בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו "מעגל טוב": "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן... ותחת בית הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.
החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האיסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה, כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חברו, שמא יראה אשת חברו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.
אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".
ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה-20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל.
בתקנות ירושלים מהמאה ה-19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים ייצאו מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית הכנסת למנחה ולמעריב… בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על-מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".
למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".
בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה-20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי.
ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול. כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.