הסכנה לדמוקרטיה הישראלית מפני ממשלת הימין המתגבשת, הולכת ומתבהרת והולכת ומתגברת מיום ליום. ראו מה היה לנו רק בשבוע האחרון. מאחר שבנימין נתניהו ואריה דרעי חוששים, שעל-פי כללי המשחק הנוכחיים מינויו של דרעי לשר ייפסל, הם פשוט מתכננים לקבוע כללים חדשים. הם לא יילכו ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט יצחק עמית, כדי שיקבע האם דבק קלון בעבירות המס בהן הודה דרעי אשתקד. הם גם לא יתמודדו עם עתירות צפויות לבג"ץ. במקום זה, הם ימנעו מראש מבג"ץ לפסול את המינוי. איך? על-ידי חוק שיקבע שאסור לבית המשפט להביא בחשבון שיקולי סבירות. וכדי להבטיח שבג"ץ לא יוכל לבטל את החוק הזה, יעבירו במהירות גם את פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לבטל ברוב של 61 כל פסק דין. זה מצטרף לתוכניות הרשמיות של הליכוד: חוק יסוד כבוד האדם וחרותו יהפוך לחוק רגיל; פסקת ההתגברות תחייב רוב של 61 חברי כנסת בלבד; בג"ץ יוכל לפסול חוקים רק ברוב של 12 מבין 15 שופטיו; היועצים המשפטיים של המשרדים יהפכו למשרות אמון של השרים; תבוטל נבחרת הדירקטורים לחברות הממשלתיות וכל שר יוכל למנות דירקטורים כראות עיניו. המשמעות: השחיתות תחגוג ואיש לא יוכל לבלום אותה. לצד זאת, איתמר בן-גביר רוצה לקבל את הסמכות – כשר לביטחון פנים – לתת למשטרה הוראות מבצעיות ואסטרטגיות. המשמעות: סכנה למתן הוראות פוליטיות למשטרה. במצב כזה, יוכל בן-גביר להורות למשטרה להפעיל כוח נגד מפגיני שמאל ולא לגעת במפגיני ימין; הוא יוכל לגמד או לפרק את היחידות העוסקות במאבק בשחיתות; הוא יוכל להורות למשטרה לפתוח באש חיה בניגוד לעמדת השוטרים בשטח. שיהיה ברור: חלק מהסוגיות שמעלים אנשי הימין בתחום מערכות החוק והאכיפה ראויות לדיון מעמיק. למשל: האיזון בין הרשויות, אופן בחירת נשיא בית המשפט העליון. בחלק מהן הם (לעניות דעתי) צודקים. למשל: הגברת הביקורת על הפרקליטות ופיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אבל הרוב המהותי שלהן הוא פגיעה קשה ביותר במשטר הדמוקרטי, מתן כוח עצום וחסר מגבלות לממשלה וחיסול עקרונות יסוד של חברה חופשית. הם לא מדברים על דיון או לכל הפחות על ניסיון להגיע להסכמות רחבות. הם מדברים על הנחתות מכוח הרוב. זו רודנות.

יש הטוענים, כי בנימין נתניהו יבלום את המגמות המסוכנות הללו, כפי שהגן על מערכת המשפט בתריסר שנותיו הקודמות כראש הממשלה. הלוואי. אבל אני לא מאמין שזה יקרה, בגלל שני גורמים מכריעים שהשתנו בשנתיים-שלוש האחרונות: מצבו האישי של נתניהו והלחצים מלמטה. נתניהו הוא היום נאשם. עוד לא נולד הנאשם שאינו רוצה שכתב האישום נגדו ייעלם. גם אם מדובר בעבירת חניה וגם אם יש לו אלף ראיות לחפותו, אין נאשם שרוצה לנהל את המשפט. זה עניין פשוט וברור של טבע אנושי. ומאחר שנתניהו הוא בן אדם (לא מלאך כפי שחושבים תומכיו ולא שטן כפי שחושבים מתנגדיו), גם הוא מאוד רוצה שכתב האישום ייעלם. וזה אומר, שנתניהו עלול לתמוך ביוזמות מסוכנות והרסניות, אם יחשוב שיש בהן כדי לסייע לו – במישרין או בעקיפין – להעביר מן העולם את ת"פ 67104-01-20. נתניהו – אדם חכם מאוד, כריזמטי מאוד, חרוץ מאוד – גם ידוע בכך שלא תמיד הוא עומד בלחצים. בנושא של מערכת המשפט, הקריאות לרפורמה (שהיא למעשה הרס) באות מכל הכיוונים: מתוך הליכוד, מהציונות הדתית, מעוצמה יהודית, ממפלגת נועם, מיהדות התורה, ממפלגת ש"ס. בכלל לא בטוח שנתניהו רוצה או יכול להתמודד עם הלחצים הללו, וכבר ראינו בהיסטוריה מקרים של אירועים הרי-גורל שהתגלגלו מלמטה למעלה בלא שהמנהיגים הצליחו (אם בכלל ניסו) לבלום אותם. חוץ מזה, מישהו באמת חושב שדרישות הליכוד במו"מ הקואליציוני, אותן הזכרתי לעיל, אינן ב-100% על דעתו של נתניהו? כלומר: נתניהו עומד מאחורי המהלכים הללו ובראשם פסקת ההתגברות, שמיד נשוב ונסביר מדוע היא סכנה חמורה ביותר. אפשר לקוות כמה שרוצים שנתניהו יהיה המבוגר האחראי; העובדות סותרות את התקווה הזאת.

צריך לומר זאת ללא הרף: פסקת ההתגברות עליה מדברים חברי הקואליציה העתידית היא הנוסחה להפיכתה של ישראל לרודנות. משמעותה היא סילוק הפיקוח המשפטי על הדרג הפוליטי, כאשר הממשלה והכנסת יהיו חופשיות לעשות ככל העולה על רוחן. תחילה – שתי נקודות יסוד. האחת: הרוב אינו רשאי לעשות הכל. הרוב אינו יכול לבטל את הבחירות, לסגור בתי תפילה, לבטל את יום המנוחה או לאסור על נשים לצאת לעבודה. זה אמור להיות ברור כשמש. גם הרוב כפוף לעקרונות יסוד דמוקרטיים. השנייה: כולם כפופים לשלטון החוק. הרשות המחוקקת קובעת את החוקים, הרשות המבצעת מיישמת אותם והרשות השופטת מפרשת אותם ואוכפת אותם. לכן, גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המבצעת כפופות בהיבט זה לרשות השופטת. בלא הכפיפות הזאת, הפרלמנט והממשלה יעשו כל מה שמתחשק להם. כעת – על פסקת ההתגברות. במקור דובר על האופן בו תוכל הכנסת לשוב ולחוקק חוק שאותו ביטל בג"ץ. הרעיון הוא ששני הצדדים יהיו מאוד מוגבלים בתחום הזה: יהיה קשה לבטל חוק ויהיה קשה לבטל את הביטול. איש אינו חולק שצריך לאפשר לכנסת להתגבר על בית המשפט העליון; השאלה היא באיזה רוב ובאיזו מידה של הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה. הימין מדבר כעת על שני דברים. האחד: שההתגברות על ביטול חוק תהיה ברוב של 61 חברי כנסת בלבד. בפועל זה אומר, שכל ממשלה תוכל לעשות זאת לבדה (במיוחד אם תקבע שמדובר בהצבעת אי-אמון בה). השני: מתן אפשרות לכנסת לבטל, שוב ברוב של 61, כל פסק דין של בית המשפט העליון. כך למשל, פסילת מינויו של דרעי לשר איננה עניין של חקיקה אלא של פסיקה. ואם הפוליטיקאים יכולים לבטל פסקי דין, מה ימנע מהם לעשות זאת בתחום האזרחי או אפילו בתחום הפלילי? נוסיף ונעיר לגבי ביטול עילת הסבירות. אכן, זוהי עילה עמומה הנתונה לפרשנות, אבל אין מנוס ממנה. ספר החוקים מלא בהגדרות עמומות שבתי המשפט יוצקים בהן תוכן, גם לפי הדעות האישיות של השופטים. החיים מלאים בגוונים, בעוד החוק עוסק רק בשחור-לבן. חוץ מזה, לפוליטיקאים אסור לומר לשופטים כיצד לפסוק; גם זה הרס של יסודות השיטה הדמוקרטית. היום בו הפוליטיקאים יכפו על בית המשפט מה לשקול ומה לא, ובמקביל יטלו לעצמם את הסמכות לבטל את פסיקותיו – הוא היום בו הדמוקרטיה תמות. אין דמוקרטיה בלי בית משפט עצמאי המגן על זכויות הפרט ומגביל את כוחה של הממשלה. פשוט אין.

הדיבורים על תוכניות ההרס נעצרים לרוב בשלב החקיקה: הכנסת תקבע שאין עילת סבירות, הכנסת תקבע התגברות ברוב של 61. אבל בפועל, זה כמובן לא ייגמר שם, כי יוגשו עתירות לבג"ץ נגד החוקים הללו. בנקודה הזאת יהיה גורל הדמוקרטיה הישראלית נתון בידי 15 שופטי בית המשפט העליון ובראשם הנשיאה אסתר חיות. לטעמי, חיות תהיה חייבת להשתמש בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותה כדי לבלום את המהלכים הללו. למשל: אפשר לעכב אותם זמן רב בשימוש בכלים דיוניים. תחילה להוציא צו ביניים האוסר לממש אותם (משום שהנזק המיידי מהיישום יהיה עצום וספק אם ניתן יהיה לשקמו), ואז לקבוע זמן לא-קצר למענה על העתירות. הדיון בהן ודאי יהיה בהרכב מורחב של תשעה שופטים (אפשר גם לחשוב על כל שופטי העליון, כי מותר להניח שכולם כולל כולם יתנגדו לצעדים אנטי-דמוקרטיים בוטים שכאלה). זה אומר, שצריך להסתדר עם היומן העמוס לעייפה שלהם. אפשר גם לתת לגורמים נוספים, משני הצדדים, להצטרף כמשיבים בעתירות ולהגיש את עמדותיהם. אחרי הדיון ייצא צו על תנאי, אשר יורה לממשלה ולכנסת לנמק מדוע הצעדים הללו לא יבוטלו. וזה אומר: עוד חודשים לקבלת עמדות ותשובות. ואז שוב יתקיים דיון בהרכב המורחב. בשום מקום לא כתוב שצריך לתת פסק דין מיד; אין שום תקנה הקובעת את לוחות הזמנים של בג"ץ. ומן הסתם כל שופט ירצה לכתוב פסק דין מנומק ומלומד. בקיצור: אפשר בהחלט לדון בעתירות הללו במשך שנתיים-שלוש. אם זה מה שנחוץ כדי להציל את הדמוקרטיה – אדרבה.

בג"ץ חייב לפסוק, בסופו של דבר, נגד המהלכים הללו. חיות ועמיתיה יהיו חייבים להביא בחשבון את התמונה הכוללת ולא רק את הסוגיה הנקודתית שתובא לפתחם. הם יהיו חייבים להבין שאנחנו מצויים במצב של דמוקרטיה מתגוננת, החייבת להציל את עצמה מידי מי שמשתמשים בה כדי להרוס אותה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק דיבר, בהקשר אחר לגמרי, על "פיקוח נפש של ציבור". זהו המצב כעת. וכאשר עסקינן בפיקוח נפש, מותר וחובה לעשות דברים שלא עושים בחיים השגרתיים. שיהיה ברור: אני לא אומר ולא מציע ולא רומז שפסק הדין צריך להיות בלתי מבוסס מבחינה חוקית וחוקתית. פסק דין שכזה יהיה פסול ורודני לא פחות מאשר הצעדים נגדם ייצא. אני כן אומר, שיהיה על השופטים להרחיב את מבטם ולהתבסס על מה שכולנו יודעים: שעם פסקת התגברות של 61 (למשל), תקבל הממשלה שלטון ללא מֵצָרים. גם הם גולשים, קוראים וצופים. אז נכון שהתקשורת אינה ראיה משפטית, אבל יש ידע שיפוטי. כמו שכל השופטים יודעים שראיית דנ"א היא מוחלטת ושמכונת אמת איננה קבילה, כך הם גם יודעים מה אומרים במפורש מי שעומדים מאחורי הצעדים הללו. פסק הדין חייב לשקף זאת. זהו קו ההגנה האחרון.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן. במציאות המוטרפת בה אנו חיים, יש להתמודד עם שאלה שעד לפני חודש נראתה בדיונית לחלוטין: האם הממשלה תקיים את פסקי הדין של בג"ץ? אני לא מדבר רק על קולות מסיתים (ואולי אף בלתי חוקיים) הנשמעים כבר מתוך הקואליציה העתידית, אלא גם על הדינמיקה וההתססה העלולות לגרום לראשי המפלגות ולבכירי הממשלה להתריס בגלוי נגד פסקי דין. הנה כמה תרחישים. נניח שבג"ץ פוסל את מינויו של דרעי לשר; האם הקואליציה עלולה להשביע אותו לשר, הוא יגיע למשרד הפנים, יתיישב בלשכת השר ויתחיל לחלק הוראות? נניח שבג"ץ אוסר להעניק לבן-גביר סמכויות פיקודיות, אבל הוא כן נותן פקודות מבצעיות; מה אמורים השוטרים ומפקדיהם לעשות? נניח ששר המשפטים אינו מכנס את הוועדה לבחירת שופטים, בג"ץ מורה לו לעשות זאת והוא נמנע מלציית; האם יינקטו נגדו הליכי בזיון בית המשפט? מעבר לכך שמדובר במשבר חוקתי וממשלי חמור ביותר – בו הדרג הפקידותי אינו יודע האם עליו לציית לשרים הממרים את פי בית המשפט – זהו גם מתכון בטוח לאנרכיה מוחלטת. מדוע – יאמר לעצמו האזרח מן השורה – שאני אציית לבית המשפט אם הממשלה אינה עושה זאת? מדוע שאקיים את החוקים באמצעותם הממשלה פועלת מולי, אם היא בעצמה אינה מקיימת את החוק? מדוע שלא אקח את החוק לידיים ואצא למאבק אלים נגד בית המשפט או הממשלה? כפי שאמרתי בעבר, הלוואי שבעוד שנה-שנתיים תנופפו מולי גם בטור הזה ותצחקו על תרחישי האימה שלי. הלוואי.