הטענה שהקמת מדינה מייצרת הנהגה אחראית, מוטלת בספק בהתחשב במספר המנהיגים שהובילו את מדינותיהם לתהום. מערכת החינוך הפלשתינית הנוכחית והתקשורת הרשמית מסיתות לשנאת יהודים, המואשמים בכל רע שקורה לפלשתינים. מאז 2000 מודל החיקוי לצעירים במערכת החינוך הפלשתינית הוא השהיד המפוצץ את עצמו בין יהודים. רמת התמיכה בין הפלשתינים במעשי אלימות נגד מטרות ישראליות מדהימה (קרוב ל-50%). לא מפליא שכל פעם שהצעת חלוקה ישראלית נדיבה הייתה על הפרק היא נדחתה, כמו זו שהציע אהוד ברק ב-2000, או זו שהציע אהוד אולמרט ב-2007. אפילו אבו מאזן ה"מתון" דוחה מכל וכל את ההכרה בישראל כמדינה יהודית. בשלב זה, כל ישות מדינית פלשתינית תהיה עוינת, לא מרוצה מגבולותיה ונכונה להשתמש בכוח כדי להשיג את חזונה – קץ המדינה היהודית. עליית כוחו הפוליטי של ארגון חמאס, הרואה בעצם קיומה של ישראל חילול קודש דתי, מערערת את הסיכויים הקלושים להגיע לפשרה. נראה, כי ההתקפות המתמשכות על ישראל מעזה שבשליטת חמאס מעידות על כך ש"סוף הכיבוש" ו"פינוי ההתנחלויות" אינם תנאים מספיקים לשים קץ לסכסוך. לבסוף, לשתי החברות במריבה עדיין יש אנרגיה להמשיך להילחם, ובעיקר לשאת את הכאב הדרוש כדי להשיג את המטרות הפוליטיות שלהן. בעת סכסוך אלים, תחושות לאומיות ודתיות עזות מקלות על אנשים לסבול כאב וקושי. לעיתים קרובות, תשישות חברתית מביאה קץ לסכסוך אתני ממושך ולאו-דווקא הזדמנות לפשרה מיטבית. אם הכאב הוא הגורם המשפיע ביותר על עקומת הלמידה של החברות, נראה שישראלים ופלשתינים לא סבלו מספיק כדי להגיע לפשרה. ההבנה המפוכחת שמדינה פלשתינית לא תחיה בשלום ליד ישראל, מפריכה את ההנחה הראשונה של רעיון שתי המדינות. ההנחה השנייה מניחה שבהינתן ההזדמנות לבנות מדינה, התנועה הלאומית הפלשתינית תשיג מטרה זו. גם הנחה זו מנותקת מהמציאות הפוליטית הנוכחית. לא לכל קבוצה אתנית יש יכולות בניית מדינה. בהינתן ההזדמנות לשלטון עצמי, יאסר ערפאת ואש"ף הקימו מערכת פוליטית מושחתת ולא יעילה. הרשות הפלשתינית של ערפאת הייתה מערכת ביזנטית שבה הוא שלט באמצעות הפרד ומשול. בכך שהוא אפשר תחרות בין מנהיגים, סוכנויות ואפילו מיליציות, ערפאת הפך את עצמו לבורר האולטימטיבי של משרות ותגמול. המערכת המבוזרת הזו הידרדרה בסופו של דבר לתוהו ובוהו.

הכישלון העיקרי של המערכת טמון בתחום החשוב ביותר לבניית מדינה – מונופול על שימוש בכוח. שלל המיליציות החמושות מאתגרות את הסמכות המרכזית ומשמרות קהילה פלשתינית שסועה. במידה רבה, הרשות היא “מדינה כושלת", המאופיינת בהעדר מונופול על השימוש בכוח; אי-הבטחת חוק וסדר ומתן שירותים חלקיים בלבד לאוכלוסייה, וחוסר יכולת לקיים אקלים משפטי המסייע לכלכלה מודרנית. מחמוד עבאס, שנבחר בינואר 2005 לעמוד בראש הרשות, לא התעלה מעל המורשת הפוליטית של ערפאת. אבו מאזן נמנע מהתמודדות עם הכנופיות החמושות ונכשל בריכוז שירותי הביטחון. ואכן, הרש"פ איבדה את השליטה בעזה לידי חמאס, ויש לה קשיים מתמשכים בפירוק מיליציות בשטח שבשליטתה הרשמית. ראוי לציין שאפילו חמאס לא הצליח להשיג מונופול על השימוש בכוח בעזה, מה שאׅפשר את קיומם של ארגונים חמושים וחמולות מזוינות. ההבנה שהרשות אינה ישות פוליטית מתפקדת חדרה בהדרגה לתודעת הקהילה הבינלאומית. אפילו התקשורת הבינלאומית, פרו-פלשתינית ברובה, מפקפקת יותר ויותר בהיתכנות של נוסחת שתי המדינות. באופן דומה, השיח הדיפלומטי הבינלאומי הנוכחי מכיר בחוסר יכולתה של הרשות הפלשתינית לשמש שותפה לתהליך שלום אמיתי עם ישראל, ומתמקד בתמיכה בבניית מדינה. הציפיות שהפלשתינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, גם בסיוע מערבי, הן תמימות. נדרשו מאות שנים לבניית מדינות לאום באירופה. למעט מצרים, ישות היסטורית בעלת רמה של לכידות פוליטית, ניסיונות לבניית מדינה במזרח התיכון זכו להצלחה חלקית בלבד. עירק, לבנון, לוב, סוריה ותימן הן כולן דוגמאות לישויות פוליטיות המתמודדות עם בעיית הקמת סמכות מרכזית בעלת מונופול על שימוש בכוח ועם המסע אל המודרניות. למרבה הצער, לא לכל סכסוך ממושך יש פתרון זמין מיידי. בהעדר הסכם במו"מ, האסטרטגיה המתאימה להתמודדות עם הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני היא ניהול סכסוכים. המטרה של אסטרטגיה כזו היא למזער את העלות של סכסוך מזוין ולשמור על חופש התמרון הפוליטי. המטרה שלה היא גם לקנות זמן, בתקווה שהעתיד עשוי להביא חלופות טובות יותר. העדר מטרה סופית ברורה אינו מעורר השראה; עם זאת, זו עשויה להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב מורכב.