נעבור ללקחים. בראשית הדברים הוצג הלקח המרכזי: הכרה בכך שדמוקרטיה עלולה להוות כלי בידי מי שרוצים לחסל אותה, ושהיא חייבת להתגונן מפניהם. אבל כיצד עושים זאת? העולם כולו הפיק כמה תובנות ואף יישם אותן, לעיתים בהצלחה מרובה – אך כפי שראינו, הסכנות נותרו ממשיות.
לקח ראשון הוא, שרדיפות – פוליטיות, דתיות, אתיות, גזעיות או מכל סוג אחר – אינן עניין פנימי של המדינה בה מדובר. לעולם התרבותי אסור לעמוד מנגד כאשר משטר, אפילו אם הוא מתהדר בכסות דמוקרטית, פועל באפליה פסולה, פוגע בחלשים ומערער את יסודות השוויון והחופש. זה מה שעשה העולם למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, זה מה שעושה
האיחוד האירופי להונגריה ופולין, זה מה שעושה המערב למוסלמים הקיצוניים באירן ובאפגניסטן.
לקח שני הוא, ש
לעיתים הדמוקרטיה צריכה להגביל את עצמה כדי למנוע את הריסתה. ככלל, דמוקרטיה היא איזון בין זכויות. אפילו הזכות הנעלה ביותר, הזכות לחיים, אינה מוחלטת: שום מדינה אינה מפסיקה את התמיכה בתרבות ומעבירה את הכסף למערכת הבריאות, כי גם לתרבות יש ערך. גם הזכות לבחור אינה מוחלטת: שום מדינה אינה שולחת קלפיות ניידות לחולים המרותקים למיטותיהם, כי המחיר הכספי גבוה מדי. גם הדמוקרטיות המתקדמות ביותר מכירות בכך שיש מי שאינם רשאים להיבחר לעמדות שלטוניות.
כאשר עסקינן בדמוקרטיה מתגוננת, זכויות כמו
חופש הביטוי ו
כבוד האדם צריכות לקבל משקל נוסף על חשבון הזכות להיבחר. בדמוקרטיה מתגוננת, בתי המשפט צריכים לשמור על זכויות שהרוב מנסה לרמוס באמצעות עריצות הרוב. אפילו רוב של 100% אינו יכול לבטל את הבחירות, לסגור בתי תפילה או להדיר נשים. יש ערכי יסוד נצחיים שאיש אינו רשאי לשנות.
לקח שלישי הוא שמערכות עלולות לקרוס ולכן חובה לזהות סדקים בהן מוקדם ככל האפשר. היסטוריון הדתות הנוצרי-אמריקני פרופ' פרנקלין ליטל היטיב לבטא זאת בכנס של יד ושם בשנת 1983:
"השואה מתעדת מה קורה כאשר המערכת והמבנים נכשלים – כאשר בתי ספר ואוניברסיטאות נעשים מקומות להכשרת ברברים בעלי יכולת טכנית, במקום אזרחים חכמים. כאשר מקצוע המשפט משתמש במיומנויותיו הטכניות כדי להטות את הצדק. כאשר אנשי הרפואה משתמשים במיומנויותיהם כדי לענות ולרצוח במקום לרפא. כאשר מורי הדת מסלפים את האמיתות הנשגבות למען צרכים אנוכיים בני חלוף. כאשר המגינים מפני אלימות (המשטרה והצבא) נעשים המענים והרוצחים, משרתי הרֶשע, במקום מגינים על הטוב וחוצצים בינו ובין הרָשע. בין שאר הלקחים יש לכלול גם את פגיעותן הנמשכת של חברות פתוחות לדמגוגים פופוליסטיים ולתנועות טרור, שאם לא יעצרו אותן ולא ימחצו אותן בעוד מועד, עלולות להיעשות לממשלות פושעות שבידן הכוח וגם הכוונה לבצע רצח עם".
הלקח החשוב ביותר הוא, ש
אסור לשתוק כאשר רואים ששליטים מתחילים לרדוף את מתנגדיהם. את הלקח הזה ביטא בצורה הטובה ביותר מרטין נימוֹלֶר. הוא היה כומר פרוטסטנטי, אשר עד 1934 תמך בנאצים אבל הפך למתנגד משטר בולט, נכלא בברלין ולאחר מכן בדכאו וזקסנהאוזן בשנים 1945-1937. מיד לאחר המלחמה כתב נימולר:
"תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים - ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט; ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט; ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי; ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי; ואז הם באו ולקחו אותי –וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי".