זה קרה ב-30 בינואר 1933, היום לפני 90 שנה. אדולף היטלר הושבע לקנצלר גרמניה. הדלפון יליד אוסטריה, שרק לפני תריסר שנים היה דמגוג אלמוני במינכן ולפני עשר שנים בלבד נכלא בשל נסיון הפיכה, ירש את כסאו של אוטו פון-ביסמרק. המפלגה הנאצית, חבורה של בריונים רצחניים ותמהונים הזויים, קיבלה את המפתחות למדינתם של יוהאן וולפגנג פון-גתה ופרידריך שילר. במילותיו של אלן בולוק, מן הביוגרפים החשובים של היטלר, "ביב השופכין עלה לשלטון". כיצד ומדוע זה התרחש? מהם הלקחים שיש ללמוד מאותו יום הרה גורל והרה אסון - לגרמניה, לאירופה, לעולם, לעם היהודי? האם מדובר באירוע יחיד במינו, סטייה של העולם ממסלול ההתקדמות התרבותית, המדעית, החברתית, המחשבתית? או שמא תופעה כזו עלולה לחזור על עצמה? ואם כן - היכן ובאלו צורות? וכיצד יש למנוע זאת? נציג כבר פה את התשובות, לפני שנצלול לפרטים ההיסטוריים וללקחים העכשוויים. הנאצים עלו לשלטון בגרמניה בשל שילוב ייחודי של נסיבות קשות וחסרות תקדים, ומבחינה זאת - בהחלט ייתכן שמדובר באירוע מבודד. אולם, הם עשו זאת תוך שימוש במערכת הדמוקרטית - וזוהי סכנה ממנה צריכה להישמר כל דמוקרטיה, בכל מקום ובכל זמן. הרס הדמוקרטיה מתוכה, על-ידי שימוש ציני בה-עצמה, לא חייב להסתיים בקיצוניות נאצית. כשם שיש מנעד רחב מאוד בין הצטננות קלה לבין קורונה קטלנית, כשם שיש מרחב גדול מאוד בין פציעת כדור בזרת לבין ירייה בראש, כך גם הפגיעה בדמוקרטיה יכולה לנוע בין איומים שוליים לבין הזוועה הנאצית. וכשם שאיננו רוצים לא את ההצטננות הקלה ולא את הפציעה בזרת, כך עלינו להישמר מכל איום שהוא על הדמוקרטיה. גם בזמן אמת לא היו הנאצים תופעה יחידה במינה. עשור לפני כן עלו לשלטון באיטליה הפשיסטים של בניטו מוסולוני; שבע שנים מאוחר יותר יקימו הנאצים עצמם את ממשלת משתפי הפעולה של וישי בצרפת. הסכנה לדמוקרטיה עלולה לבוא הן מימין והן משמאל, ועוד נעמוד על קווי הדמיון בין אדולף היטלר ליוסף סטלין. לפני 50 שנה היו הקומוניסטים עלולים להשתלט, דרך הקלפיות, על צרפת ואיטליה. בשנות ה-1980 תיאר פרדריק פורסיית, בספרו "הפרוטוקול הרביעי", כיצד ברית המועצות כובשת מבפנים את בריטניה ללא ירייה אחת - באמצעות השתלטות על מפלגת הלייבור. כיום אנו עדים לאיומים-בכוח ופגיעות-בפועל כאלו מצד לאומן הינדי בהודו ולאומן מוסלמי בטורקיה; נשיא ארצות הברית ונשיא ברזיל; ימין קיצוני בהונגריה ובפולין וימין קיצוני באיטליה ובצרפת. הפרדוקס הוא, שהדמוקרטיה היא-היא מקור הסכנה - בשל עקרונות חופש הביטוי וחופש הבחירה העומדים ביסודה ושאותם ניתן לנצל לרעה. הסכנה הזאת יכולה לנבוע מאידיאולוגיה קבוצתית ומשחיתות אישית. היא יכולה להיות נחלתם של קפיטליסטים ושל סוציאליסטים, של אימפריאליסטים ושל לוחמי חופש. אין אף מדינה המשוחררת לחלוטין ממנה. כל אלו אינם ולא יהיו נאצים ואפילו לא משהו שמתקרב אליהם. יש לקוות ולהאמין, כי הזוועות של אותו משטר יהיו אך ורק נחלת העבר. אך כפי שאמר הפילוסוף האמריקני ג'ורג' סנטיאנה, "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה - נדון לחזור ולחיות אותה". ולא לחינם חקוקות מילים אלו בכניסה לביתן הראשון של המוזאון במחנה אושוויץ. דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני המנסים להשתמש בה כדי להרוס אותה. זהו הלקח. הוא תמידי, הוא כלל-עולמי, הוא חייב לעמוד ללא הרף לנגד עיניה של כל דמוקרטיה באשר היא. הנאצים לימדו את העולם מה משמעותה של מגיפה קטלנית, מהו המחיר של כדור בראש; העולם צריך להישמר אפילו מפני הצטננות וכדור בזרת. בפרפראזה על אמרה סינית ידועה, גם הידרדרות לתהום של מאות מטרים מתחילה בסנטימטר אחד.