דומני שלא אחדש דבר באומרי, שהגביע העולמי (המונדיאל, בשמו הספרדי הפופולרי) בקטאר – היוצא לדרך בשבוע הבא – הוא כנראה אירוע הספורט המושחת ביותר והרקוב ביותר בהיסטוריה. נסיכות מרוחקת, ללא כל עבר היסטורי של ממש ובפרט בתחום הכדורגל, זכתה באירוח האירוע השני בחשיבותו בתחום הספורט העולמי (אחרי האולימפיאדה). ולגמרי במקרה, זוהי נסיכות עם כיסים עמוקים מאין כמותם. ולגמרי במקרה, כמעט כל חברי הנהלת פיפ"א שבחרו בה נחשפו עד מהרה כמושחתים או מפוקפקים. ולגמרי במקרה, תחקירים עיתונאיים הצביעו על חשדות כבדים לקניית האירוח. כדי להעניק את האירוח לקטארים, היה צורך לקיים את הטורניר בחורף לראשונה בתולדותיו, ולשבש לחלוטין את כל לוח הזמנים של הענף בכל העולם. שהרי בקיץ אי-אפשר להוציא את האף אל מחוץ למזגן במדינה מדברית זו. זאת אומרת, אם אתם נמנים על 300,000 אזרחי קטאר המתגוררים בה. אם במקרה אתם נמנים על 2.7 מיליון הזרים, רוב הסיכויים שיכריחו אתכם לעמול בפרך בכל תנאי מזג אוויר כדי לשרת את המקומיים. כמה פועלים זרים שילמו בחייהם על הקמת עשרות המתקנים – אצטדיונים, מלונות, כבישים, רכבת תחתית – שישרתו את באי המונדיאל? איש אינו יודע. הקטארים טוענים שבתריסר השנים מאז קיבלו את האירוח נהרגו 38 איש בתאונות עבודה בענף הבניין. ארגוני זכויות אדם מדברים על אלפים רבים. משום מה, נראה שהאמת קרובה הרבה יותר למספר הגבוה. אולי זה קשור לכך שמדובר במונרכיה סמכותנית, המדכאת בצורה שיטתית את מתנגדיה והרומסת בצורה קבועה את זכויות האדם.

המונדיאל הקודם התקיים ברוסיה של ולדימיר פוטין, שהרבה לפני הפלישה לאוקראינה היה ידוע לכל שהיא מדינה בה מתנגדי משטר משלמים בחייהם וזכויות אדם הן אפילו לא סיסמה ריקה. נזכיר, שהסיפוח הכוחני והבלתי-חוקי של חצי-האי קרים בוצע כבר ב-2014 ושרוסיה ובכיריה ספגו כבר אז עיצומים כבדים. אבל פיפ"א לא חשבה אפילו לרגע ליטול מפוטין וכנופייתו את אירוח הטורניר. וזה לא שאין חלופות: שורה של מעצמות כדורגל שכבר אירחו את המונדיאל יכולות להעמיד בקלות ובמהירות את האצטדיונים והתשתיות, וחלקן הן גם מדינות עשירות ומתקדמות. ארה"ב, אנגליה, ספרד, איטליה, ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, קוריאה הדרומית – רק תבחרו. יאמרו לכם: אין לערב פוליטיקה בספורט. ישראל, אשר סבלה שנים רבות מהחרמה ספורטיבית ממניעים פוליטיים, ודאי צריכה לתמוך בעמדה זו (איך אמר מאמן צסק"א מוסקבה, אלכסנדר גומלסקי, על מכבי תל אביב בכדורסל? קבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה זוכה בגביע אירופה). למונדיאל היחיד שלה, ב-1970, הגיעה ישראל מאסיה; לאחר מכן, בשל סחטנות מדינות ערב, היא התמודדה מול אוסטרליה וקולומביה; וכיום אנחנו באירופה (על הרמה שלנו לא נדבר). בהחלט. הספורט אמור להיות עניין אישי למקצוענים, בלא קשר לדגליהם. אבל יש כמה עובדות מעשיות החותרות תחת העיקרון התיאורטי הזה. ראשית, בענפים קבוצתיים יש נבחרות המייצגות מדינות, ואז אתם מקבלים משחקים טעונים פוליטית כמו ארה"ב-אירן (במונדיאל הקרוב) או ארגנטינה-אנגליה (ב-1982, מיד אחרי מלחמת פוקלנד). שנית, אפילו במקצועות האישיים ההתמודדות היא תחת שמותיהן ודגליהן של המדינות; ראו את האולימפיאדה. שלישית, כאשר האירוח של אירוע מרכזי ניתן למדינה מושחתת או רודנית, אי-אפשר להתעלם מן החשדות הכבדים לפיהם ממשלתה עומדת מאחורי הזכייה.

חוץ מזה, כאשר מדברים על קטאר – לא עסקינן בפוליטיקה, או לא רק בפוליטיקה. נניח בצד את השחיתות במתן האירוח ואפילו את דיכוי זכויות האדם. האם באמת מותר להתעלם ממחיר הדמים ששילמו מאות ואלפי עבדים כדי שהקטארים יוכלו לארח, השחקנים יוכלו להתארח והעולם כולו יוכל להתמוגג? לטעמי האישי – ממש לא. בשום אופן. בהלכה קיים איסור לסייע בידי עוברי עבירה ולצידו יש איסור להחזיק בידי עוברי עבירה. הראשון מוגבל למצב בו העבריין אינו יכול לבצע את העבירה בלא הסיוע שלי; הדוגמה בגמרא היא של מי שמושיט כוס יין לנזיר הניצב מעברו השני של הנהר. השני הוא יותר בצד המוסרי: תתרחק מעוברי עבירה, אל תתן להם חיזוק בעצם נוכחותך גם אם אינך מסייע להם בפועל. לכך יש להוסיף את האיסור ליהנות מתוצרים של עבירה, שיש לו היבטים מעשיים שונים, אך דומה שהיסוד המוסרי שלו הוא ברור: לא ראוי שאני אצא נשכר מעבירה שעשה מישהו אחר. השלכת הקו היהודי הזה על המונדיאל מובילה למסקנה ברורה: צריך להחרים אותו. אי-אפשר לשבת מול המסך, לפצח גרעינים, להריע לכיבושים ולהתמוגג מהכדרורים, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמשטח הדשא מתחת לרגליהם של השחקנים והגג מעל ראשיהם טבולים בדם של עבדים. נכון, כך גם הפירמידות ואחוזת מאונט ורנון של ג'ורג' וושינגטון, אבל האנושות אמורה הייתה להתקדם מאז ימי הפרעונים ואפילו מאז המהפכה האמריקנית. קטאר היא ארץ עבדים מהסוג הגרוע ביותר, זה שחשבנו שמזמן עבר מן העולם. אסור לשכוח את זה לרגע.

החרם האמיתי על המונדיאל היה צריך לבוא מלמעלה. התאחדויות הכדורגל המובילות היו צריכות להודיע: אנחנו לא בעסק. לא ניתן יד לשחיתות, לא ניתן יד לדיכוי, ודאי שלא ניתן יד להריגה המונית. תארו לעצמכם ששמונה התאחדויות בלבד היו מודיעות שהן מקיימות טורניר משלה: ארגנטינה, ברזיל, אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה, צרפת ובלגיה. מישהו היה צופה במשחקים בקטאר רק כדי לראות את אקוודור, סרביה וסנגל? ספק רב. מישהו היה מעז לזרוק אותן מהטורנירים הבאים? אפילו לא בחלומות. לחלופין, תארו לעצמכם ש-30-20 כוכבים מובילים היו מכריזים שלא יתייצבו. נכון שהכדורגל הוא משחק קבוצתי, אבל רבים רוצים לראות קודם כל (ואולי רק) את כוכבי-העל, ובלעדיהם הרמה והעניין יורדים פלאים. מונדיאל בלי ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, רוברט לבנדובסקי, ניימאר, קיליאן אמבפה, קארים בנזמה, הארי קיין, טוני קרוס, לוקה מודריץ, קווין דה-בריינה. כמה היו צופים בו? ושוב, מישהו היה אפילו חושב להרחיק אותם? כל זה לא קרה, כי יש שם יותר מדי כסף ואינטרסים מסחריים. כפי שנכתב כאן לפני חצי שנה, קטאר שולטת בכמה מועדוני כדורגל ובראשם פריז סן-ז'רמן; היא המעסיקה של מסי, ניימאר ואמבפה. נשיא הקבוצה, נאסר אל-חליפי, הוא חבר במועצת המנהלים של אופ"א (איגוד הכדורגל האירופי) – וגם יו"ר חברת BeIn Sports המשווקת את זכויות השידור של ליגת האלופות. חברת התעופה הלאומית שלה, קטאר איירווייס, הייתה המאמצת של ברצלונה, היום היא המאמצת של רומא וגם המטיסה הרשמית של ביירן מינכן ובטורנירים של פיפ"א. הכסף מדבר, המוסר שותק.

בשבועות ובימים האחרונים יש יותר מחאות ויותר קולות להחרמה. על חולצותיהם של שחקני דנמרק יטושטשו דגל ארצם וסמל המונדיאל. ארה"ב צבעה את סמל התאחדות הכדורגל שלה בצבעי הגאווה. מאמן גרמניה, האנזי פליק, תקף בחריפות את קיום הטורניר בקטאר. מאמן הולנד, לואיס ואן-חאל, אמר שאוהדי נבחרתו צודקים בהחרימם את הטורניר. במגרשים בגרמניה ובחוצות פריז התקיימו הפגנות בקריאה לחרם. רבים מן הכדורגלנים מתכוונים לעטות סרטים שחורים על זרועותיהם. בנקאים בלגים החזירו את כרטיסי ההזמנה שקיבלו. עיתונאים וצלמים הודיעו שלא יסעו לקטאר. ידוענים ומוזיקאים ובראשם הנסיך ויליאם הבהירו שלא יגיעו לטקס הפתיחה ולמשחקים. אלו הן תגובות ראויות להערכה, אך חלקית בלבד. מדובר במחאות שלא ממש ידגדגו לקטארים ולפיפ"א. להפך. המארחים הזהירו שמי שירים את קולו חזק מדי או את ראשו גבוה מדי, עלול למצוא את עצמו בכלא. ואילו פיפ"א הבהירה שאסור למחות במשחקים על עניינים שאינם ספורטיביים – הודעה שקשה לחשוב על צבועה ממנה, כאשר היא באה מהגוף המושחת שאחראי לכל העסק, כולל למותם של אלפי עובדים ולדיכויים של רבבות אחרים. מחאה אמיתית הייתה צריכה לבוא לפני שנה-שנתיים ולכלול את הצעד הממשי היחיד: אי-התייצבות למשחקים.

מאחר שרק כסף מעניין את פיפ"א, אולי היא תלמד לקח דרך הכיס. זכויות השידור של שני המונדיאלים האחרונים נמכרו ב-1.85 מיליארד דולר. מובן שהרוכשים מצפים לרווחים מפרסום ודמי מנוי. אם הצופים ברחבי העולם יצביעו דרך השלט והמסך, זה יהיה המסר הנכון. ויש כבר ניצנים בכיוון: עיריית פריז ועיריות אחרות בצרפת, גרמניה והולנד הודיעו שלא יקרינו את המשחקים בחוצותיהן. שיהיה ברור: חרם צופים וצרכנים לא ישפיע, ודאי שלא בצורה מהותית, במונדיאל הנוכחי. סביר להניח שהפרסומות נמכרו לפני זמן רב ובמחירים קשיחים. כנ"ל לגבי שירותי טלוויזיה בתשלום. אבל הסכום בו תוכל פיפ"א למכור את זכויות השידור במונדיאלים הבאים, ייגזר במידה רבה ממספר הצופים במונדיאל הנוכחי. חרם בינלאומי משמעותי כעת, יוביל גופי שידור לחשוב פעמיים לפני שיקנו את הזכויות בעתיד, ודאי אם פיפ"א (או הוועד האולימפי הבינלאומי, גוף מושחת עד מאוד גם הוא) שוב תבחר במדינה מדכאת ורצחנית. אנחנו לא יכולים להשפיע במישרין על מקבלי ההחלטות בגופי הספורט הבינלאומי, כי איננו בוחרים בהם והם נמצאים במרחק של אלפי ק"מ מאיתנו. אנחנו גם לא יכולים להשפיע על שליטים עריצים וצמאי דם, כי בקושי אכפת להם אפילו ממה שאומרים הסובבים אותם. אנחנו כן יכולים לעשות צעד מוסרי בשביל עצמנו וכשיעור לילדינו. אנחנו כן יכולים להראות, שאיננו מוכנים לרכוש מוצר הטבול עד צווארו בשחיתות ובדם. אנחנו כן יכולים לתרום חלק, צנוע ככל שיהיה, במאבק במושחתים וברוצחים.