התוכנית שהציג (4.1.23) שר המשפטים, יריב לוין, משמעותה אחת: הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה. אין דמוקרטיה בלא מערכת משפט עצמאית, ולוין רוצה להפוך את מערכת המשפט לתלויה בדרג הפוליטי ולעקר את יכולתה לבקר את מעשיו. במצב כזה, אולי יש דמוקרטיה מבחינת בחירות חופשיות ומבחינת חופש ביטוי. אבל אין שום דבר שיבטיח את קיומם של אלו, ואין שום דבר שירסן את הממשלה וימנע ממנה לפגוע כאוות נפשה בכל אזרח. לוין רוצה לשעוט קדימה במלוא הקיטור, ללא ספק בגיבוי מלא של בנימין נתניהו. דברי ההרגעה לפיהם נתניהו לא יתן לפגוע במערכת, שהיו חסרי כל היגיון מלכתחילה, התפוגגו בתוך שבוע. יש לזה כסות: "משילוּת" - כאילו מדובר במילת קסם המכשירה כל שרץ. וכאילו עד עכשיו הממשלות, כולל אלו של בנימין נתניהו, לא יכלו לצאת למלחמות ולחתום על הסכמי שלום, להיאבק בקורונה ולחסל טרוריסטים, לשחרר מחבלים ולעצור עבריינים, לבנות ערים ולסלול כבישים. הרשות השופטת חייבת, במידה רבה, להיות לעומתית לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת, ואף החזקה שבין השלוש - בוודאי כאשר הממשלה שולטת בפועל בפרלמנט. שליש מחברי הכנסת ה-25 הם בעלי תפקידים בממשלה ה-37 או תלויים בה לשמירת מושביהם מכוח החוק הנורבגי. ברור לכל - כמו לאורך שנים רבות - שהכנסת היא עושת דברה של הממשלה (ראו מי ממנה את יו"ר הכנסת ויושבי ראש הוועדות: ראש הממשלה) ולא גורם המפקח עליה ואף בולם אותה בעת הצורך. רק רשות שופטת עצמאית יכולה לשחרר חשודים, לזכות נאשמים, לבטל מכרזים, למנוע הפקעות, להעניק גמלאות, לחסום פיטורים ועוד ועוד ועוד. אם הממשלה משתלטת במישרין או בעקיפין על בתי המשפט, יש בכך איום מיידי וברור על כל החירויות והזכויות שלנו, החל מן היום-יומיות ביותר וכלה באלו המצויות ברומו של עולם. ושלא יספרו לכם שמדובר "רק" בבית המשפט העליון. ראשית, כי זו "רק" הערכאה הגבוהה ביותר והמכריעה הסופית; שנית, כי שכרון כוח הוא גידול ממאיר ההולך ומתפשט עד אין קץ. הבה ונעבור אחד-אחד על סעיפי המהפכה של לוין ונסביר כיצד הם תורמים את חלקם לחיסול הדמוקרטיה הישראלית. אם הסעיפים הללו יהפכו לחוקים, בית המשפט העליון יהיה חייב לפסול אותם. פשוט אין ברירה אחרת. הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני המשתמשים בה-עצמה כדי להרוס אותה. שאלה נפרדת תהיה האם הממשלה תציית לפסק דין שכזה; לפי רמת ההתרסה של חלק מחבריה, התשובה כלל אינה ברורה. ועוד שאלה שלא חשבנו שנצטרך לשאול: האם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, יסכים לחתום על חוקים כאלה; האם הוא יכול שלא לחתום; האם הכנסת יכולה להפקיע את סמכותו ולהעביר אותה ליו"ר אמיר אוחנה. בקיצור: אנחנו במסלול מהיר למשבר חוקתי.