השופט: הרשם הבכיר מרדכי וחדי, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום ראשון, 30.10.2022, שעה 09:00

הנושא: קדם משפט (תביעות פח)

כמה עשרות שופטי שלום עוסקים מדי שבוע ב"תביעות פח" - כינוי שמשמעותו המקורית היא פגיעות קלות ברכב (ב"פח"), אך בפועל גם מתאר היטב לאן הולכים המשאבים השיפוטיים בתיקים אלו. לרוב מדובר בתביעות בנות כמה אלפי או כמה רבבות שקלים; הסכום היומי הממוצע, בבדיקה שערכנו פעם, היה הרבה פחות מזה של תביעה קטנה מירבית. יתרה מזאת: ברוב הגדול של המקרים שני הצדדים הם חברות ביטוח, שיכולות בהחלט להסדיר את העניינים ביניהן. אז למה כל זה מגיע לבית המשפט, בדמות עשרות אלפי תיקים בשנה? משום שהמון אנשים מתפרנסים מהם: בראש ובראשונה עורכי הדין, ואחריהם שמאים ומוסכים ופקידים ויבואנים. הציבור הרחב משלם את המחיר בדמות עומס משמעותי ומיותר על בתי המשפט, הגורם לכך שתיקים שבאמת צריכים להתברר בפני שופט, מחכים בתור חודשים ארוכים. בזמנו דובר על העברת תביעות אלו, לפחות כאשר עסקינן בחברות הביטוח, להליך חוץ-משפטי - אך נראה שהלחצים של מי שיפסידו מזה גברו על טובת הציבור.

"אדוני יספר איך קרתה התאונה"

הרשם הבכיר מרדכי וחדי הוא אחד מאותם עשרות שופטים. הוא לוקח ברצינות רבה את התיקים הללו, כפי שצריך להיות; דין פרוטה כדין מאה, וכל עוד אין מנגנון אחר - זכותו של כל אזרח לקבל את יומו בבית המשפט. נקדים את המאוחר ונציין, כי הביקור באולמו של וחדי מציף בעיית רוחב שהמדור נתקל בה גם בתביעות קטנות: השימוש בראיות שאינן מתועדות - דהיינו צילומים וסרטונים המוצגים לשופט במכשירי הסלולר של הצדדים. מאחר שהשימוש בהם רק ילך ויגבר, חייבת להימצא דרך לתעד ראיות חשובות אלו. אולי להנחות את הצדדים להוריד את התמונות והסרטונים ולהגיש בדיסק און קי, אולי בדמות מצלמות שישמשו את השופטים. נקודה חשובה מאוד לתשומת ליבה של הנהלת בתי המשפט. וחדי פותח את הדיון בתיק הראשון ומיד יורד לזירה, כאשר הוא חוקר בצורה פעילה את הנתבע: "אדוני יספר איך קרתה התאונה. הוא פגע בך? איפה? אני רוצה לדעת: אתה אותתת או לא? השתמשת באיתות לפני שפנית ימינה? והסתכלת בראי? אתה לא רואה אותו מגיע? בשביל זה יש ראי". המבטא של הנתבע לא לגמרי ברור ובשל כך ההקלדה איננה מלאה, אך וחדי אינו מתערב. הקלדנית מציעה לעד נייר כדי שיוכל לשרטט את התאונה: "קח תצייר". וחדי קורא לעד להתקרב לדוכן ולהציג את השרטוט, ומכניס לפרוטוקול את תיאורו. בא-כוחו של הנתבע מציג סרטון - ולזה אין תיעוד כלשהו בפרוטוקול. אשתו של הנתבע מעידה ומבקשת לספר מה קרה בבית לאחר התאונה. וחדי מסרב: "זה לא קשור. אני מצטער, אני מבין שזה לא היה נעים, אבל זה לא המקום ולא הזמן. זה לא קשור לתאונה; מתעסקים רק במה שקרה בכביש". שני הצדדים מסכימים לפסק דין על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט) שינומק בקצרה, ועוברים לסיכומים. משום מה בא-כוח הנתבעים מסכם ראשון, בעוד וחדי עוקב אחרי ההקלדה ומאט אותו כדי להבטיח שדבריו יירשמו. הוא גם מנחה את הקלדנית להוציא פרוטוקול בסוף כל דיון, "כדי שיהיה הארד קופי". כאשר בא-כוח התובע מסכם, בא-כוחם של הנתבעים מתעסק בטלפון שלו - כפי שכבר עשה קודם; וחדי אינו מעיר לו ואולי אינו צריך, אך זה חוסר נימוס בולט. כעת בא-כוח התובע מציג סרטון, וחדי ושני עורכי הדין מסתכלים בו ושוב מראה עיניהם אינו מתועד בצורה כלשהי.

"איך אתה יודע שנסע מהר מדי?"

המדור חזר לאולמו של וחדי בשעה 10:30, כאשר עורכי דין נכנסים אליו. "אנחנו מתחילים. מי מוכן?", שואל וחדי. מתברר שהנהג האמור להעיד מטעם הנתבעת לא הגיע, וכאשר התקשר אליו באותו בוקר בא-כוחה - הוא אמר ששכח מכל העסק. וחדי פותח דיון מחוץ לפרוטוקול, אך בתשומת לב ראויה לציון הוא שואל את הצדדים האם ברצונם לעבור לפרוטוקול כאשר הטענות עוברות לגופם של דברים. וחדי מסכם את העמדה ששמע: "הוא אומר: אני נסעתי באותו זמן אבל לא הייתה תאונה. אין לו שאלות לעד, זה מה שהוא אומר. יבוא העד [שלא הגיע] ויאמר: נסעתי, לא הייתה תאונה". כעת הוא מכניס לפרוטוקול מפי בא-כוח הנתבעת ומבקש מהצדדים לתקן אותו אם טעה: "אני רושם שתתן את הסכמתך שאין שאלות [לעד], בכפוף שזו הגרסה [שלו]. ונבקש ליתן פסק דין לפי 79א?" - כן. "תודה רבה, יום טוב, שבוע טוב, בשורות טובות". כעת מחכים לקלדנית ומנצלים את הזמן לדיון מחוץ לפרוטוקול ולחישובים. הנהג מעיד, וחדי חותך אותו אחרי דקה-שתיים ומורה לעבור לחקירה נגדית. החקירה מבולגנת, עורכי הדין מדברים ביניהם, וחדי לא מעיר. בא-כוח הנתבעת מראה סרטון, ושוב נדגיש שאין בפרוטוקול תיעוד כלשהו של ראיה חשובה זו. עורכי הדין שבים ומדברים ביניהם; וחדי נאמן לשיטתו ואינו אומר דבר, למרות שקשה מן הסתם לתעד את דבריהם (ונשים בצד את הנימוס הבסיסי כלפי בית המשפט וזה כלפי זה). "כמה עדים יש לכם?", שואל וחדי את בא-כוח הנתבעים. שניים קצרים. "ספר בבקשה מה קרה", פונה וחדי לראשון שבהם. "איפה ישבת? מי עוד ישב ברכב? איך אתה יודע שנסע מהר מדי?". שוב הצדדים מסכימים ל-79א (הסכמות שמעידות גם הן שניתן וצריך לנהל את ההליכים הללו בצורה הרבה יותר יעילה ולא באמת צריך את בית המשפט). וחדי מזכיר: "זה פסק דין בלי נימוקים ובלי ערעור. לפני שתסכמו, תתייחסו רק לנקודה הזאת: אנחנו תובעים פה את היתרה אחרי ה-80% [שחברת הביטוח כבר שילמה]. אם אנחנו מסכימים שיש לחלק את האחריות 20:80, דין התביעה להידחות".

השורה התחתונה: אופי הדיונים אינו מאפשר להעניק לווחדי את הציונים המקובלים של המדור, כי למעשה כמעט ואין צורך בו (וזה כמובן אינו בא להמעיט בכבודו). מעבר לבעייתיות הקשה והמתמשכת של תביעות הפח, הביקור באולמו הציף כאמור נושא רב חשיבות בדמות ראיות ויזואליות שאינן מתועדות. מאחר שכיום כמעט לכל אחד יש פלאפון המצויד במצלמה, ברור שתמונות וסרטונים יוצגו יותר ויותר בהליכים אזרחיים, ואולי דווקא במיוחד בבעלי ההיקף הקטן יחסית. יש לתת על כך את הדעת בכל ההקדם האפשרי.