לא נדבר כאן על הסכנות העצומות והקיומיות שממשלתו החדשה של בנימין נתניהו מציבה בפני מדינת ישראל ותושביה. לא נדבר על חתירתה תחת עקרונות יסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית. לא נדבר על הקרע שהיא עלולה לגרום בין ישראל לבין העולם והתפוצות. לא נדבר על הפילוג הנורא שהיא יוצרת בעם. לא נדבר על סכומי העתק שהיא מתכננת לבזבז. על כל זה יהיו די והותר הזדמנויות לדבר כאשר התוכניות וההבטחות יתחילו להתממש. כן נדבר על הבסיס: המבנה שלה, הפגום מיסודו והמסריח משיקולים פוליטיים ואישיים, שאין כל קשר בינם לבין טובת הציבור או רוממות ה"משילות" שבפי מרכיביה ושריה. מבנה שלטעמי עובר את גבולות הפוליטיקה הלגיטימית ומגיע למחוזות הפרת האמונים והשוחד הפליליים. "ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'", הגדיר שמואל הנביא את התנהגותו של שאול המלך אחרי מלחמת עמלק. זה בדיוק מה שעשו המפלגות החברות בממשלה ה-37, ובעיקר שותפותיו החרדיות של הליכוד ("הציונות הדתית" איננה ציונית ואיננה דתית; היא חרדית בתפיסותיה, בהתנהגותה ובדרישותיה). עוד שר, עוד ועדה, עוד כסף, עוד משרד, עוד תפקיד. עוד ועוד ועוד. כאילו המדינה היא פגר שלהקת צבועים עטה עליו ונוגסת בו בכל פה. כאילו שגורלו של העם היושב בציון תלוי בכך שכולם כולל כולם יקבלו משרה כלשהי, מופרכת ככל שתהיה. האשם הראשון הוא כמובן בנימין נתניהו. לא היה לו שום קו אדום. לא הייתה שום דרישה שנדחתה. הוא חתם על הסכמים קואליציוניים חסרי תקדים, בני עשרות עמודים ומאות סעיפים. השותפים יודעים שהוא לחיץ וסחיט כפי שלא היה מעולם, בשל עננת משפטו. הם גם יודעים שאי-אפשר להאמין לאף מילה שלו, ולכן הציגו עשרות דרישות בתקווה שיקיים לפחות חלק. ואם זה מה שקרה במו"מ – מה יקרה בחיים האמיתיים? מה יקרה כאשר שותף זה או אחר יאיים להפיל את הממשלה אם לא ייענו דרישותיו? שאלות רטוריות. התשובות ידועות. אשמים גם יאיר לפיד ובני גנץ, הרואים כיצד הדמוקרטיה בסכנה וכיצד המדינה נמכרת למי שעלולים להפוך אותה לשילוב של אירן-ארדואן – ומכריזים שבשום מקרה לא יישבו עם נתניהו. כן, הוא נאשם. כן, הוא רימה אותם. כן, הוא שקרן. כן, הם הבטיחו לבוחרים. אבל המדינה אמורה להיות מעל לכל זה. אם לפחות היו מנסים, מאותתים, מציעים, רומזים – משהו שיאפשר לנתניהו להוריד את המחיר ואולי אפילו ליצור קואליציה שפויה יותר, מתונה יותר. אז עכשיו הם יישבו בצד ויצעקו. תודה רבה, זה מאוד יעזור.

ראו את הטבלה המצורפת. כבר פרסמנו פעם טבלה דומה, כאשר בממשלת נתניהו-גנץ היו 37 שרים. עכשיו יש "רק" 31 (ועוד שישה סגני שרים). נהדר. במקום שר לכל 250,000 תושבים אז, יש כעת שר לכל 310,000 תושבים. ועדיין, מספרם המוחלט (לא היחסי!) של השרים אצלנו כפול מאשר בצרפת וגרמניה, גדול ב-50% מאשר בארה"ב ובריטניה, נמוך רק במעט מאשר במצרים. אכן, חלק מן המדינות המופיעות בטבלה הן פדרציות בהן יש ממשלות-משנה רבות חשיבות (ארה"ב, הודו, גרמניה). אך עדיין, אין שום סיבה הגיונית בעולם שהיחס אצלנו יהיה כזה. זוהי הפגנה בוטה של זלזול מוחלט בציבור. הרי אי-אפשר לנהל מדינה עם ממשלה כזאת. הרי אם כל שר ידבר רק עשר דקות, כל ישיבה שלה תימשך חמש שעות. לכן ברור שהעניינים החשובים באמת ייחתכו בקבינט או אפילו בקבוצת שרים בלתי רשמית. אז בשביל מה לכל הרוחות צריך 31 שרים?! כן, בשביל לרצות את כל המפלגות ואת כל מי שרוצה תיק. ומה עם הציבור? זה שבחר אתכם (בחלקו) וזה שאותו אתם אמורים לשרת (כולו)? מאחר שממש-ממש לא צריך כל כך הרבה שרים, הדרך היחידה היא ליצור משרדים מיותרים וכפילויות מיותרות (ומסוכנות) עוד יותר. אז יש משרד חדשנות, מדע וטכנולוגיה; ומשרד תפוצות ושוויון חברתי; ומשרד פיתוח הנגב והגליל; ומשרד לשיתוף פעולה איזורי; ומשרד מורשת; ומשרד משימות לאומיות; ומשרד מסורת; ושני שרים במשרד הביטחון; ושני שרים במשרד החינוך; ושני שרים במשרד הרווחה. וכל זה – על חשבוננו, מיליונים על מיליונים של שקלים שיישפכו על שרים ולשכות ומנכ"לים וסמנכ"לים ועוזרים ודוברים ונהגים ופקידים. אגב, עוד מיליונים יעלה לשנות את שמותיהם של שורת משרדים (הביטחון הלאומי, הרווחה והביטחון החברתי, הנגב הגליל והשכונות), שינויים שכל-כולם ענייני אגו של השרים הנכנסים. צריך להחליף ניירת ושילוט וצריך לשנות חוקים ותקנות בהם מופיעים השמות הנוכחיים. גם זה, כמובן, על חשבוננו. במקביל, שני משרדים חשובים במיוחד – שחייבים להיות אפילו בממשלה המצומצמת ביותר – יינתנו לאריה דרעי: הפנים והבריאות (וגם תואר המשנה לראש הממשלה; שיהיה). הבנתם? משרדונים חסרי כל חשיבות מופקדים כל אחד בידי שר נפרד, אבל אותו שר אמור לנהל שני משרדים גדולים ומורכבים. כמה אפשר לצפצף על הציבור? כמה??? שוב, שאלה רטורית.

כדי להקים את המשרדים המלאכותיים הללו וכדי להשביע את רעבונם הבלתי-נדלה של עדת השרים וסגני השרים, יועברו שורה של יחידות ממשלתיות בין המשרדים. הרשימה המלאה מסחררת ותתפוס יותר מדי מקום, אז נזכיר רק את התנועות העיקריות. משרד החינוך פוצל בין לא פחות מחמישה ממונים: היחידות לתוכניות חיצוניות תועבר לאבי מעוז, האגף לתרבות תורנית יופקד בידי אורית סטרוק, החברה למתנ"סים תהיה באחריות אריה דרעי (שאגב, גם ימנה את השגריר במרוקו – כנראה משימה ששייכת לשר הפנים), המועצה לחינוך ממלכתי-דתי תהיה בידי בצלאל סמוטריץ', ויואב קיש וחיים ביטון קיבלו את השאריות (כן, שני שרים). פלוגות משמר הגבול ביהודה ושומרון יועברו לאיתמר בן-גביר, שקיבל הבטחה שכל משמר הגבול יהיה כפוף לו (אם אתם מקבלים חלחלה, זה מוצדק לגמרי). מתאם הפעולות בשטחים והמינהל האזרחי יועברו מיואב גלנט לבצלאל סמוטריץ'. המשטרה הירוקה תעבור מהמשרד להגנת הסביבה למשרד לביטחון לאומי, וכך גם הרשות לאכיפה במקרקעין שבמשרד הפנים. אורית סטרוק תקבל גם את מינהלת הזהות היהודית שכיום במשרד לענייני דת. כאמור – רשימה חלקית. אפשר בהחלט להעביר יחידות בין משרדי ממשלה. אבל זה צריך להיעשות אחרי עבודת מטה מסודרת, לאחר הנמקה משכנעת, תוך שמיעת העובדים ונציגיהם, בחינת ההיתכנות הפיזית של המעבר ובדיקת ההשלכות על השירות לציבור. כל זה כמובן לא נעשה כאן. השותפים דרשו – נתניהו נתן. אחרי כל זה, מישהו יכול בבקשה לומר לי מי יטפל במשלחת מארה"ב של סטודנטים יהודים למדעים שתבקש לבקר בכותל המערבי? משרד החינוך, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ירושלים, משרד התפוצות, משרד מורשת, המשרד לענייני דת? מישהו יכול לומר לי מהו ההבדל בין שר המודיעין, השר לעניינים אסטרטגיים והשרה למשימות לאומיות (ברור מה משותף להם: כולם מיותרים)? כן, גם אלו שאלות רטוריות.

אז ככה: אלי כהן יהיה שר החוץ שנה, ישראל כ"ץ יהיה אחריו שנתיים ואז נראה. בצלאל סמוטריץ' יהיה שר האוצר שנתיים, ואחריו אריה דרעי במשך שנתיים. עוד לא הבנתי מי יהיה שר הפנים ו/או הבריאות כאשר דרעי יהיה באוצר, אבל ברור שגם שם תהיה רוטציה. כנ"ל במשרד האנרגיה. כנ"ל במשרד הרווחה בין יעקב מרגי ליואב בן-צור. אחרי כל מה שראינו בממשלת הבלהות הזאת, קצת קשה לומר מהו השיא – אבל הרוטציות הללו הן בהחלט מועמדות רציניות. לא במקרה קדנציה מקובלת בחיים הפוליטיים ברוב העולם היא ארבע-חמש שנים. לוקח זמן להיכנס לתפקיד, לוקח זמן להכיר את המקום והעובדים, לוקח זמן לגבש תוכניות, לוקח זמן לאשר אותן, לוקח זמן לבצע אותן. וזה כאשר לבעל התפקיד יש גם משברים בלתי צפויים, משימות רוחביות ושליחויות מפלגתיות. קדנציה קצרה יותר מזמינה התמקדות במהיר ובפופוליסטי על חשבון השקול והמהותי, רפורמות בזק וטלטלות בלתי פוסקות. מאחר ששרי ישראל כבר מזמן לא יודעים כמה זמן יכהנו, זה מה שהם עושים ממילא בכל הממשלות האחרונות. כעת, בכמה מן המשרדים החשובים ביותר, זה יהיה רשמי: שנה או מקסימום שנתיים, רוצו. במשרד האוצר זה גרוע במיוחד: סמוטריץ' ודרעי מחזיקים בתפיסות עולם שונות ואף מנוגדות, והמשרד הזה חייב לעבוד לטווח של שנים רבות קדימה. זה בוודאי לא יתאפשר בממשלה הנוכחית. ועוד הערה: מה דעתכם על הרעיון ששר האוצר יהיה כלכלן או מנהל מנוסה? שר האוצר האחרון שהיה בעל השכלה אקדמית רלוונטית היה בנימין נתניהו, בשנים 2005-2003. כל השרים מאז היו בעלי תארים אחרים (אם בכלל) ולאיש מהם לא היה שום ניסיון ניהולי (חלקם היו קודם לכן שרים במשרדים אחרים). בצלאל סמוטריץ' הוא עורך דין בלתי פעיל שהיה שר התחבורה פחות משנה; אריה דרעי הוא בעל הסמכה לרבנות (שוב, בלתי פעיל) ושר מנוסה – אבל מעולם לא בתחום הכספי. איש מאיתנו לא היה נותן להם לנהל את חשבון העו"ש שלו, אבל מתברר שלא צריך שום כישורים כדי לנהל מאות מיליארדים של כולנו.

כמה מילים על הכנסת ה-25. עם 31 שרים ושישה סגני שרים, כמעט רבע מבין חבריה ישאו משרות ממשלתיות. נכון שהחוק הנורבגי אמור להחליף חלק מהם בחברי כנסת במשרה מלאה, אבל השורה התחתונה תישאר בעינה: הרשות המחוקקת שבויה בידי הרשות המבצעת. כאשר כהונתו של ח"כ "נורבגי" פוקעת ברגע בו השר מתפטר וחוזר לכנסת, ברור שיש לו מניע חזק מאין כמותו להבטיח את הישרדות הממשלה בכלל ואותו שר בפרט. זה ממש לא מתכון לבקרה פרלמנטרית ראויה על הממשלה, בלשון המעטה. אנחנו גם לא יודעים עד כמה הרוב הדורסני של נתניהו והחרדים יתן ביטוי לאופוזיציה ויאפשר לכנסת למלא את תפקידה; לאור התנהלותו עד כה, קשה להיות אופטימיים. במצב הזה גוברת עוד יותר חשיבותה של הבקרה המשפטית על הממשלה. אבל כאשר ממשלה מודיעה שאחד הצעדים הראשונים שלה יהיה לעקר את הפיקוח המשפטי עליה, חזקה עליה שהיא יודעת שבכוונתה להיות פורעת חוק סדרתית. כל זה מוכיח שוב, עד כמה המאבק על פסקת ההתגברות יהיה גורלי. האם יהיה צורך ברוב משמעותי של הכנסת שיבטא מינימום של קונצנזוס (למשל: 65 ח"כים ובהם שלושה-ארבעה מהאופוזיציה, או 70 ח"כים ללא דרישה כזאת), או שמא הממשלה תבקש להסתפק ברוב מינימלי של 61 (ונזכיר שבכוחה להפוך כל הצבעה להצבעת אי-אמון ולהבטיח את קבלת עמדתה). אם הממשלה תלך על המסלול השני, בג"ץ יהיה חייב לפסול אותו – אחרת אין כאן דמוקרטיה פרלמנטרית. פשוט אין. נקודה שנייה: ראו את הצביעות של החרדים לסוגיהם, אשר הורידו את הראש אחרי שהרימו את היד. כולם תמכו במינויו של אמיר אוחנה, הומוסקסואל מוצהר, ליו"ר הכנסת. זה אומר שהוא ובן-זוגו אלון חדד יוכלו להשתתף בצוותא בטקסים ממלכתיים, בקבלת אורחים מהארץ ומחו"ל, במשימות שיוטלו על אוחנה כממלא-מקום נשיא המדינה. אחרי 120 הם יהיו זכאים לקבורה משותפת בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. בשנת 2015 החרימו החרדים את השבעתו של אוחנה לחבר כנסת ואת נאום הבכורה שלו במליאה. עכשיו הם תמכו במינויו ליו"ר הבית. עוד הוכחה לכך שפורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה.

המשנה האחרונה במסכת סוטה (ט', ט"ו) מתארת מה יקרה "בעקבות משיחא", כלומר ערב הגאולה: "חוצפה יִסְגֵא [תגבר], ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה ו[למרות זאת] היין ביוקר, והמלכות תיהפך למינוּת ואין תוכחה [כי הכל יהיו חוטאים]. בית ועד יהיה לזנות... וחוכמת סופרים תסרח ויראי אמת יימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים... פני הדור כפני הכלב [החצוף], הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להישען? – על אבינו שבשמים". המשנה הזאת כבר שחוקה מרוב שימוש, כי היא צוטטה בכל פעם שהעם היהודי נקלע לאחת מצרותיו המרובות ורצה להאמין שהן רק ההקדמה לגאולה. אבל הצרות נמשכו וחזרו והתגברו – ומשיח טרם בא. מכל מקום, התיאור הזה גרם לשלושה מגדולי האמוראים – עולא ורבה בבבל ור' יוחנן בארץ ישראל – לומר על המשיח: "ייתי ולא איחמיניה". שיבוא ולא אראה אותו; אני מעדיף להגיע באיחור למשיח ולא לעבור את ייסורי הגאולה. כאשר כתב הרב הראשי ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של נשיא המדינה, הקרוי על שמו) את התפילה לשלום המדינה, הוא כינה את ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו". אז אולי הצרות שאנו עוברים מזה 75 שנה הן-הן חבלי המשיח? אולי גם הממשלה החדשה היא חלק מהן? אולי. הלוואי. אבל בינתיים, דומה שיש לאמץ שכתוב ציני לאותה תפילה שנשמע בשנים האחרונות. לא עוד "הגן עליה באברת חסדך... ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה" אלא "הגן עליה מראשיה, שריה ויועציה". כי אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים.