"נאבקתי שנים על הדרך הזו, שאני מאמין בה ושמעטים-מעטים היו שותפים לה. לקח הרבה זמן לשכנע, ואני אגיד את האמת – שלושה כתבי אישום מהסוג הזה באמת תרמו להבנה ציבורית רחבה מאוד שיש כשלים במערכת המשפט שצריך לתקן אותם, ואין ספק שזה תרם מאוד". דבריו של השר יריב לוין השבוע, על הרפורמה/המהפכה/ההפיכה שהוא מציע במערכת המשפט. נעיר תחילה, שהיה מצופה משר המשפטים שלא לחזור על הכזב בדבר "שלושה כתבי אישום". נגד בנימין נתניהו יש כתב אישום אחד ובו שלושה אישומים. אין המדובר בהבדל סמנטי בלבד. זהו בלוף עליו חוזרים הן מתנגדיו של נתניהו ("כמה שהוא מושחת") והן תומכיו ("כמה שהוא נרדף"). והאמת? היא תשב לה לבד בחושך. שנית ועיקרית, לכאורה אין קשר בין הרפורמה לבין משפט נתניהו. הרי הטענות שם הן כלפי המשטרה והפרקליטות, אז מה לוין רוצה מבתי המשפט? אבל לוין מודה, שהרעש סביב משפט נתניהו הוא שנותן רוח גבית לתוכנית שלו. וזה אומר, שההסתה המתמשכת בנוגע למשפט הזה מצליחה. הסתה גלויה, המתנהלת גם בשידור חי מתוך האולם וכוללת מאות דברי שטנה כלפי החוקרים, התובעים, העדים והעיתונאים. הפרקליטות ממשיכה לשתוק מולה, למרות שלכאורה היא מהווה עבירות בלתי פוסקות של סוביודיצה, הטרדת עדים, העלבת עובדי ציבור ואיומים על עובדי ציבור. כעת ניתן לראות בבירור את מחירה של השתיקה הבלתי-נתפסת הזאת: ההסתה משמשת ככלי לקידום ההפיכה המשטרית של לוין בשליחותו ובגיבויו של נתניהו.

יש המון בלופים סביב התוכנית של לוין ובהסתה המלווה אותה, ועל חלקם עמדתי כאן בשבוע שעבר. הנה עוד שתי נקודות חשובות שהולכות לאיבוד, או לפחות לא מקבלות את תשומת הלב הראויה, בתוך הסערה. האחת: הדיבורים על אופן מינוי השופטים בעולם מתייחסים ברובם לבתי משפט לחוקה, בעוד בית המשפט העליון בישראל הוא גם – וקודם כל – בית משפט לערעורים. מעבר לכך שאין שום מקום להשוות שיטות משטר שונות, שיטות משפט שונות ורקע היסטורי ותרבותי שונה, זוהי נקודה בעלת חשיבות רבה. אם יש הצדקה כלשהי (ולדעתי אין, אבל מובן שמותר להתווכח) למעורבות פוליטית במינוי שופטי בית המשפט לחוקה, אין לה שום הצדקה כאשר מדובר בבית משפט לערעורים. ההכרעות בתיקי רצח ואונס, תשתיות ומקרקעין – אין להן דבר וחצי דבר עם עמדות פוליטיות. יש כאן ערפול וערבוב מכוונים שנועדו להסתיר את הכוונה האמיתית: השתלטות הרשות המחוקקת על הרשות השופטת. זה מוביל לנקודה השנייה. ההפיכה של נתניהו/לוין מבקשת להעניק לממשלה שליטה מוחלטת במינוי כל השופטים, החל מן הרשמים בקצרין ועד לשופטי המשפחה באילת, החל מהשופטים המינהליים בירושלים ועד לשופטים הכלכליים בחיפה, החל משופטי הפשע החמור בתל אביב ועד שופטי חדלות הפרעון בנצרת. זה אומר שכל שופט שירצה להתקדם, יצטרך לפזול לעבר הממשלה. האם הוא יעז לפסוק נגדה, על שלוחותיה וזרועותיה? וזה הכל כולל הכל – מעצרים וכתבי אישום, הפקעות ומכרזים, הקצבות וקנסות. שלא לדבר על כך שמראש עלולים להיפסל מי שמשהו בקורות החיים שלהם לא ייראה לשלטון – פעילות ציבורית, מקום הלימודים, הבעת עמדה פוליטית, אפילו הנטייה המינית. זוהי המשמעות ואין בלתה. וזה גם מגלה את האמת: מדובר בניסיון של הממשלה להשתלט על בתי המשפט, מלמטה על למעלה, לאורך ולרוחב. מדובר בניסיון ליצור דיקטטורה.

לצד נסיונה של הממשלה להשתלט על בתי המשפט, היא מבקשת להפוך גם את היועצים המשפטיים במשרדיה למשרתיהם של הפוליטיקאים. אכן, קיימת בעייתיות בכך שעורך דינו של השר מונחת עליו; הצעתי פעמים רבות לפתור אותה בכך שוועדת האיתור תחויב להציג לשר לפחות שני מועמדים ראויים והוא יבחר ביניהם. אבל הפיכת היועץ המשפטי למשרת אמון, משמעותה הסרת בלם חשוב במיוחד בפני פגיעה בציבור, מינהל בלתי תקין ואף שחיתות. המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, שרון אפק, הציף השבוע בעיות אלו בוועדת החוקה שדנה בהצעותיו של היו"ר שמחה רוטמן. לצד זאת, הציג אפק סכנה חמורה במיוחד ליכולתו של צה"ל להילחם בטרור ולהגן על מפקדיו וחייליו. כמי שהיה עד השנה שעברה הפרקליט הצבאי הראשי, אפק דיבר במישרין מהשטח והסביר מה יקרה אם כל מה שתוכל ישראל להציג בפני דורשי רעתה בעולם, שיבקשו לבוא עימה חשבון על פעילותה הצבאית, יהיה ייעוץ משפטי פוליטי ובלתי מקצועי. התוצאה תהיה חקירה וצווי מעצר בחו"ל נגד בכירי הצבא ומערכת הביטחון ופגיעה בחופש הפעולה נגד הטרור, הזהיר. האזהרה הזאת חייבת לזעזע כל ישראלי. היא הייתה אמורה לגרום לרוטמן לעצור בו במקום ולכל הפחות לבחון אותה בצורה מעמיקה. אבל – לא. שום דבר ואיש לא יבלום את הרס המערכת המשפטית והדמוקרטיה. ואת אפק קל מאוד יהיה להשמיץ במידת הצורך: הוא בוגר קרן וקסנר שנואת ליבו של הימין, הוא הומוסקסואל מוצהר, הוא בן-דודתה של מיכל הרצוג, הוא היה מינוי של גבי איזנקוט (כיום איש המחנה הממלכתי), וכעת כאמור הוא המשנה ליועצת המשפטית. בקיצור: שמאלני מלא-מלא שמדבר מפוזיציה. אז מה אם הוא היה אלוף בצה"ל; מכונת ההסתה לא לוקחת שבויים. עוד הערה בנושא הזה: תראו את הזלזול המוחלט והבוטה של לוין ורוטמן בייעוץ המשפטי הנוכחי (כמו גם בחברי האופוזיציה) ואת כוונתם לדלג על חוות הדעת המשפטיות המהוות חלק מכל הליך חקיקה. כלומר: הם לא מוכנים אפילו להקשיב לדעות מנוגדות לשלהם. מה שכמובן מסביר מצוין מדוע הם רוצים יועצים משפטיים שיהיו תלויים בהם ויסורו למרותם – כדי לקבל חוות דעת מוזמנות שלא יעזו להציג שמץ של פקפוק. משום שהחבורה הזאת שואפת לרודנות ולסתימת פיות – וזה הנושא הבא שלנו.

שלמה קרעי מצטייר, לפחות בחודש הראשון של הממשלה הנוכחית, כמי שמייצג בצורה הבוטה ביותר את שאיפותיה הרודניות. ב"כן, אדוני ראש הממשלה" מופיע גוץ שמנמן ומעשן כבד בתפקיד שר הספורט – "ביטוי נדיר לחוש ההומור של קודמי שלא נודע עד כה", מגדיר אותו ג'ים האקר. מאחר שהמציאות עולה על כל דמיון, נתניהו הפקיד סותם פיות כרוני על משרד התקשורת. מאז נכנס לתפקידו הספיק קרעי להכריז ש"אין מקום לשידור ציבורי במדינת ישראל" ושבכלל "בעידן הנוכחי אין מקום לשידור ציבורי". זה, כמובן, הפוך ב-180 מעלות מן האמת: דווקא כאשר התקשורת כמעט כולה מסחרית, וכאשר ענקי ההיי-טק והרשתות החברתיות משתלטים על השיח תוך פגיעה חמורה בפרטיות שלנו, ומאפשרים להסית ללא מגבלות של ממש – דווקא אז חיוני שידור ציבורי, המשוחרר מכבלי הרייטינג ונותן ביטוי לתכנים איכותיים ואף שנויים במחלוקת. אולי תאגיד כאן לא עושה את זה בכלל, אולי הוא לא עושה את זה כמו שצריך – אבל הוא חייב להתקיים. בדיוק כמו במדינות מפגרות שלא מבינות כלום בדמוקרטיה ובתקשורת, דוגמת בריטניה (BBC), ארה"ב (PBS בטלוויזיה, NPR ברדיו), קנדה (CBC), יפן (NHK), צרפת (RTF), גרמניה (תשע רשתות), איטליה (RAI) ואוסטרליה (ABC). קרעי גם הודיע שכאשר תושלם הרפורמה שלו, "ערוצים לא יוכלו לשדר חרפה אינטלקטואלית כמו אופירה וברקו בלי שזה יכאב להם בכיס – על-ידי הציבור, לא על-ידי הרגולטור". משפחת נתניהו סופגת ביקורת רבה מאופירה אסייג ואייל ברקוביץ, בתוכנית של קשת – זכיין מסחרי פרטי. אני אישית מאוד לא אוהב את הסגנון של השניים (מהמעט לו נחשפתי) וזכותו של קרעי לתעב אותם. אבל מה שיש לנו, זה שר תקשורת שמודיע בריש גלי שהוא ידאג לפגוע פיננסית באנשי תקשורת פרטיים שמותחים ביקורת על ראש הממשלה. אם היה ספק בדבר כוונותיו של קרעי, בא הציוץ בו קרא לשר הפנים, אריה דרעי, להוציא "את עיתון התעמולה הבזוי הזה מרשימת העיתונים הנפוצים שזוכים לנתח פרסום שמן". הכוונה לעיתון הארץ, העילה המיידית הייתה קריקטורה (בוטה אך בהחלט לגיטימית) נגד בצלאל סמוטריץ, אבל ברור שמדובר בניסיון לפגוע באמצעי תקשורת שהוא אולי הביקורתי ביותר כלפי הממשלה הנוכחית. ושוב: אני חושב שחלק מהפרסומים בהארץ הם אכן מקוממים, עד כדי סיוע לאויב במלחמת התעמולה נגד ישראל. אבל במדינה דמוקרטית הדרך לטפל בהם היא בבתי המשפט, ולא בקריאה של שר התקשורת לחרם מודעות ממשלתי. חופש הביטוי הוא זכות היסוד החשובה ביותר בדמוקרטיה, כי בלעדיה אין משמעות לזכויות כמו חופש הבחירה, חופש ההתאגדות וחופש ההתכנסות, או לפחות קשה מאוד ליישם אותן בשל העדר מידע מגוון. לא לחינם זוהי הזכות מספר אחת במגילת הזכויות של ארה"ב. כאשר קרעי מכריז השכם והערב על תוכניותיו לפגוע בה, הוא מכריז בפועל על כוונה להפוך את ישראל לרודנות.

גלית דיסטל-אטבריאן היא, נכון לעכשיו, קרעי בקטן; נראה כיצד תתפתח. גם במקרה שלה, מדובר במינוי שיכול היה להיות סאטירה אלמלא היה מציאות: להפקיד אישה בעלת פה חסר מגבלות ולשון גסה על משרד ההסברה. אבל מתברר, שלא מדובר בשרת ההסברה אלא בשרת התעמולה – ולזה היא מתאימה מאוד. כי בעוד בגלגוליו הקודמים עסק משרד ההסברה בפעילות בחו"ל ומול מבקרים זרים בישראל, אצל דיסטל-אטבריאן האויבים האמיתיים כנראה מצויים מבית. השבוע הודיעה השרה הטרייה מה יהיה הצעד הראשון שלה: "‏פניתי לראש הממשלה בבקשה להקים מטה חירום להסברת רפורמת לוין. נוכח הבהלה הציבורית שנוצרה מהטעיה מכוונת מצד התקשורת ומפלגות השמאל – אני מתכוונת להנגיש לציבור את פרטי הרפורמה ולפרט את העבודות. נתניהו נתן לי אור ירוק. בקרוב ישראל תהפוך דמוקרטית יותר והציבור יזכה למידע עובדתי סדור". זה הכי דחוף. לא האנטישמיות והאנטי-ישראליות הגואות בארה"ב. לא תנועת ה-BDS החותרת תחת הלגיטימיות של מדינת ישראל. לא ההצלחה הפלשתינית לגייס החודש כ-100 מדינות נגד ישראל, כולל מדינות ידידותיות. לא מינוף פשעיה של אירן כבסיס לצעדים נגד תוכנית הגרעין שלה. אבל מצד שני, אולי יש בזה משהו: דומה שבקרוב מאוד, משימת ההסברה החשובה ביותר תהיה לנסות ולהסביר לעולם הדמוקרטי-ליברלי מדוע ישראל עדיין משתייכת אליו. ולזה כנראה באמת צריך מישהו חסר כל בושה וכל עכבות.

אם הדמוקרטיה הישראלית אכן תיפגע בצורה משמעותית, וזה הכיוון הברור של הממשלה הנוכחית, תשא האופוזיציה בחלק של ממש מן האשמה. וזה משתי סיבות: מבחינת הרקע ומבחינת המעשה. ניתן לשער שבעתיד תיחקר התדרדרותה של הדמוקרטיה בישראל; כבר יש לי כותרת לספר כזה: ב"ג עד ב"ג. מהממלכתיות של דוד בן-גוריון עד לגזענות של איתמר בן-גביר. חוקרי העתיד יצטרכו לתת את הדעת לעובדה, שחלק משמעותי מחברי הכנסת בשנים האחרונות אינם עומדים לבחירות מקדימות כלשהן, אלא ממונים בידי ראשי מפלגה בודדים או לכל היותר בידי מועצות של חכמי דת. בכנסת הנוכחית יש לא פחות מ-67 כאלה: 24 של יש עתיד (יאיר לפיד), 12 של המחנה הממלכתי (בני גנץ, גדעון סער, גדי איזנקוט), 11 של ש"ס (מועצת חכמי התורה), שבעה של יהדות התורה (מועצות גדולי התורה), שישה של ישראל ביתנו (אביגדור ליברמן), חמישה של רע"ם (מועצת השורא) ואבי מעוז של נועם. באופוזיציה יש 42 חברי כנסת הנשלטים בידי חמישה ראשי מפלגות – בהחלט חלק מהכשרת הקרקע להשתלטות של קיצוניים בודדים על מוסדות השלטון. זה באשר לרקע. במישור המעשי, החרם על נתניהו שהטילו לפיד, גנץ, סער וליברמן מנע כל אפשרות של הקמת ממשלה מתונה שלא הייתה פועלת לריסוק הדמוקרטיה. אפשר לגמרי להבין אותם: נתניהו רימה את כולם ודרך על כולם בשלב כלשהו, הם לא מאמינים לאף מילה שלו ולא מוכנים לשבת עם נאשם. אך מהי החלופה – אנחנו רואים כל יום וכל שעה, ואני חושש מאוד שזו רק ההתחלה. הנשיא יצחק הרצוג ניסה לגשש לגבי ממשלת אחדות, ואנשי האופוזיציה דהיום דחו אותו על הסף. הם אפילו לא הציעו זאת, ולו רק כדי להראות לציבור במי בחר נתניהו. הם אפילו לא הציעו לנתניהו רשת ביטחון אם ידחה את הדרישות הקיצוניות של שותפיו. בהחלט ייתכן שנתניהו היה מנפנף אותם. עושה רושם שלפחות במהלכים להרס הדמוקרטיה, הוא לגמרי יושב במושב הקדמי אם לא אוחז בהגה במו ידיו. אבל חובתם הייתה לנסות. חובתם הייתה להציע חלופה. כעת כנראה מאוחר מדי לעשות זאת, אלא אם ייווצר מצב חירום לאומי כלשהו. לכן, כמו במקרים אחרים של הרס הדמוקרטיה באמצעים דמוקרטיים ואם חלילה זה יקרה גם אצלנו, האימפוטנציה של האופוזיציה תיזכר לדראון עולם.