים כי טוב"; ביום השישי, המרמז למתן התורה, נאמר "טוב מאוד". לשם מכוון אותנו המוסר של התורה, הבא לידי ביטוי בדרכים כה מגוונות. מועדים לשמחה וגמר חתימה טובה.