בתחילת 1986 מבצע דנה מהלך, שכל כותב תסריטים בהוליווד היה מסרב לשלב זאת בתסריט שלו מהטעם ההגיוני הבא: היעדר תחושת אמינות בסיסית של הסיפור. על מה אני מדבר? ובכן, דנה מחליט לעלות לטיסה שתחזיר אותו היישר לטהרן. מה ששמעתם.
יש שני הסברים אפשריים לצעד זה: ההסבר של דנה עצמו וההסבר של חבריו מוכי ההלם שלחמו איתו בצרפת כתף לצד כתף בשוחות נגד הרפובליקה האיסלאמית.
"באותה תקופה", הוא אומר, "מצבי היה גרוע מכל הבחינות: מנודה חברתית על-ידי רוב האירנים שתמכו במשטר החדש; יחסים מעורערים עם אשתי וילדיי. ספגתי גם קיתונות של בוז וביקורת מבני משפחתה של אשתי. בנוסף, הטראומה שעברתי לאחר שניסו להתנקש בחיי רק החריפה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהרמתי דגל לבן. הרגשתי שאין טעם לחיי.
"התחלתי לחשוב על דרך להתאבד. צצו בראשי רעיונות שונים איך לסיים את חיי, אך פסלתי את כולם. רציתי במוות ההולם לוחם חופש; כזה שימשוך תשומת לב למאבק לו הקדשתי את חיי. בסוף החלטתי על דרך שונה לחלוטין. ממש חשיבה מחוץ לקופסה... התגבשה בי ההחלטה לשוב לאירן ולמסור את עצמי לאויביי המושבעים. כן, אלה שגזרו עליי שלושה גזרי דין מוות. קיוויתי שההוצאה להורג תהיה פומבית ובכל מקרה התנחמתי כי לפחות אקבר באירן מולדתי".
דנה נזכר בחיוך בפנים הנדהמות של פקידי שגרירות אירן בפריז, לשם הגיע בחודש מרס באותה שנה, כדי להציג את עצמו ולומר שברצונו לקבל ויזה לאירן (שכן אזרחותו נשללה) ולחזור למולדת, שגזרה עליו גזר דין מוות. עד כאן גרסת דנה, הנשמעת מדהימה על-פי כל קנה מידה מקובל. אלא שגם דנה עצמו מודה שחבריו למאבק נגד המשטר החדש חשדו בו שהפך את עורו ושהוא החל משתף פעולה עם הרפובליקה האיסלאמית.
בין כך ובין כך, דנה משתף שלאחר חזרתו למולדת, איש לא עצר אותו. יתרה מזו: אפשרו לו להתחיל לפעול בטהרן כעורך-דין לכל דבר ועניין. הוא פתח משרד ועשה חיל. מה ההסבר שלו להתנהלות הלא צפויה, שלא לומר שומטת הלסתות, של אויביו? לפי גרסתו של דנה, בכך רצו האירנים להראות לעולם שהם לא קנאים וחדורי נקמה, כפי שמציגים אותם. שבסובלנות שלהם כלפיו, הוא בעצם משמש כיחצ"ן מהלך על שתיים לתדמיתם בעולם.
ועדיין, הוא מוסיף, בעבעה בו תסיסה כאשר הוא ראה את ההגבלות המוטלות על חירויות האדם באירן, כולל גם על איך להתלבש. ולא, אין הכוונה רק לכפיית לבוש צנוע על נשים וחובת חבישת החיג'אב; פריט לבוש שכל כך התפרסם בעולם בחודשים האחרונים. מדנה אני למד שהמשטר האיסלאמי הקיצוני באירן רואה בעין שלילית גם לבוש מחויט של גברים. למה? "כי יש בזה ניסיון להידמות לעולם המערבי הכל-כך שלילי וכל-כך מאוס בעיניהם. אבל אני החלטתי להיות מעין דון-קישוט, הנלחם באירן מלחמה של אביר בודד", הוא אומר.
לשם כך הוא התחיל להסתובב באולמות המשפט כעורך דין פלילי מהזן המערבי היותר מוצלח: מחויט למהדרין, עם חליפת שלושה חלקים של פייר קרדן. במילים אחרות: את חבל התלייה, שנגזר כמה שנים קודם לכן שייכרך סביב צווארו, הוא המיר בעניבה שהייתה כרוכה סביב אותו צוואר ממש. האם בהתגרות הזו הוא לא עלה על הנתיב המהיר והוודאי להחלפת עניבת היוקרה בחבל התלייה? בהסתמך על עדותו של דנה, הדבר אומנם צרם מאוד לאלה שראו אותו, אבל שוב, לגרסתו, כיוון שמטרתם בהמתקת גזר דין המוות שלו הייתה להראות לעולם שאירן איננה קנאית ונקמנית כפי שמתארים אותה – הם חרקו שיניים על הופעתו הלא מקובלת, אך לטענתו לא עשו דבר מעבר לכך.
עד שהוא חצה את הגבול. או בתרגום עילג מאנגלית – עד שהוא דחף את מזלו. פחות משלוש שנים לאחר חזרתו לאירן הבין דנה שאם לא ימלט עצמו במהירות ממדינה זו הוא יגיע לדד-אנד, תרתי משמע.
הקש ששבר את סובלנות השלטונות כלפיו הייתה, אליבא דעדותו של דנה, ייצוג של תביעה שנטל על עצמו, בעבור תגמול כלכלי משמעותי, נגד מיליונרית שהייתה מקורבת לשלטון. רוחות צוננות שהפכו למקפיאות דם החלו לנשוב לכיוונו של דנה מאת פקידים בכירים, איתם היה בקשר שוטף ומקצועי. והיו גם טלפונים שהזהירו אותו ממש. נורה אדומה אחר נורה אדומה נדלקו בראשו של דנה. "הבנתי כי אם חפץ חיים אני, כדאי שאברח מאירן בטרם החרב המתהפכת תפגע בי", הוא מסכם.
"ב-18 בדצמבר 1988 התייצבתי בשדה התעופה של טהרן", הוא משחזר. "כאשר עברתי את ביקורת הדרכונים ללא עיכוב, חשתי את לבי מפרפר. זמן קצר לאחר מכן, עת ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, פלטתי אנחת רווחה, אך כזו שלוותה בצביטה בלב. ידעתי שיש סיכוי גדול שאני נפרד לצמיתות ממולדתי, ושעד סוף ימיי אהיה גולה".